מאבקן של הנשים היהודיות להציל את ילדיהן בתקופת השואה עדיין לא נחקר לעומקו. נשקן החשוב ביותר מול מכונת ההשמדה הנאצית, היה תושייה ויכולת לקבל החלטות נכונות,

מאבקן של הנשים היהודיות להציל את ילדיהן בתקופת השואה, הוא אחד מפרקי הגבורה החשובים ביותר, שעדין לא נחקר לעומקו. היה זה מאבק לא שקול של נשים שהועמדו מדי יום ביומו בסיטואציות בלתי אפשריות ובלתי צפויות, כשנשקן החשוב ביותר מול מכונת ההשמדה הנאצית, היה תושייה והיכולת לקבל החלטות נכונות. נשים אלה היו ברובן שנה קודם לכן עקרות בית ואמהות, רובן חסרות השכלה כללית, דוברות אידיש ועגה פולנית, שאפשרה מגע מינימלי עם שכניהן הפולנים. לפתע נקלעו לעולם שכל המוסכמות ואמות המוסר המקובל, גם בסביבה עוינת ואנטישמית אליה הורגלו במשך דורות, התנפצו מול מציאות של כובש גרמני אכזר. השכן הפך לרודף וכפר מולדת למלכודת מוות. נשים רבות נותרו לבדן עם הורים זקנים וילדים, כיון שהגברים גויסו לצבא, ברחו לבריה"מ, התחבאו מחשש שיגויסו, או יילקחו לעבודות כפייה. שני סוגי מכשולים עמדו בדרכן של הנשים היהודיות במלחמתן על חיי ילדיהן ומשפחתן:

א. מכשולים אובייקטיביים כמו: מראה לא נכון בצד הארי, אי-ידיעת השפה והמנהגים הפולנים, בורות בענייני הדת הנוצרית, חוסר מכרים וקשרים בצד הארי, מחסור בכסף, חולשת הגוף ומחלות.
ב. מכשולים אמוציונלים: קושי להיפרד מהילדים, רגשות אשמה כלפי ההורים הישישים או החולים, הנעזבים לגורלם, פחד מהגורל האכזר המצפה לילדים, חרדה שהילד ילך אל מותו, על אף כל המאמצים להסתירו, תחושה של בגידה בקודשי ישראל ופחד שהעברת הילד לנוצרים פירושה שמד.

ככל שהרדיפה נמשכה, כך נדרשו כוחות גוף ונפש רבים יותר כדי למצוא מענה מידי ומתוחכם למצב המשתנה מרגע לרגע. למלחמת ההתשה שניהלו הגרמנים כלפי היהודים היו שלבים. כל שלב חמור מקודמו, כל שלב נתן את אותותיו בנפשם ובגופם של היהודים ומוטט אותם לקראת מחיקה מוחלטת של היכולת לחשוב בצלילות דעת ולגייס תושייה. הייתה זו שחיקה איטית וממושכת של שבירת צלם אדם, של דה-פרסוניפיקציה. בתוך הכאוס הנורא הזה נאלצו הנשים, בפעם הראשונה, לקבל הכרעות לבדן. הכרעות אלה עשויות היו להביא להצלת המשפחה או להובילה אל המוות. הייתה קיימת מבוכה עצומה, באיזו דרך ללכת כדי להינצל. לאיש לא הייתה לכך תשובה, הכל היה מקרי. היו נשים שלא עמדו בכך, במיוחד נשים שכבר בהתחלה נותרו לבדן וקברו חלק מילדיהן. היו נשים שהשתגעו ואיבדו את עצמן לדעת. רובן המכריע של האמהות חיפש כל דרך אפשרית כדי להציל את ילדיהן.

אמהות עם קשרים ורכוש

נשים משכילות, מתבוללות ואמידות, שהיו להן קשרים בחברה הפולנית, הצליחו ביתר קלות למצוא מקלט לילדיהן בצד הארי. הצעד הראשון היה לפנות לידידים משכבר הימים או לחפש מחבוא תמורת תשלום. אמהות השאירו את הילדים אצל מטפלות, עוזרות בית, חברות לספסל הלימודים, מכרים ואנשים שאתם באו בקשרי מסחר לפני המלחמה.

מצבן של הנשים בגטו היה קשה לאין ערוך. כבר בתחילת 1941, מדווח העיתון "Gazeta Żydowska" שהיה עיתונו הרשמי של אזור הגנרל גוברנמן, על ילדים אסופים שנמצאו בתוך חומותיו של גטו ורשה, מוכי רעב ומחלות. גם אחר ארבעה עשר חודשי גיהינום של החיים בגטו, מסוגלת אם גוססת, שנוטשת ב-14.1.42 את תינוקה בן 4 החודשים, לכתוב את המשפטים הבאים: "אני עדין מאמינה ברחמי אנוש – אם אומללה". אלזביטה פיצובסקה מספרת, בעדותה, שזמן קצר אחר לידתה הוצאה מהגטו אל הצד הארי בעזרת אירנה סנדלר, מפעילות המחתרת  ZEGOTA, שהצילה מאות יהודי מגטו וורשה: "בטרם נותקתי מאמי, היא בקשה  שיותר לה לטלפן למקום המחבוא שלי, כדי לשמוע את קולות המלמול שלי. היא הייתה אז מוכת רעב וגררה את עצמה לטלפון בשארית כוחותיה רק כדי לשמוע את קולה של התינוקת שלה שנמצאה במקום מבטחים".

אמהות שמסרו את הילדים לידי הנוצרים ולמנזרים

ברבות מן העדויות שניתנו מיד אחר המלחמה כתוב: "ההורים ניספו, אך לפני כן הצליחו למסור את הילדה או הילד לידי הנוצרים או לנטוש אותם בפתח מנזר". אחד המקומות הבטוחים יותר להשאיר את הילד בחיים היה בית הילדים הקטנים בורשה, ע"ש הכומר בודואן, שבימי שלום קלט תינוקות שנולדו לנשים נוצריות מחוץ לנישואין. מחוץ לפתח המנזר היה ספסל שעליו הניחו את הילוד והנזירות שניהלו את המקום היו פותחות את השער ומעבירות את התינוק לטיפולן. נשים יהודיות בגטו ידעו על כך והניחו גם הן את עולליהן בפתח המנזר. חלקן צרפו פתק שבו סיפרו שהן באפיסת כוחות וביקשו לרחם על הילד ולהצילו ממות. היו אמהות שפנו אל המצפון האנושי או השאירו דברי ערך בבגדיו של הילד.

אמהות שהצילו את ילדיהן לפני מותן

עשרות עדויות מדברות על אמהות נמלטות שהספיקו להניח את ילדן ליד דלת זרה, בתוך שיחים, במרתף, באסם, או להשאירו לגורלו ברחוב, במבנה ציבורי, בתחנת רכבת ובכל פינה, שנתנה, לדעתן, סיכוי להצלת הילד. אמה של מילרד דורוטה נורתה כנראה בחזה כאשר נמלטה על נפשה עם התינוקת בזרועותיה. הכדור פילח את ירכה של התינוקת, אך האם עוד הספיקה להניחה בחדר מדרגות של אחד הבתים. כעבור זמן מה (כנראה יותר מיומיים), נמצאה התינוקת ע"י נזירות כשעשרות תולעי רימה זוחלות על גופה. הילדה ניצלה וחיה כיום בארץ. הכרטיסייה שנמצאה בארכיון שלנו שפכה אור על הצלתה של דורוטה. ריצ'רד ברקוביץ' הושלך במזוודה מרכבת דוהרת אל מחנה ההשמדה. ההורים נשארו בקרון. ידיד המשפחה הביא את הילד למנזר.

אמהות עם ילדים במחנות כפיה ובמחנות הריכוז

גם כשהגיעו הנשים היהודיות אל מחנות הכפייה ומחנות המוות והן בשארית כוחותיהן, לא פסק כוח התחבולה וההקרבה העצמית שלהן למען הצלת הילדים. לפני כשנה מצאתי מסמכים על הצלתה של אחת מהילדות ללא זהות שפנתה למדורנו ובהם מסופר כיצד היא ניצלה. האם הייתה במחנה לעבודות כפיה בצפון פולין. כאשר יצאה לעבודה עם יתר האסירות, היא העבירה את התינוקת שלה בתוך תרמיל גב ובו מנוקב חור. בתוך התרמיל שמה את התצלום שלה עם הילדה ובגב התצלום כתבה את שם המשפחה. בשמיכת הילדה נמצא גם ספר עברי ותכשיט. בעוברה ביער עם שאר האסירות, תלתה את התרמיל על ענף של עץ. הילדה נמצאה ע"י משפחה פולנית, שהצילה אותה וטיפלה בה במסירות עד סיום המלחמה. הילדה נפדתה ע"י אנשי "קואורדינציה" וחיה בארץ. כאשר מסרתי לה את פרטי הצלתה, מיאנה להאמין. את עזריאל קורלנדר בן ה-5, שחי כיום בארה"ב, הצילה מכרה של המשפחה. יחד עם אביו הגיע לאושויץ, ובדרך בלתי ברורה נמצא בצריף הנשים. כל הנשים גוננו עליו והחביאו אותו על דרגשי השכיבה. עונש המות במשרפות, שהיה מוטל על כל צריף הנשים, אילו היו מוצאים את הילד, לא הרתיע אותן במשך יותר משנה מלהצילו.

אימהות שסירבו להיפרד מהילדים

היו אמהות שהחליטו לקשור את גורלן בגורל ילדיהן וסרבו להיפרד מהם, מתוך ידיעה ברורה שהן עלולות לשלם מחיר כבד על החלטה זו. חלקן איבדו חלק מהילדים, ואלה שנותרו בחיים היו השריד האחרון שנותר מהמשפחה. אמה של רומה רובק לא יכלה להיפרד מהילדה וכיון שאישה פולניה הסכימה להחביא רק את הילדה, האם מצאה מקום מסתור בקרבת בית הנוצריה ומדי לילה התגנבה אל הבית כדי לחוש את גופה של רומה הקטנה ולחמם בגופה את רגלי הילדה. זאת עדותה של רומה:

"בתקופת המלחמה הוסתרתי בבית גויה, ששמה ינינה קזימירסקה, אשר היה ממוקם בכפר. זה היה מקום אסטרטגי לצבא וסביבו היו ממוקמים תותחים. זכור לי שבאחת הפעמים, כשאימי באה לבקרני ולחמם אותי בלילה, היא אחרה לצאת בחסות החשכה מהבית אל המחבוא שלה ויצאה ממנו רק עם עלות השחר. כאשר רצה בשביל המושלג אל מקום מחבואה הקבוע, צלף בה חייל גרמני והרגה. כשקרה הדבר, הייתי ילדה כבת 4-5. ראיתי אותה שוכבת על השלג וזרזיף של דם  נשפך על השלג הצח ממצחה. ניסיתי לרוץ אליה, אך הגויה שהוסתרתי אצלה, עצרה בעדי והחזיקה אותי בחוזקה בשתי כתפי כדי שהגרמנים לא יגלו שאני בתה."

אמהות אחרי המלחמה

לאחר המלחמה נאלצו אמהות רבות לצאת לקרב על השפיות. היה עליהן לגייס כוחות נפש אדירים כדי להקים מחדש משפחה וללדת ילדים. הן נאלצו להתמודד עם אלמנות, שכול, מחלות פיזיות וזיכרונות זוועה. דרכי פולין היו מלאות נשים, שזה מקרוב יצאו ממחבוא, חזרו ממחנות כפיה בגרמניה או שרדו מחנות ריכוז וצעדות מות. נשים נואשות החלו מיד לחפש את ילדיהן וכתתו בשארית כוחותיהן את רגליהן כדי למצוא ילד שנמסר למכר או הוחבא במנזר. הנוצריות המצילות לא רצו להיפרד מהילדים שהצילו וסרבו להשיב אותם להורים החוקיים. במקרים רבים נאלצו האמהות לפנות לבתי משפט, כדי לזכות בילד. אך היו מקרים בהם טענו הפולנים שהילד נרצח, אבד או מת ולא הייתה כל דרך להוכיח את האמת. נשים פולניות ברחו עם הילדים ל"אדמות משוחררות" בשטחים במערב פולין, שינו כתובות ושמות והילדים נשארו ברשותן וגדלו כנוצרים בפולין. גם המנזרים ניסו, במקרים רבים, להערים קשיים, כאשר באו לפדות את הילדים מידיהם. שיטת האימוצים לא אפשרה להתחקות על עקבותיו של ילד שאומץ באחד הבתים הפולנים, במיוחד בימי המלחמה. אחר כך באה תקופת השיקום בישראל, בפולין ובארצות מעבר לים. נשק פסיכולוגי חשוב היה ההדחקה והשכחה. כל כוחות הנפש הופנו לשיקום ולהקמת משפחות חדשות. היו אלה משפחות ללא סבא וסבתא, ללא דודים ובני דודים. כל משפחה סחבה על גבה את צילם של המתים. נדרשו יותר מ 50 שנה עד שהשתיקה הופרה. היו נשים שאמרו בעדותן שראו בשיקום המשפחות מעין נקמה בנאצים, מעין הוכחה שלא נוצחו, שבקרב ההישרדות הן המנצחות, וההוכחה לניצחונן הם הילדים והנכדים, שנולדו אחר הזוועות שחוו על בשרן.

לאה באלינט היא מנהלת ארכיון ומדור "ילדים ללא זהות"