בידם של המורים יש כוח להשפיע על צעירים וצעירות, על השקפת עולמם, על מערכת הערכים שלהם, תרבותם ולמעשה על עתידם ועל עתיד החברה הישראלית. המורים הם ברובן מורות ומכאן שיכולת ההשפעה הזו מצויה למעשה בידי סקטור נשי מובהק. כיצד נוכל להסביר את חוסר ההלימה בין העוצמה הזו, לבין היחס המבזה של החברה הישראלית, ההורים חברי הכנסת ושרים כלפי העוסקים בהוראה? התשובה טמונה בחלקה במגדר – בהיותן של המורים – מורות, בהיותן נשים!
מציאות זו, הגיעה לשיאה בשביתה המורים האחרונה. שביתה של איגודים מקצועיים אינה חזון נפרץ במדינה. סקטורים מקצועיים נוספים נקטו בצעד של שביתה בניסיון לשנות את מדיניות הממשלה, את שכרם ועוד. אך לעולם לא הייתה התייחסות מבזה כל כך לשובתים כפי שבאה לידי ביטוי כאשר המורות, נשים, הן ששבתו. השביתה לא השיגה את מטרותיה. פרט למעט סימפטיה ואמפטיה, בסופה של השביתה אין ספק שהממשל ניצח . המורות קיבלו כמה שקלים מבזים כתוספת לשכרן, התלמידים חזרו לבתי הספר, ואחוות האדישים נמשכת.
אך אוי לניצחון הזה, אוי לכולנו.
ראשית – לא יחול בקרוב שום שינוי של ממש במערכת החינוך.
שנית – אנחנו המורות, אנחנו חזרנו עם תובנות מפחידות שאותן אסביר:
1. תובנות על איכות השלטון (ממשלה חברי כנסת אישי ציבור, חלק מראשי הרשויות)
מזה שנים אני מלמדת את התלמידים על מהותו של שלטון, על סוגי משטרים בעבר וכיום. אני עושה זאת מתוך גאווה על הדמוקרטיה הישראלית, שגם אם היא מיטלטלת, מתחבטת, מותקפת, היא עדיין שורדת בזכות אנשים כמונו, המורות, שמבינות את ערכיה, מקנות אותם לתלמידים ובעיקר מאמינות שמדינת ישראל מקיימת את מהותה ותוכנה האמיתי של הדמוקרטיה.
לא עוד!!! אני איבדתי את הביטחון הזה כשנוכחתי, כיצד השלטון במדינה הדמוקרטית שלי הפעיל את הכוח נגדנו, במלוא עוצמתו, ובציניות מקוממת. הממשל במדינת ישראל משתמש בכוחו לרעה!!!
השלטון לא בחל בשום אמצעי כנגד המורות השובתות:
- אי הכרה בימי מחלה למורה שחלתה בזמן השביתה.
- אי תשלום שכר על עבודה כממלאי מקום בבתי ספר יסודיים.
- הוראות ואיומים על הרשות המקומית שביקשה לתת מקדמות שכר.
- הכרזה כפויה על חל"ת.
- גיוס אמצעי התקשורת, ייזום כתבות מתוזמנות כנגד הארגון שהנהיג את השביתה ובעיקר מימון פרסומות מגוחכות על רפורמה (שמורות בהסתדרות המורים מסרבות לחתום עליה), שהזכירה לי את ניצול אמצעי התקשורת לשטיפת מוח ההמון במשטרים אפלים.
- אמירות יהירות ומעליבות של אנשי האוצר כמו: "הם לא יראו שקל", "נראה אותם כשלא יקבלו משכורות". הציגו אותנו כמי שלא עובדות, שהולכות הביתה בשעה 12.00. לאורך כל הדרך אמרו שאנחנו לא רוצות רפורמה (לא אמרו שאנחנו רוצות רפורמה אך אחרת).
- הונאת הציבור הייתה כלי מרכזי בידי האוצר שחזר על האמירה שיש להם 6 מיליארדים. הם הצהירו בראש חוצות על רפורמה, שיש להם המון כסף, שאנחנו המורות הרעות לא רוצות לקחת, אך בו בזמן הציעו לי פרוטות והיד שלהם לא יכלה לחתום על התחייבות מיידית להפחתת מספר התלמידים בכיתה והחזרת שעות לימוד . לשיא הגיעו הדברים כשהחלה הפחדה של ראשי המשק ששיאה האמירה "דרישות המורים ירסקו את הכלכלה". שינוי אמיתי ורפורמה מהותית בחינוך הוצגו כמאיימים על חוסנה הכלכלי של ישראל.
- כאשר האוצר וחלק מראשי הרשויות הופתעו מנחישותן של נשים העומדות בצמתים עם מקל ועליו בריסטול, הם פנו לבית המשפט, שהוציא צווי מניעה נגדנו.
האם אתם חושבים שהיו מעיזים לנקוט באמצעים כאלה כנגד תקע ושקע? האם אתם חושבים שהיו מתנסחים כך כלפי עובדי רשות הנמלים ? כלפי המרצים? כלפי סקטורים המזוהים עם גברים? אמצעים אלו, הם רודנות ממוסדת, בחסות החוק, ברשות הדמוקרטיה, ואני לא אוכל יותר לומר בשיעור על מהותה של הדמוקרטיה הישראלית, שהיא מכבדת את כל זכויות האזרח. בישראל למשל זכות ההתאגדות קיימת פורמאלית, אבל היא ריקה מתוכן. הפנמה של תובנה זו מחוללת אצלי משבר עמוק. האכזבה שלי אינה מופנית כלפי מפלגה מסוימת אלא לכל הקשת הפוליטית. אני פגשתי חברי כנסת רבים כאשר פרופ’ ברוורמן הקים את השדולה למען החינוך והזמין מורות ומנהלות לכנס הראשון. נכחו בכנס זבולון אורלב, הרב מלכיאור, רונית תירוש, רובי ריבלין, יוסי ביילין, יורם מרציאנו, חיים אורון חיים כהן ועוד רבים אחרים. בלטה היעדרותה של שלי יחימוביץ, כמו שתיקתה לאורך כל השביתה. אני אתאר בפניכם איך נראה הכנס. שעה וחצי עלו חברי הכנסת על הבמה ובמשפטים נבובים הסבירו כמה החינוך חשוב למדינת ישראל. אחרי שעה וחצי של הצהרות דמגוגיות, היו המורות אמורות לעלות לבמה ולדבר. והנה, הפלא ופלא, חברי הכנסת החלו לעזוב את האולם בזה אחר זה. נשארו שם פרופ’ ברוורמן יוזם כנס הפתיחה של שדולת החינוך, רונית תירוש (שהתנצלה על עמדתה בתקופתה של השרה לימור ליבנת ואמרה שוב ושוב :"מודה ועוזב ירוחם"), ואולי עוד חבר כנסת אחד. עליתי ראשונה לבמה, לא הספקתי לומר את שמי ופרופ’ ברוורמן טפח לי על השכם ואמר לי לקצר כי אין זמן. הם שדיברו שעה וחצי נתנו ל 3 מורות לדבר מספר דקות. כך, הכנס של השדולה המפוארת למען החינוך הסתיים. אגב, ליד הדלתות עמדו אנשי ימ"מ יס"ם אולי פק"ם ושמרו עלינו, הם חששו שנפגין במסדרונות הכנסת. המורות החמושות במשקפיים וקלסר הפכו למסוכנות. לקחתי שני כדורים נגד בחילה ועזבתי את משכן הכנסת.
2. תובנות על איכות התקשורת
אני מסבירה פעמים רבות לתלמידי את חשיבותה של התקשורת במשטר הדמוקרטי. לא עוד!!! מה שהרגשתי מזה זמן רב, חשתי במלוא העוצמה כאשר בחנתי את התייחסות התקשורת לשביתת המורות. אני לא בוחנת מי היה בעד ומי היה נגד השביתה, אלא על מה התבססו עמדות אנשי התקשורת. איזה מידע היה בידם, האם הם למדו את הנושא שאליו התייחסו, האם הם בדקו בצורה יסודית ומעמיקה את הנושא לפני שהביעו עמדה ? לא – ממש לא!!! מה שמשודר ומה שמתפרסם הוא רק מה "שמדמם". אם אין בזה סקופ או דרמה, זה לא מעניין. התקשורת המתיימרת לפעול בשם העיקרון של "זכות הציבור לדעת" והמצהירה על עצמה כ"כלב השמירה על הדמוקרטיה", הפכה כלב השמירה של הרייטינג והוא לא מושג ע"י האמת אלא ע"י סנסציה.
העיסוק בנושא החינוך לימד אותי איך להתייחס אל התקשורת בכל עניין ונושא. התקשורת הישראלית הפכה רדודה, שטחית מאין כמוה, ותלויה עד כלות ברייטינג. רייטינג לא מושג ע"י ניתוח רציני של בעיה ציבורית, בשביל זה צריך חתול ב"טיב טעם". לתקשורת גם אין זמן לעסוק בסוגיה ציבורית באופן מעמיק ויסודי. אילנה דיין, בלטה בשתיקתה בנושא החינוך לאורך כל זמן השביתה. בתוכניות אחרות זמן שידור הוא יקר ואתה נדרש להתייחס לנושאים מורכבים וכבדי משקל בדקת שידור אחת. לא ניתן להתייחס לחינוך ב – 30 שניות. הזמן שמתאים לתיאור יתרונותיה של הבמבה אינו מתאים לדיון במעמד המורה בישראל. זו הסיבה שבעטיה סירבתי להתראיין, ולשמש שחקן במחזה, שמביים כתב יהיר ובור בנושא שאליו הוא מתייחס. הציבור הישראלי שבוי היום בידיה של תקשורת בעלת איכות ירודה, שאין עליה שום ביקורת (בניגוד לא רשות אחרת) , אינה נבחרת ע"י הציבור ומניעים אותה תקציבאים ופרסומאים. איני טוענת שהתקשורת אשמה בבעיות החינוך, אני מבינה היטב שאלו כללי המשחק שלה, אך לעולם לא אומר עוד ש"התקשורת היא "נשמת אפה של הדמוקרטיה" התקשורת בישראל הפכה לנשמת אפה של הבמבה. בתום השידורים אני לוקחת כדורים נגד טמטום וקוראת ספר טוב.
3. תובנות מאכזבות ממשרד החינוך
אני ציפיתי שמשרד החינוך יעמוד הפעם בראש השביתה למען החינוך, ולצידן של המורות. משרד החינוך הוא שצריך היה להשבית את המערכת כדי להוסיף שעות לימוד, להקטין את מספר התלמידים בכיתות ולהעלות את שכר המורה, כל אלו כדי למשוך למערכת אנשים טובים. האכזבה ממשרד החינוך היא תובנה כואבת. אני ציפיתי שמשרד החינוך יפרסם את העובדות הבאות:
– שבבתי הספר יש בריחת מוחות, מגיפה של בריחה אל הפנסיה המוקדמת, של מורים שהם האיכותיים ביותר.
– שכל מורה צעיר שנכנס למערכת החינוך עוזב אחרי 3 שנים.
– שבחברות כוח אדם ממליצים לצעירים שמחפשים עבודה, לא לציין בקורות החיים שלהם שהיו כמה שנים מורים, כי זה מוריד מערכם.
– שעל פי דבריו של ד"ר נמרוד אלוני העוסק בהכשרת מורים, צעירים המגיעים ללמוד הוראה עושים זאת כברירת מחדל ושאם היה יכול לא היה מקבל את רובם ללימודי הוראה.
– שבעוד תקופה קצרה לא יהיו מורים טובים אולי לא יהיו מורים בכלל. (פרט כמובן ל-3 טייסים שהחליטו להיות מורים, אבל לצערי, רוב הטייסים עדיין הולכים להיות מנכ"לים של חברות נדל"ן).
לכן אמירות ששינוי יחל עתה, אך זה לוקח זמן, כ-5 עד 6 שנים, לא מובנות לי. המצב במערכת החינוך הוא בבחינת אסון לאומי, ומציעים לי רפורמה אבולוציונית, איזושהי מהפכת קטיפה. השביתה זימנה למשרד החינוך הזדמנות מצוינת לשינוי אמיתי במערכת החינוך. האהדה הציבורית, הנכונות של המורות לשבות לאורך זמן , אלו יכלו לשמש מנוף ובסיס לנחישות כנגד משרד האוצר. שרת החינוך שהיא אדם איכותי ומשכיל, שיש לה ללא ספק כוונות טובות, לא הצליחה לצערי, לעמוד מול כוחנותו של שר האוצר.
לסיום
- מילה מהנאמר כאן לא נאמרה לתלמידים.
- המורים חזרו לבתי הספר מושפלים מבוזים ושבורים. עופר עיני ניצח, עדי אלדר ניצח, רוני סופרסטאר בראון ניצח.
- אל תשכחו לבלוע כל בוקר כדורים נגד מצפון!!!
נראה שמאבק של נשים בשנים האחרונות אני מתקשה למצוא מורים טובים, ועוד מעט לא יהיו מורים בכלל.
האם הקשבתם לדבריו של נמרוד אלוני על איכות הסטודנטים המגיעים להוראה?
כרוניקה של כשלון ידוע מראש.
המורים בבתי הספר חזרו, מושפלים, כועסים, מבוזים, כולם מחזירים שעות הוראה וממלאים טפסים של מס הכנסה על כל שעה שהם עובדים, בתום כל יום המורה ממלא רישום של מספר השעות, התלמיד, הודיעו לנו שתהייה ביקורת, בקרה, מבדק של הרישומים
כאשר הקיסרים ברומא….
ניתן האות – סוף החינוך הציבורי. אין לי ספק שבתי ספר פרטיים איכותיים יקומו כעת בקצב מהיר. יהיו בתי ספר לבעלי אמצעים ובתי ספר לחסרי אמצעים. כמו במערכת הרפואית. הפרטה ? אמריקה ? אני לא בטוחה שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו את זה? אנחנו עדיין שולחים את התלמידים להיות חיילים בצבא העם. לא יהיה חינוך ציבורי איכותי – לא יהיה צבא העם. הזלזול המוחלט בכבוד אנשים הוא בעצם האידיאולוגיה של הממשלה הזאת השולטת בנו. קסם המסכנות הוי, איך שאנחנו אוהבים להפגין בעד המובן מאליו! הם הרוויחו מזה שהיו יכולים להתגאות בכך שהם שייכים לצד הטוב של ישראל, וחוץ מזה שבהפגנות האלה תמיד פוגשים אנשים נחמדים וגם מרגישים איכשהו צעירים מחדש.
שאול מופז (שהוצג כפרסי קמצן) כמה הוא מוכן לתרום לצה"ל שירותרום , הוא ענה שהוא מוכן לתרום "שכר של מורה". וכמה ימים לפני כן בתכנית של יצפאן, הוא התחפש למורה בדמותה של לימור לבנת שעונה להורים במפגש הכנה לחופשת חנוכה: "אל תדאגו, אצלי הם ילמדו מה זה אלימות, איך להרביץ למורים…". האשמה כולה לכישלון המצטבר של מערכת החינוך לא משרד החינוך – המורות אשמות !!!! בישראל מזה חמישים שנה על המורים והפיכתם לשק האגרוף הלאומי. לא האלימות היומיומית שמייצר הכיבוש הרע והמשחית, או המופת הגרוע שמעמידים מנהיגינו המושחתים אשמים בהידרדרות החינוך ובהתפרקות הכללית של גבולות ומשמעת בקרב בני הנוער, אלא אנחנו "המורות המטומטמות". קולן של ארגוני הנשים חסר בשביתה.
ייצוג משמעותי בהוראה ותראו מה קרה?
ייצוג סמלי של נשים בחיים הפוליטיים והציבוריים לא זו בלבד שאינו מספיק כדי לפעול באופן ממשי לקידום מעמד האישה בישראל, אלא מבחינות מסוימות אף חוסם את אפשרות הפעולה. מערכת שבה מספר סמלי בלבד של נשים יוצרת דינמיקה של שימור הקיים. מנופפים בנציגות הבודדות כסמל לשוויון, אות לכך שהזכות להיבחר קיימת אף בפועל. אולם מאותן נשים בודדות שנבחרו דורשים ללכת בתלם, להראות נאמנות למפלגה ולהוכיח שהאמון שעמיתיהן הגברים נתנו בהן היה אכן מוצדק. יותר נשים נבחרות לא תבאנה אמנם באופן אוטומטי לייצוג טוב יותר של נשים, אלא שללא מספר אמיתי ומשמעותי של נשים נבחרות, ייצוגן הוא למעשה בלתי אפשרי.
