פרופ' אסתר הרצוג, Ynet, יולי 2009
תודה לקהילה החרדית שעושה לאמהות והמשפחות המוחלשות והמושתקות את העבודה, כשהיא חושפת את המנגנונים שמאפשרים להמשיך לרמוס אותם.
בעוד שמערכת הרווחה, המשטרה ובית החולים מפרסמים דיווחים מזעזעים על הילד המורעב והאמא (לא ההורים, לא האב) המרעיבה, וכבר הצמידו עיתונאים נאמנים לשלטונות את התיאוריה בדבר האמא המבקשת תשומת לב באמצעות פגיעה בילדה. לא הושמעה תגובת האם ולא תגובת בני המשפחה. עד להתקוממות החרדים, האם נותרה ללא קול והפכה לסמל, "האם המרעיבה". זדון שלטוני-תקשורתי גדול מזה לא יתואר. בלא משפט ובלא אינפורמציה אמיתית של ממש, בעוד דיווחים על מסירותה הרבה ואפשרות כשל של בית החולים מטפטפים מבעד למסך ההשמצות, כפי שביטא ישראל אייכלר – כבר נגזר דינה של האם בציבור כפושעת.
העובדה שהיא גם פושעת מצד אחד וגם חולה במחלת נפש מוזרה, כבר הייתה צריכה לעורר בלבם של כלבי השמירה של הדמוקרטיה וזכויות אדם חשד. אך הם, ככלב נאמן, רק מוסרים את ההודעות לעיתונות של גורמי השלטון ומשרתיהם. אז תודה לציבור החרדי שהפך את המדינה בשבילנו: הקהילה החרדית עושה לאמהות ולהורים המוחלשים את העבודה.
בעוד שרשויות הרווחה בתמיכת בתי המשפט, החינוך, המשטרה וגורמי אבחון וטיפול (כמו פסיכיאטרים ורופאים), הולכים ומעצימים את מנגנוני גזילת ילדים מהורים, ובפרט מאמהות מוחלשות, גילתה הקהילה החרדית (חלקה לפחות, כך מתברר מתגובות מסתייגות של בכירי הקהילה) שיש גבול להתעללות.
משך שנים, לפחות מאז ראשית שנות ה-90, הולכת ומתחזקת אחיזת המדינה באמצעות רשויות הרווחה ובסיוע כל מערכות השלטון, בתינוקות ובילדים של קבוצות מוחלשות, ואין פוצה פה ומצפצף: לא ארגונים למען זכויות אדם ולא ארגונים למען זכויות הילד ואף לא ארגוני נשים, שחלקם הפכו להיות שותפים בעקיפין לגזילת הילדים (כמי שמפעילים מרכזי חירום למשל).
במיוחד כואבת העובדה שאף לא ארגון נשים פמיניסטי אחד קם להגנת אמהות וילדים הנגזלים על ידי המדינה, לא אלו של פרשת ילדי תימן ולא כל אלו שנגזלו לאורך כל שנות קיומה. וכעת, עם פרוץ פרשת האמהות המכשפות האחרונה (לאחר הדמוניזציה הגורפת והחד-צדדית הקודמת של "אמא טאליבן") הוכתמה האם ויחד איתה כלל האמהות ה"רעות". במשך השנים עשו מהן, ובעקיפין מכולנו בפוטנציה, "אם לא ראויה", "אם מזניחה", "אם מנכרת" ובאמצעותן הפכו את כלל הנשים המוחלשות, נשים מושתקות, לפושעות ולמכשפות המודרניות שאותן מעלה התקשורת על המוקד של ימינו. אף ארגון פמיניסטי לא קם לזעוק, למחות ולהפוך את היוצרות.
הבשורה הרת הגורל להתעצמות התהליכים האלימים של חטיפת תינוקות וילדים, באמצעות פסילת הורים והגדרות של "אמהות רעה" הייתה בוועדה שהקים משרד הרווחה ב-1997 ואשר ב"תוכנית אב לאומית לנושא ילדים ונוער בסיכון ואלימות במשפחה" הכניסה לאוכלוסיית "ילדים ונוער בסיכון" כחמישית (330 אלף) מילדי ישראל, ובהם ילדים לעולים חדשים, להורים מתגרשים, לעניים ולמובטלים. הפתרון המרכזי שהציעה הוועדה, שאף דרשה תקציבים נכבדים, היה מוסדי. כלומר: הוצאת הילדים מחזקת הוריהם והעברתם לחזקת המדינה, במוסדות תחת פיקוחה.
התהליכים המתוחכמים צלחו מעל ומעבר למצופה, כשהחקיקה ה"חברתית" הולכת ומתפתחת עם חוקים דרקוניים המאפשרים לקחת ילדים "במצבי חירום" ללא דיון משפטי ובלא לשמוע את ההורים במשך 7 ימים, לשים ילדים במרכזי חירום המהווים בפני עצמם פגיעה בלתי נתפשת ובלתי הפיכה בפעוטות, למנוע בריחת קטינים ממוסדות בחקיקה הקובעת שיש לפתוח נגדם תיק פלילי, ולבטל "מכסות" של מספר הילדים שמוצאים מבתיהם בעזרתם הקריטית של עליזה אולמרט ורן כהן.
התסמונת שלא היתה
תהליכים אלו התבססו ומתבססים על תיאוריות מופרכות אודות תסמונות ש"נזרקו" מכל המדרגות במדינות המערב, כמו למשל "תסמונת הניכור ההורי" של ריצ'רד גרדנר, כמו "יחסים סימביוטיים" בין אם לתינוקה, "תסמונת גמילה" של אמהות נרקומניות וכמו התיאוריה המככבת בימים אלו בפרשת "האם המרעיבה" של "תסמונת מינכהאוזן על ידי שליח". לפי התיאוריה של רוי מדאו, רופא ילדים בריטי, תסמונת זו אוחזת בנשים, גורמת להן לפגוע בילדיהן כדי לזכות בתשומת לב מהסביבה והיא עומדת מאחורי הריגת התינוקות על ידן.
התיאוריה נמצאה מופרכת מכל וכל ובאנגליה התרבו בשנים האחרונות התביעות כנגד האשמת אמהות בהריגת תינוקותיהן בעריסה, על בסיס חוק מדאו (מ-1990). לאחר שנים בכלא הצליחו אמהות להוכיח לציבור שמאחורי ההאשמה הנוראה שהעצימה את האסון הכבד שירד עליהן ועל משפחותיהן, לא הייתה כל הוכחה. אך בהסתמך על תיאוריה זו נלקחו באנגליה אלפי ילדים ואמהות הואשמו בהזנחה ואלימות נגד ילדיהן. הצדק אמנם יצא שם לאור וכנגד פרופ' מדאו נפתחה חקירה, אך הנזק לילדים ולמשפחותיהם כבר נעשה.
ארגון הנשים האמריקני מאמא (נשים נגד האשמות שווא של סינדרום מינכהאוזן) טען נגד רשויות הרווחה שהן מעלות טענות חסרות שחר נגד אמהות לתינוקות עם מחלות כרוניות. הן טענו שמאחורי השימוש בסינדרום עומדים אינטרסים כמו התגוננות נגד תביעות על רשלנות רפואית נגד רופאים, מוסדות רפואיים וחברות ביטוח וכן צדדים במאבקים על משמורת.
וישראל, שוב מאמצת סינדרום מופרך ומוקע, הפעם "מינכהאוזן", בעזרת בדיקות פסיכיאטריות כפויות על האם. כך מגבירות עוד יותר רשויות הרווחה בישראל את האיום הנרחב נגד נשים (ובעיקר חד-הוריות, שחורות ועניות, כפי שמתברר ממידע שנאסף בארה"ב ובאירופה), בכל הנוגע לחזקתן על ילדיהן.
אילו היתה מחאת החרדים נטולת אלימות, הייתי גאה להצטרף אליה.
————————-
פרופ' אסתר הרצוג, יו"ר עמותת ע.ל.י.ה וראש תוכנית אנתרופולוגיה במכללה האקדמית בית ברל, מרכזת פרלמנט נשים
