חברה בריאה היא חברה מרובת קולות, לא מונוליתית. לא כזו שתובעים ממנה להיות חזקה מבלי לתת לגיטימציה לקשיים בהן היא נתונה. הקול האלטרנטיבי נותן לגיטימציה לתהיות ולספקות שהחברה נדרשת להימנע מהם, בתביעה לשמור על מונוליתיות מחשבתית. דמיינו שנוכל לתבוע שמלחמה כבר לא תהיה אופציה ושנוכל להכריז שאנחנו לא מוכנים יותר לשלם מחיר, לא כעורף ולא כלוחמים, כי אפשר גם אחרת.
אני אתבונן במושג "קול האלטרנטיבה" משלושה כיוונים:
הראשון – מהכיוון התהליכי
השני – הכיוון התכני
והשלישי – החיבור ביניהם, כלומר, אבחן את החשיבות שיש לקולות השונים בשיח הציבורי בזמן מלחמה ביחס לתפקוד החברה בסיטואציה הזו ואת תפקידם של אלו שבחרו להשמיע את הקולות הללו.
ברמת התוכן אראה שלושה מרכיבים שונים שניסינו להציע במאמרים שונים, ויש לציין שהיו לנו הצלחות עד לנקודה מאוד מענינת שאצביע עליה בהמשך. אנסה גם לבדוק האם כשדיברנו ברמת התוכן על אלטרנטיבה למלחמה האם האופן שבו ניסחנו אותה היה גם הוא לא מלחמתי. האם כשאנחנו אומרות "מלחמה היא לא השפה שלי" אנחנו אכן מדברות בשפה אחרת. האם אנחנו מצליחות להדגים את האלטרנטיבה. המודלינג הזה חשוב משום שהוא ניתן ללמידה והוא הוכחה שהתוכן אכן ניתן ליישום!
מהו התהליך? מצב של מלחמה הוא "מצב קצה", בו באופן טבעי מצטמצמים הקולות השונים, בשל תגובות ההישרדות הראשוניות שלא מאפשרות לאנשים /נשים להתפנות אלא לצרכים המיידים. במיוחד אם קימת סכנה פיזית, כפי שהיה במקרה של מלחמת לבנון השנייה, למיליון איש ואישה. לכן הקולות שמצליחים להתאושש, להתארגן ולבטא עצמם עושים שירות חשוב מעין כמוהו לחברה. ככל שהם רבים הם מבטיחים שהחברה, בהיותה קבוצת ענק, תצליח להחלים מהקיפאון הזמני, הרגשי והקוגניטיבי, ותוכל למצוא כוחות להתארגנות מחודשת עם המציאות החדשה. הקולות הללו נותנים ביטוי למגוון עצום של רגשות, מחשבות, שאלות וספקות של רבים, שנדחקים לתת-מודע בשל המצוקה. הקולות הללו הם הקולות הקבוצתיים. חברה בריאה היא חברה מרובת קולות, לא מונוליתית. לא כזו שתובעים ממנה להיות חזקה מבלי לתת לגיטימציה לקשיים בהן היא נתונה. אני עברתי את המלחמה על הציר בין הצפון למרכז, משום שאימי נפצעה ושהיתי ימים רבים בתוך בתי חולים. הצורך להתבטא היה עצום והרגשתי שאני לא יכולה לשתוק. הייתי עולה הביתה פעמיים עד שלוש בשבוע, כותבת בלילה, שולחת לחברתי תמר אלמוג, שהיתה עורכת איתי, את המאמרים, שולחת למערכות, רצה לממ"ד, מחכה שיעבור גל הטילים של הבוקר (באזור שלי – הגליל התחתון המזרחי- הוא היה קצר) וחוזרת למרכז. כך במשך חודש ימים. אני הרגשתי ממש כמו תיבת תהודה. אני מניחה שאת התחושה הזו של דחף עצום להתבטא מכירות נשים נוספות כאן. בזיקה לאמירה המשמעותית של הפמיניזם האומרת שהאישי הוא הפוליטי נוסיף ונאמר, אם כן ,שהאישי הוא גם קבוצתי.
מהו התוכן? בראש ובראשונה רגשי. לתת לגיטימציה לרגשות השונים של פחד, הלם, כעס , בלבול, ייאוש. אותם רגשות שנדרשנו לדכא אותם תחת הסיסמה שאנחנו חזקים. כלומר לא רק שהיה קשה להתארגן עם מה שמרגישים בתוך הפתאומיות הזו, מצופה מאיתנו גם להשתתק וגם להשתיק. לכן הכתיבה הרגשית נתנה ביטוי למה שמודחק ,מוסתר, מבויש. היא הציבה את האלטרנטיבה לתביעה להתנהג באופן רציונאלי במצב לא רציונאלי לחלוטין. כך שאם כבר מרגישים משהו, הרגש היחיד המותר הוא כעס על הצד השני והצדקת הפגיעה בו. פחד לא בא בחשבון. כולם חזקים ולכן גם אסור לשאול שאלות, אפילו מה זה חוזק.
הקול האלטרנטיבי שואל גם כמובן שאלות, מטיל ספק במידע הנמסר לו, קורא לעצור את המלחמה, דורש לבדוק את הנחות היסוד. האם באמת המלחמה היא כי אין ברירה? איך יוצאים למלחמה בלי דאגה לעורף?
הקול האלטרנטיבי נותן לגיטימציה לתהיות, לספקות שהחברה נדרשת להימנע מהם, בתביעה לשמור גם על מונוליתיות מחשבתית.
הגישה האלטרנטיבית רואה חשיבות גדולה בשילוב של שני המרכיבים: הרגשי והתודעתי, במטרה לאפשר תפישת עולם מורכבת, עמוקה יותר כאלטרנטיבה לזו הדיכוטומית, הפשטנית, שרווחת, לצערנו, בדיון הציבורי, המתקיים ביחס לסכסוך. היא גורמת לנו לשוב ולצאת למלחמה כי אנחנו לא יודעים לפתור קונפליקטים אלא במלחמה. אנחנו לא מכירים אופציה אחרת. שפת המלחמה, תרבות המלחמה, היא המובן מאליו שלנו ולכן אנחנו מוכנים לשלם כל מחיר, מוטרף ככל שיהיה, כמו במלחמה הזו. לפיכך, האלטרנטיבה החשובה ביותר היא להגיד "מלחמה היא לא השפה שלי" ולהציע את האופציה של השפה ושל הפרקטיקות השונות של יישוב סכסוכים. חלקן, כגון הגישור, מוכרות היטב מתחומים שונים בחיי כולנו אבל אנחנו לא השכלנו להביא אותן גם לשדה המלחמה. השיח הציבורי מכיר רק את הטרמינולוגיה המיליטריסטית ותפקידנו הוא להנגיש את השפה האחרת ולהפוך אותה לחלק מהשיח הציבורי, ובכלל זה התקשורתי, כדי שהאופציה הזו תהיה מוכרת ומובנת ושנוכל לבחור בה. כרגע אנחנו לא יכולים לבחור בה מהטעם שאנחנו לא מכירים אותה.
כאן עלי להתיחס למה שהזכרתי לעיל, והוא: היכן עצרו, לפחות אותי, בפרסום. בדיוק במקום הזה – של תמונת האלטרנטיבה. כלומר ניתן היה להביע רגשות, לשאול שאלות, לקרוא למשא ומתן כתחליף למלחמה, אבל ברגע שנשלחו טקסטים הפורשים איך תראה חברה שהשפה שלה איננה שפת המלחמה ואיך ניתן ליישם את תהליכי השינוי- טקסטים אילו נדחו ע"י כל המערכות.! (מצורף אחד מהם בסוף)
ומה בין התהליך והתוכן? אני חושבת שאחד התפקידים של השמעת האלטרנטיבה הוא גם לעשות לה מודלינג, כלומר להדגים אותה. לי חשוב לכתוב באופן שאני מגדירה כתיבה מזמינה. רוצה לומר כתיבה אישית, רגשית, שואלת, תוהה, היוצרת הזדמנות לכל אחד ואחת להתחבר אל מקום שמוכר, שנוח, שמאפשר התחלה של תהליך. אני מאמינה שכתיבה מעין זו מיישמת את ההנחה שאני לא נלחמת בתחושותיהם, בתפישת עולמם, בדיעותיהם של הקוראים/ות. אני רוצה לאפשר להן/ם לבחור באלטרנטיבה שאני מאמינה בה ממקום לא מאיים, לא מתקיף, לא מאשים. כבר זמן רב אני מתהלכת עם ההגדרה "מחאה –מנחה", שלכאורה הם מושגים סותרים. שכן, איך אפשר גם למחות וגם להנחות את השומעים או הקוראים? אני במקצועי מנחת קבוצות ואני מאמינה שזה המרחב שיכול ליצור את הבירור שאני רוצה לקיים. את המקום שבו יתחיל שיח אחר, אלטרנטיבי: רגיש, מורכב, רב מימדים. שיח לא מלחמתי. דמיינו לעצמכם שבצומת הבאה בסכסוך האזורי, עם הפלסטינים, עם לבנון או עם סוריה, יתנהלו המגעים ליישוב המחלוקות לא רק ע"י נציגי הצבא, הממשלה או ראשי לשכה (עו"ד בדרך כלל), אלא גם בשיתוף מומחים ומומחיות ליישוב סכסוכים. דמיינו שמעל דפי העיתונות ובערוצי הרדיו והטלוויזיה נפגוש במקביל את אותם/ן מומחים/יות שיסייעו לנו להתמודד עם הפחדים העצומים שמלווים אותנו במשך השנים של הסכסוך המורכב הזה, שיאפשרו לנו להרגיש שיש מי שמכיל את המועקות והחששות שאנחנו נושאים איתנו, שנוכל להירגע מעט. שידגימו לנו איך ניתן לפרק את הסכסוך למרכיבים שונים וקלים יותר להתמודדות. שילמדו אותנו איך ניתן לייצר פתרונות שלא חשבנו עליהם. דמיינו אותם במקום המומחים לעניני צבא הממלאים את מסכינו בימים של משבר ומסבירים לנו שאין ברירה וצריך להיות חזקים ולהלחם שם ופה, ופה ושם, וצריך להשלים עם המחיר, כי נגזר עלינו. נשמע לא יאומן נכון? קשה לנו להעלות על הדעת שיכולה להיות אפשרות שבה מלחמה היא לא בחירה מובנת מאליה. וכי איך יכול להיות אחרת?! כי אנחנו לא מכירים כל אופציה אחרת. זו השפה שלנו, זו התרבות שלנו. אנחנו לא מכירים משהו אחר ולכן אנחנו שבים ומחליטים לצאת למלחמה במצבים של קונפליקט. וכשעולים קולות המציעים אלטרנטיבה, כפי שחווינו במלחמה האחרונה, אנחנו כועסים עליהם, טוענים שהם נטולי שיקול דעת ושהם פוגעים בבטחונינו. אבל החומרים איתם ניתן לייצר תרבות חלופית מונחים לפנינו: עם השנים הצטברו ידע וניסיון רבים ביישוב סכסוכים באמצעות משא ומתן שמוביל להסכם הוגן וצודק שמקובל על כל הצדדים. כלים מסוג זה ליישוב סכסוכים, כגון גישור, מוכרים לנו מתחומים שונים של חיינו (משפחה, עסקים וכיוב'). אולם לא השכלנו עד היום להשתמש בכלים הללו לניהול הסכסוך הנרחב והמתמשך באזורנו. השפה האחרת, שפת הגישור, שגורה בפי אנשי מקצוע רבים וזה הזמן לזמן אותם/ן לשיח הציבורי ולאפשר להם/ן ללמד אותנו הן את הטרמינולוגיה והן את הפרקטיקה, כדי שנכיר את השפה הזאת. דמיינו שאז נוכל לתבוע שמלחמה כבר לא תהיה אופציה וכל סכסוך יתנהל מעכשיו באופן אחר. שנוכל להכריז שאנחנו לא מוכנים יותר לשלם מחיר, לא כעורף ולא כלוחמים, כי אפשר גם אחרת. דמיינו שאנרגית המחאה המדהימה שהתחילה מיד לאחר המלחמה היתה פועלת לא בכוון של שיפור המלחמה, כפי שהיא קוראת, אלא בתביעה לעצב מציאות חדשה מעין זו. דמיינו!
