בני ובנות "דור שני" קיבלו מסר לא מודע מהוריהם שעליהם לחוות את השואה על ידי הַדְמָיָה שהם היו "שם". זוהי מערכת סימביוטית שהניצולים ובניהם מצויים בה והיא מתבטאת בצורך כפייתי של בני ובנות "דור שני" לחזור אל השואה ולצאת ממנה חיים שוב ושוב. סביר להניח כי ניצולות שהפכו מיד לאחר השואה לאמהות, העבירו לבנותיהן את הטראומה והאימה שהן חוו בזמן השואה. לאחר שחילקו את בגדי הפסים במחנה, הסוהרות הנאציות עמדו וצחקו מהנשים שנראו להן מגוחכות. את המראה הזה כינתה הקאפו בלגלוג "שיק פאריס".
מחקרים פסיכולוגיים אחדים מצאו כי מכל ההזדהויות שמעבירה אם לבתה, המשמעותיות והחשובות ביותר הן אלו שהיא חוותה סמוך לאימהותה. מכאן, שסביר להניח כי ניצולות שהפכו מיד לאחר השואה לאמהות, העבירו לבנותיהן את הטראומה והאימה שהן חוו בזמן השואה. יש מחקרים המעידים על קשר סימביוטי בעיקר בין אמהות ניצולות לילדיהן, אשר באמצעותו מועברים אל ה"דור שני" תחושות הטראומה. עם זאת, ההזדהות של בנות ה"דור שני" עם קרבנות השואה נובעת לעיתים מתוך רצון לברר לעצמן איך הן היו נוהגות אילו היו "שם", האם היו הופכות לקרבנות או מחפשות דרכים לשרוד. כתוצאה מכך, ההזדהות שלהן מתבטאת בכניסה לתוך ההוויה, המצבים והחוויות של הקרבנות בתארן את עצמן בסיטואציות מן השואה. הסכימה ההתנהגותית המתקבלת היא של "מנהרת זמן" דמיונית שבה בני "דור שני" שולחים את עצמם אל העבר של ההורים והוא הופך לחלק מ"האני" שלהם לפרק זמן מסוים, כדי לנסות להבין את מה שעבר על הוריהם או על בני המשפחה שנספו.
בבתים רבים של ניצולי שואה, שלט מסר לא מילולי שנושא השואה ועבר ההורים אינם פתוחים להתייחסות. משום כך, פרטים רבים בעבר הוריהם הוא, עבור בני ובנות "דור שני", בבחינת תעלומה שעליהם לפצח. עם זאת, קלטו בני הניצולים רמזים התנהגותיים מסוימים אצל ההורים שעוררו אצלם סימני שאלה כבדים אשר הביאו אותם לחפש הבהרות.יתר על כן, בני ובנות "דור שני" קיבלו מסר לא מודע מהוריהם הניצולים שעליהם לחוות את השואה על ידי הַדְמָיָה שהם היו "שם" ולהמשיך להחיות אותה למען ההורים. זוהי מערכת סימביוטית שהניצולים ובניהם מצויים בה והיא מתבטאת בצורך כפייתי של בני ובנות "דור שני" לחזור אל השואה ולצאת ממנה חיים שוב ושוב. על כך כתבה נאוה סמל בספרה כובע זכוכית: "כאשר נכנסתי בשער דימיתי בנפשי, כי כבר שכנתי פה אי-פעם. אולי זהו פריו הרקוב של הזיכרון הגנטי. כמו נוּרה חזרה הכתובת והִבְהֲבה בתוך ראשי." התעסקותם של ילדי הניצולים באירוע המחריד שקדם ללידתם, מתבטאת בנטייה לשחזר את הסבל ההוא, בחיי עצמם. הם מדמיינים כאילו הדבר קורה להם ובדרך זו הם מנסים לברר לעצמם, מה הם היו עושים אילו הם היו שם. אצל בנות הניצולים מצטרפות שאלות הקשורות לניצול הנשיות של אמותיהן ושל נשים בכלל בשואה. בעקבות השתיקה והמסתוריות ששררו בביתה של יוכבד וינפלד בילדותה לגבי מה שעבר על הוריה בתקופת השואה, ובעיקר על אופן הישרדותה של אמה, היא החליטה להתמודד באופן ישיר עם השאלה אילו הייתי "שם" איך הייתי נוהגת?
בתערוכת יחיד שלה במוזיאון ישראל בקיץ 1979 היא הציגה עשר עבודות הנשענות על זיכרונות ילדותה בפולין שלאחר השואה באמצעות טקסט מילולי ודימויים חזותיים זה לצד זה. בתוך מארג הזיכרונות שלה מחזירה וינפלד את עצמה בצילומים מן ההווה לסיטואציות דמיוניות מן השואה בניסיון להבין מה עבר על קרבנות השואה ואיך היא היתה מגיבה אילו היא הייתה נקלעת למצבים אלו.
בעבודה מס' 8 (קאפו) וינפלד מתמודדת באופן מפורש עם השאלה: איך היא היתה מתמודדת עם המצב אילו היא היתה אסירה במחנה הריכוז, האם היתה הופכת למוזלמן או לקאפו? היא כתבה: "במחנות הריכוז שבהם היו כל היהודים מלוכלכים ורעבים היו גם נשים יפות שהגרמנים אהבו. אז הן הרביצו ליהודים וקיבלו אוכל. עכשיו מענישים אותן. היו להן ראשים מגולחים". התצלום הקטן מימין מתאר את וינפלד כילדה קטנה בפולין שאינה מודעת לעבר הוריה אלא היא מצויה במצב שנערמים אצלה זיכרונות, מילים, קולות, מראות וריחות שיהפכו ברבות הימים למאגר האסוציאציות של ילדותה. בתצלומים ובחלקים האחרים ניסתה וינפלד לדמיין את עצמה ואת התנהגותה במחנה ריכוז. התגובה הראשונה שלה נראית בצילום שלה, החוזר חמש פעמים. היא נראית בו לבושה בכתונת לילה לבנה שקופה, יחפה ושיער ראשה קצוץ. היא יושבת על ערמת זבל ומחטטת בה כאילו היא מחפשת אוכל ובה בעת היא מרימה מבט בחיפוש אחר ישועה. הישיבה על ערמת זבל היא ההזדהות שלה עם אסירי המחנה שהיו מגולחי ראש וחיו בלכלוך וברעב. וינפלד מדמיינת את עצמה מחפשת פתרון למצבה כאסירה במחנה באמצעות כתונת הלילה הלבנה שהיא לובשת, בתקווה למשוך את תשומת לבו של קצין גרמני וכשתצליח בכך היא תהפוך לקאפו. בציור המופיע בין הצילומים בצד ימין וינפלד מתוארת כקאפו, לאחר השגת המטרה. היא נראית מטופחת עם עגילים וצווארון תחרה אולם היא נותרה אסירה עם ראש מגולח. תיאור שהושפע ללא ספק מתצלומי אסירות המחנות. היא אימצה את תנוחת ה-¾ ואת הראש המגולח. האופן שבו השיגה את מטרתה מרומז בקצה השמאלי באמצעות דימוי של מיטה, שניכרים בה סימני הפעילות המינית שהתרחשה בה לא מכבר. אולם וינפלד חתמה את המיטה עם סרגל עץ ללמדנו כי לא היו אלה יחסים בין שני אנשים חופשיים, אלא בין סוהר לאסירה, אשר בסיומם חוזרת האסירה למצבה ההתחלתי או שזה מביא עליה את מותה בתאי הגזים.
גם עיינה פרידמן מזדהה עם הקרבנות והופכת את עצמה לאחת מהם במיצב שִיקפאריס כשהיא מציגה את דיוקנה העצמי בלבוש פסים על רקע יריעת בד שעליה צילומים של בגדי אסירים אוטנטיים. הבגדים הריקים, הישנים והדהויים מייצגים את השואה והם משדרים באופן ישיר ובעוצמה רבה את החיים שהיו ואינם. לעומתם, תיאור האמנית משדר חיוניות והיא מייצגת את ההווה. לבוש הפסים שלה, העצבות בפניה והעובדה שהיא יושבת על נדנדה, שלא ברור למה מחוברים החבלים שלה, מעבירים תחושה שהיא מרחפת בין שמים וארץ, ללא יציבות, וגורלה כגורל האסירים במחנות יכול היה להשתנות בשבריר השנייה בין החיים והמוות. כמו כן, האמנית מרמזת לכך שהשואה אמנם קרתה בעבר אך יכולה לחזור ולקרות גם כאן ועכשיו. מקורו של השם שִיק פאריס בסיפור של דודתה: לאחר שחילקו את בגדי הפסים במחנה בו היא הייתה, הסוהרות הנאציות עמדו וצחקו מהנשים שנראו להן מגוחכות בגלל שלחלקן הבגדים היו גדולים או קטנים מדי. על המראה הזה אמרה הקאפו בלגלוג "שיק פאריס". מכך הבינה אחת האסירות כי הן תשלחנה לפאריס, מכיוון שבגרמנית Schickennach Paris פירושו לשלוח לפאריס. פרידמן משתמשת באירוניה שבסיפור בכך שהיא לובשת יריעת בד עם תחרה הנראית כמהדורה משופרת ומפוארת של מדי האסירים.
לסיכום, ראינו כי אמניות "דור שני" מזדהות עם הקרבנות ועם גורל הוריהם בשואה על ידי הדמיה חוזרת ונשנית של עצמם כאילו הם לקחו חלק באירועי השואה בניסיון לברר לעצמם מה הם היו עושים אילו היו "שם": האם היו מחפשים פתרונות לשרוד או שהיו הופכים לקרבנות.
