האינטרס הציבורי והאינטרס הפרטי זקוקים זה לזה. פעולותיהם בתנאים של איזון עשויות להניב רווחים לשני הצדדים גם יחד. אולם, כאשר ההון מאיים על השלטון כדי לקדם את האינטרסים שלו על חשבון האינטרס הציבורי מופר האיזון והמשטר הדמוקרטי נתון בסכנה חמורה.

אינטרס ציבורי צריך לראות את טובת הציבור. במקרה של עיר. המבט על אינטרס ציבורי צריך להיות טובת העיר ולא טובת הפרטים שבה. כל שלטון חייב לראות מול עיניו קדם כל את האינטרס הציבורי ובכל תהליך של קבלת החלטה עליו לשאול: האם זה טוב לציבור, למדינה, לעיר – או לא?

ההון הפרטי כמשרת האינטרס הציבורי
ההון, הנמצא בידי יזמים פרטיים, רואה לנגד עיניו את האינטרס הפרטי. מטרתו של כל תאגיד ־ פרטי, יזם או חברה פרטית – ליצור רווח. האם אינטרסים אלה מנוגדים לאינטרס הציבורי? לא בהכרח. אני סבורה, שלטווח ארוך, יזמים פרטיים, המשכילים להתחשב באינטרס הציבור וברצון הציבור נהנים גס מרווח. יתרה על כך, האינטרס הציבורי אינו יכול ללא יוזמה פרטית. שיתוף פעולה בין השניים מביא גם לרווח בצד הציבורי. הדוגמאות הבולטות ביותר הן בתחום הנדל"ן.

מטרתנו, כראשי העיר לתת שירות טוב לאורח ולשפר את איכות החיים. שירות טוב עולה כסף: יותר פקחים, יותר עובדי גינון, יותר השקעה בחינוך, רווחה ותרבות. יותר כבישים, פארקים, מבני ציבור ועוד. אמרתי זאת בעבר ואני חוזרת: כאשר שמים בצד אחד את ההכנסות מארנונה למגורים ובצד האחר את ההוצאות בגין השירותים הניתנים לתושבים – כל עיר נמצאת בגרעון. בעיריית הרצליה ייווצר גרעון בסך של כ-100 מיליון ש"ח. רק ארנונה לעסקים (שאינם צורכים חינוך, תרבות ורווחה, המהווים כ-50% מתקציב עירוני) מכסה את הגרעון. לכן, עידוד העסקים והתעשייה בעיר הוא אינטרס ציבורי מובהק. הבנייה מכניסה גם אגרות והיטלים בעזרתם ניתן לסלול כבישים ומדרכות ולבנות מוסדות ציבור. לכן, האינטרס הציבורי הוא שתהיה בנייה.

הצורך בשיתוף הציבור
אמת המידה היא במאזן בין האינטרסים: האם יזם הרוצה לבנות בנייה רוויה באזור שאין בו תשתיות מתאימות משרת את האינטרס הציבורי? האם הקמת מפעל מזהם בסמוך לאזור מגורים מצדיק את הארנונה שמקבלים ממנו? האם אישור בנייני קומות בשכונת קוטג'ים עונה לצרכי התושבים? יש לבדוק כל מקרה לגופו וכל בקשה בהתאם לנסיבות ולמקום. כדי לשמור על טובת הציבור יש גם לשתף אותו ולשמוע דעתו. בתכניות בניין עיר יש להציג בפני הציבור, בעיקר אותו ציבור שהתוכנית נוגעת בו, ולשמוע את ההערות וההתנגדויות. שיתוף הציבור מביא לכך שניתן להטמיע בתוכנית שיפורים והערות שהיזם והעירייה לא חשבו עליהם, וכן לקצר הליך של התנגדויות.

לדוגמה: באחרונה העברנו בוועדה המחוזית תכנית בגני הרצליה(הר1952), תוך שיתוף נציגי התושבים הסכים היזם להוריד את מס' היחידות מ-234 ל-158. במקום בניינים של 20 קומות ו-10 קומות הוחלט על בניית קוטג'ים ובניינים בני 7-6 קומות. לא כל התושבים קיבלו את מבוקשם וחלקם אף מערערים על ההחלטה, אבל הרוב מרוצה. היזם הפסיד 76 דירות שערך הקרקע שלהן כ-6 מיליון דולר, אך קיצר תהליכים וחסך על כל שנה ריבית בסך של כמיליון דולר, בהנחה שהתהליך היה מתמשך ארבע עד שש שנים – הוא לא ממש הפסיד. קיצור הליכי תכנון שווים ויתור מצד יזמים, וכך נמצאים האינטרס הציבורי והעסקי בכפיפה אחת וללא ניגוד; לדאבוני, פעמים רבות רואים היזמים את האינטרס הציבורי ואת הביורוקרטיה, שבאה לשמור על מינהל תקין, כמטרד שיש להסיר מהדרך, ומנסים להשיג את מבוקשם בכל דרך, תוך עקיפת מכשולים אלה וחוסר התחשבות בטובת הציבור.

השלטון כמגן האינטרס הציבורי
המגן העיקרי על אינטרס הציבור צריך להיות השלטון. המערכת השלטונית במהותה נוסדה (עוד מימי הובס) כדי להגן על הציבור ועל טובתו. אם השלטון, שיש לו כוח ויכולת, נמצא בצד של הציבור – להון אין ברירה, אלא להתפשר. הסכנה הגדולה לציבור ולכן גם לדמוקרטיה היא כאשר השלטון משתף פעולה עם ההון בניגוד לטובת הציבור או תוך התעלמות ממנו. אם בעל מפעל לשטיחים מעופפים בזימבבווי הוא גם יו"ר ועדת הכספים, והפרלמנט בזימבבווי מחוקק חוק מיוחד האוסר יבוא שטיחים מעופפים, הרי שמחירי השטיחים ממריאים אל על והמפעל הופך למונופול ללא תחרות. מי שסובל הם האזרחים, שאינם יכולים לקנות שטיחים במחירים זולים. ואם יזם בהרצגובינה מחליט לבנות על האגם היחיד בעיר והשלטון בהרצגובינה הולך איתו יד ביד, הרי שבסופו של דבר כלל תושבי הרצגובינה לא יוכלו להתרחץ באגם וליהנות ממנו, כי הוא יהיה שייך רק לבעלי הדירות שנמכרו ונבנו על ידי היזם. לעומת זאת, כאשר השלטון מסרב לתת העדפה למפעל כלשהו ופותח את השוק לתחרות תוך הפעלת אמצעים כנגד קרטלים ומונופולים, כשהוא משתמש בחוק העומד לרשותו – הציבור מוגן.

כאשר ההון מאיים על השלטון
הסכנה היא כאשר ההון מתנהג בבריונות ומאיים על השלטון.  באחרונה נחשפו נציגי הציבור בהרצליה לתופעה ראשונה מסוגה בארץ. אם לא תרוסן תופעה זו היא עלולה לסכן את היכולת של אנשי ציבור לפעול למען הציבור ולמעשה למוטט את הדמוקרטיה. לפני כשנה הוצגו בפניי ובפני חברי הדירקטוריון של החברה העירונית לתיירות ממצאים הקשורים לסוגיית הבנייה בשטח המרינה, לפיהם עולה לכאורה חשש כי (עמ' 21 בתביעה):

"… בהתאם לתוכנית הפעולה שהכינו הנתבעים מראש, הפרו הנתבעים חלק נכבד מההתחייבויות שנטלו על עצמם במסגרת המכרז. הם צמצמו בצורה ניכרת את העבודות שעשו בפרויקט לעומת אלה שתוכננו; הם החילו את עלויות העבודות והם סיפקו למזמינות מרינה שרחוקה מרחק רב מהמרינה שהוזמנה במסגרת המכרז. בה בעת, הגדילו הנתבעים את רווחיהם מהפרויקט בכך שהגדילו את השטחים המיובשים על חשבון שטח המים במעגנה, והצליחו להגדיל, תוך הסתייעות בקשריהם אצל התובעות, ולעתים אף תוך הטעיית הרשויות הרלוונטיות, את הזכויות שנלוו לשטחים המיובשים בצורה ניכרת."

התביעה הוגשה ב-7.11.2000. ב-13.11.2000 קיבלתי מכתב ראשון מעו"ד בנקל, המייצג את מרכזי שליטה ומוטי זיסר:

"8. בנסיבות המפורטות לעיל ובמיוחד בהתחשב בשיקולים הזרים שעמדו מאחורי החלטת כבודה על הגשת תביעת הסרק נגד מרשינו מבקשים מרשינו להודיע לכבודה כי הם רואים בה אחראית באופן אישי לכל הוצאה, הפסד ו/או נזק שנגרמו ועוד יגרמו להם בשל הגשתה של תביעת הסרק נגדם אשר באה לשמש אינטרסים פרטיים ופוליטיים של כבודה אשר באמור לעיל אין מאומה בינם לבין טובת העיר הרצליה.
9. אשר על כן דורשים מרשינו, בשלב ראשון, כי כבודה תורה על ביטולם המיידי של הליכי תביעת הסרק הנ"ל כנגד מרשינו. כמו כן דורשים מרשינו כי כבודה תורה לעירייה לפרסם את דבר ביטולם של ההליכים באופן ובנוסח עליהם יוסכם עם מרשינו."

ב־25.12.2000 הוגשה נגדי תביעה אישית על סכום של 15 מיליון שקל, בטענה מרכזית כאילו:

"הנתבעת אשר בדרכה למטרה שהציבה לעצמה ניגוחו של לנדאו וחסימת דרכו חזרה להתמודדות אפשרית על ראשות עירית הרצליה – פגעה ברגל גסה בזכויות, קניניות ואחרות, של התובעות תוך שהיא רותמת לעזרתה, בדרך פסולה, את מנגנוני עיריית הרצליה, הוועדה המקומית לתכנון ולבניה (להלן: 'הוועדה המקומית') ואת החברה העירונית לפיתוח תיירות בהרצליה בע"מ (להלן: 'החברה לפיתוח')".

ב-18.1.2001 הוגשה תביעה של אלמוג התכלת נגד הוועדה המקומית ונגד שבעה חברי מועצת העיר וחברי ועדת תכנון ובנייה. גם תביעה זו הוגשה בטענות סרק. לא כל הנתבעים צחקו כשקיבלו תביעה על סך 55 מיליון ש"ח, וגם אם כולם ראו את האבסורד וידעו שהם נקיים מכל רבב, הרי שהידיעה שבעלי הון עומדים מולם ותובעים אותם העלתה חשש בלבם. אחרי ככלות הכל, עד היום איננו בטוחים שאו.ג'יי. סימפסון אכן לא רצח, ואולי רק עורכי הדין הטובים שלו הצליחו להוציאו זכאי מחמת הספק. נציגי ציבור אינם יכולים לשכור שירותים של עורכי דין בשכר של 500-1000 דולר לשעה. אני נעזרתי בעורך דין שגבה ממני מחיר נמוך במיוחד – 110 דולר לשעה, אבל נאלצתי לקחת הלוואה למימון ההגנה.

הסכנה כתובה על הקיר
אם נצא מהמקרה הפרסי נראה, שהסכנה כתובה בבירור. שערו בנפשכם שחברי ועדת בניין עיר יחשבו לפני הצבעתם אם החלטתם פוגעת ביזם כלשהו או גורמת לו נזק, ואם הוא יתבע אותם באופן אישי. ברגע שאיש ציבור יכפיף את שיקול דעתו הציבורית הכנה והנכונה לחשש מפני בעל הון העלול לתבוע אותו אם לא יצביע לטובתו – באותו הרגע תחל התמוטטות הדמוקרטיה והציבור יופקר. האינטרס הציבורי צריך להיות מיוצג בנאמנות על ידי השלטון, והשלטון צריך לשמור על איזון אינטרסים עם בעלי ההון. מצד בעלי ההון אין זה נכון או נבון לפעיל כנגד האינטרס הציבורי או תוך התעלמות ממנו. סיפור המרינה מוכיח כיצד מצאו עצמם בעלי ההון בסיטואציה בלתי אפשרית וודאי בלתי רווחית, אך רק משום שפגעו באינטרס הציבורי או התעלמו ממנו. כאשר ההון אינו מתחשב באינטרס הציבורי, כל צד נפגע – הציבורי והפרטי. לא בכדי פועלים מפעלים רבים בעולם ובארץ לטובת הקהילה. הם הבינו, שהאינטרס משותף. לנו כאן, בארץ, נותר לעמוד על המשמר ולדאוג לכן שהשלטון ייצג את הציבור, ושההון לא יאיים בכל דרך שהיא על שלטון תקין!

יעל גרמן היא ראש העיר הרצליה