הבה ניקח על עצמנו את הובלת החברה להתפרק מנשק קונבנציונלי ובלתי-קונבנציונלי ולמען תפישת ביטחון משלנו: ביטחון אינו עוד ועוד נשק בידי הציבור ואף לא הסתגרות מאחורי חומות בטון. ביטחון הוא בעיקר חינוך, רווחה כלכלית ומערכת בריאות שוויונית לכולם. וכן, גם שלום.
הפעם הראשונה שבה נאלצתי לחשוב ברצינות על יחסי לנשק ולשימוש שנעשה בנשק על ידי אזרחים, היתה עוד בהיותי חיילת באמצע שנות השישים. שיחקתי בתפקיד החיילת בלי לשנן היטב את השורות. למעשה, ראיתי את עצמי כאזרחית בשירות צבאי כפוי שיש לעשותו, ואפילו היטב, כדי להשתייך לחברה הישראלית. לא אהבתי שום דבר במסגרת הצבאית, ובמיוחד תיעבתי את הרובה שהיה עלינו לשאת בזמן השמירה. אני זוכרת בבהירות רבה את הרגע שבו החלטתי לסרב לצאת חמושה לשמירה. זה היה בערב שליו במיוחד, מול שדות התות שהקיפו את הבסיס שבו הייתי. הסתכלתי ברובה המגושם שהיה מונח לידי ותהיתי אם אדע איך להפעיל אותו, ואם אהיה מסוגלת להשתמש בו. עניתי בשלילה על שתי תהיותי. בתחילה איפשרו לי לצאת לשמירה עם מקל ומשרוקית, ואולם אחרי שבועיים נקראתי לנמק את סרבנותי לפני אנשי ביטחון השדה. במשך יום ארוך אחד, לנוכח שאלות שחלקן היו פוגעניות במתכוון, ניתנה לי ההזדמנות לבחון את עומק המשמעות שייחסתי להתנגדותי לשימוש בנשק, על כל מה שנגזר מסירוב כזה, באותה עת, למי שעל אף כל זאת התעקשה להמשיך ולשרת בצבא.
בחלוף השנים הישלתי מעל עצמי קילוגרמים רבים של נאיביות, אך לא חזרתי בי מההכרה שנשיאת נשק מהווה סכנה כשלעצמה, אף אם מסבירים לנו שהיא הכרחית לצורך הגנה או הרתעה. מירוץ החימוש שאין לו קו גמר, הסחר הציני בנשק שמתקיים גם בניגוד לאינטרסים הביטחוניים והמדיניים של המדינה, עוצמתן של התעשיות הביטחוניות והמקום המיוחד שיש להן בכלכלה הישראלית, מצביעים על מרכזיותו של עולם הנשק בהוויה הגברית והמיליטריסטית. אנחנו נאלצות לחיות בה, חרף ריבוי הנתונים המצביעים על קשר הדוק בין הימצאותו של נשק במרחב הציבורי לשימוש האלים שנעשה בו, בבית ומחוץ לו. אני חוששת שלא רק בדרמה שבנויה היטב אלא גם במציאות, אקדח שמופיע במערכה הראשונה נועד להרוג במערכה השלישית. ואולם בשעה שהתיאטרון מצפה מאיתנו, הצופות, לראות, להקשיב ולא להפריע, דווקא העולם הממשי מאלץ אותנו לשאול, לפעול ודווקא להפריע למהלך ההצגה שהגברים מעלים לפנינו, בלי שנשפיע על התפתחותה. כשהמסך ירד על ההצגה המיליטריסטית שלא קטענו, לא נסלח לעצמנו על שהפקרנו את ביטחוננו בידי מאבטחים שהבטיחו לנו שהם יודעים טוב מאיתנו מה זאת הגנה. הבה ניקח על עצמנו את תפקיד הפעילוֹת המובילות ב"סוכנוּת" האזרחית לפירוק החברה מנשק קונבנציונלי ובלתי-קונבנציונלי. הבה נפעל בשם תפישת ביטחון משלנו, שעל פיה ביטחון אינו רק אבטחה, ובוודאי שאינו עוד ועוד נשק בידי הציבור, ואף לא הסתגרות מאחורי חומות בטון. ביטחון הוא בעיקר חינוך, רווחה כלכלית ומערכת בריאות שוויונית לכולם. וכן, גם שלום.
אני מבקשת לטעון שפעילות של נשים למען פירוק החברה האזרחית מנשקהּ תועיל לנו לא רק בהפחתת האלימות שממנה נשים הן הסובלות העיקריות, אלא גם למעמדנו הפוליטי והחברתי;
להציע הקמת מרכז מידע לאיסוף נתונים על נשים, גברים ובני נוער שנפגעו, נהרגו או נרצחו באמצעות נשק קר או חם. כמו כן, יבדוק המרכז בשיטתיות אם חוק כלי יריה מיושם על ידי הצבא ומשרדי הממשלה הנוגעים בדבר. המידע הזה יסייע לנו בהעלאת נושאים שיש להם זיקה לסכנות הטמונות בתפוצת הנשק הקונבנציונלי והלא קונבנציונלי לסדר היום הציבורי, ובביסוס תביעתנו לצמצום משמעותי במתן רשיונות לנשיאת נשק;
לקרוא לנשים לפעול בנחישות ובעקביות למען פירוק נשק במרחב האזרחי ולמען פירוז המזרח התיכון מכל נשק להשמדה המונית. הסכנה הגרעינית המאיימת על אזורנו חייבת לעורר אותנו לפעול לקיומו של דיון ציבורי פתוח בראש ובראשונה במדיניות הגרעין של ישראל.
פרלמנט של נשים הוא מקום טוב להתחיל בו את העבודה.
