נשים ותרבות של שלום: פמיניזם ופעילות למען שלום הם שני תחומים הקשורים זה בזה. לפעילי שלום ולפמיניסטיות יש לא רק מטרות דומות, אלא גם מכשולים דומים. במאבקן למען חברה שוויונית וצודקת, ניצבות הפמיניסטיות אל מול התפיסה המסורתית של חלוקת התפקידים לפי מין
פמיניזם ופעילות למען שלום הם שני תחומים הקשורים זה בזה. פעילות למען שלום היא פעילות למען הכחדת האלימות בחברה ולמען שוויון זכויות, שיאפשר לכל פרט בחברה לקחת חלק, באופן לא-אלים, בקבלת החלטות ובהקצאת משאבים. גם לפמיניזם שאיפות דומות, בתוקף היותו תנועה חברתית שמטרתה להשיג שוויון בין המינים וליצור חברה צודקת. לפעילי שלום ולפמיניסטיות יש לא רק מטרות דומות, אלא גם מכשולים דומים. במאבקן למען חברה שוויונית וצודקת, ניצבות הפמיניסטיות אל מול התפיסה המסורתית, היוצרת חלוקה קשיחה של תפקידי נשים וגברים, ועל ידי כך מספקת הצדקה להפליה הממוסדת נגד נשים ולאלימות נגדן. תפיסה זאת מבוטאת, על פי רוב, באמצעות ניגודים: אקטיביות לעומת פסיביות, חשיבה לוגית לעומת חשיבה אינטואיטיבית, רציונליות לעומת אי-רציונליות, וכו'. כמובן שלא כל הנשים והגברים מאמצים אפיונים אלה, אך הם מייצגים את מה שהחברה רואה בתור 'התנהגות ראויה' של גברים ונשים.
כל אחת מהנשים שפעלו למען השלום במהלך השנים, באה מרקע שונה. מעניין לבחון אם פעילות זו ערערה על התפיסות המסורתיות של נשיות וגבריות, או חיזקה אותן. התנועות הפמיניסטיות הראשונות וארגוני השלום הראשונים של נשים, שיקפו את התפיסה שראתה בנשים יצורים עדינים ומטפחים, שומרי המוסר של החברה. בארגוני שלום של נשים, האימהות שימשה כיסוד רב עוצמה. אין להכחיש שאימהות קשורות בקשרים אמיצים לילדיהן ואינן רוצות לאבד אותם במלחמה. בעיני החברה, השימוש בטיעון של אימהות נותן לגיטימציה לפעילות הפוליטית של נשים.
לנשים השקפות שונות מאלו של גברים על מלחמה ושלום, אך אלו אינן נובעות בהכרח מהבדלים ביולוגיים, אלא מכך שהחברה מלמדת נשים וגברים להחזיק בהשקפות שונות כלפי תוקפנות ומלחמה. מעמדן החברתי השונה של נשים, היחסים האחרים שלהן עם הצבא והאופן השונה בו משפיעה עליהן מלחמה, מביאים להבדלי השקפות אלו. בתנועת השלום הישראלית נשים מיוצגות הרבה מעבר לייצוגן בפוליטיקה ובארגונים רבים. למעורבות זו של הנשים מספר סיבות: ראשית ומעל לכל, לנשים קשה לפרוץ דרך המבנה הפורמלי של ארגונים פוליטיים ואחרים. סיבה נוספת היא שנשים, יותר מגברים, מעדיפות פתרון של שלום על פני אופציה צבאית. נשים גם פחות מחויבות לאתוס הצבאי.
בנוסף לתנועת השלום ולתנועות התנגדות אחרות, הכוללות נשים וגברים כאחד, ישנם גם ארגונים רבים, שבהן נשים בלבד, ופועלים למען מטרות אלו. ידועות במיוחד התנועות של נשים כאימהות, כדוגמת 'נשים נגד שתיקה', תנועת 'ארבע אימהות', ו'נשים בשחור'. מעניין לעקוב אחר הדיאלוג בין דמויות גבריות פוליטיות, המייצגות את הממסד, לבין נציגות של 'ארבע אימהות': הראשונים ניסו להשתיק את הנשים, בטענה שאינן מבינות בנושאים שעל הפרק. הנשים לא נכנעו לניסיונות הפחדה אלו והציגו את עמדתן הביטחונית שקיבלה תמיכה מגנרלים ופוליטיקאים וזכתה להשפעה נרחבת. השימוש בקול האימהי, במסגרת הדיאלוג הציבורי, הוא שינוי בעל משמעויות רבות – נשים מתקבלות כמבינות בנושאים של נשים ובית, אך לא בתחומים אחרים. ה'פוליטיזציה של האימהות', כפי שקוראת לכך חנה הרצוג, אינה נחלתן של תנועות השלום בלבד. גם בימין, אנו עדים לנשים ואימהות, הנוטלות חלק פעיל בהקמת התנחלויות חדשות ובעמידה בחזית המאבק.
ישנם חוקרים המבקרים את תנועות הנשים וטוענים כי למרות שנשים אלו פיתחו כישורי מנהיגות, לא הייתה להן מוטיבציה להשתמש בהם לפעילות פוליטית וחברתית אחרת. הן נסוגו לשוליים, לאחר שהשיגו את מטרתן. הן לא פיתחו סדר-יום פמיניסטי ולא ערערו על הסדר המגדרי הקיים, מפני שלא חרגו מתפקידיהן המסורתיים כאמהות ורעיות. מנגד, מובעת הטענה שהקול האימהי, שנכנס לתחום הציבורי והביטחוני, הוא פריצת דרך פמיניסטית. פעילותן של נשים בתנועות השלום מהווה דוגמא ליכולתן להיכנס לתחום הציבורי ולהשפיע על החלטות הנוגעות להן. התהליך אינו קל. כאשר הן מופיעות כאימהות או כנשים, במטרה להשפיע על סדר היום הציבורי, הן נתקלות בגורמים המעונינים להשתיק אותן ובהתנגדות ביורוקרטית חריפה. אולם ההתמדה שלהן והתגברותן על המכשולים, מראות לנו שלנשים יש יכולת, שאינה מוגבלת לנושא מסוים או לנקודת זמן מסוימת, להשפיע על סדר היום הציבורי.
