אני מנהלת בהתנדבות את "מוקד סיוע לעובדי חוץ במעצר", ארגון מתנדבים, המסייע לעובדים זרים המועמדים לגירוש. אנו פועלים בשיתוף פעולה הדוק עם "קו לעובד", "האגודה לזכויות האזרח בישראל" ו"רופאים לזכויות האדם". כמו כן, אנו חברים בקואליציה נגד סחר בנשים, שהקימה שדולת הנשים. אל הקואליציה הגענו בעקבות ביקורינו התכופים בבתי הכלא, במהלכם התוודענו לעובדות הזרות המועמדות לגירוש.
הרקע
העובדות הזרות הכלואות בנווה תרצה כמועמדות לגירוש, עוסקות רובן ככולן בזנות ומעונינות רק בחזרה הביתה. לפיכך, הטיפול בהן מתמקד בהפעלת לחץ על הקונסולים השונים, כדי שינפיקו בעבורן, בזריזות, אשרות מעבר. עובדים זרים, הנכלאים בכלא מעשיהו, מסרבים, לעתים קרובות, לעזוב את הארץ בטרם יקבלו את שכרם ממעסיקיהם. לנווה תרצה מגיעות נשים רבות עם הבגדים שלגופן בלבד. לעתים, מתמזל מזלן, והן מצליחות להביא עמן גם את חפציהן האישיים. לרוב הן מגורשות בחוסר כל, כשמדינת ישראל מממנת את כרטיס טיסתן הביתה. רובן מספרות, ש”טרם הספיקו להרוויח את מחירן לסרסור שקנה אותן", ואחרות מספרות, שהסרסור הבטיח לשמור עבורן את הכסף. נראה, שימשיך לשמור עליו בשלווה גם אחרי גירושן מן הארץ. עד היום, פנתה אלינו בחורה אחת בלבד בבקשה שננסה להשיג עבורה את השכר שהבטיח הסרסור לשלם לה בטרם תעזוב את הארץ. פסגת שאיפותיהן של שאר הנשים היא קיצור תקופת מעצרן ושיבה הביתה במהרה, גם אם בחוסר כל. נשים אלה הורגלו ליחס של זלזול והתעלמות מזכויותיהן הבסיסיות ביותר. תחילה נרמסו זכויותיהן על ידי הסרסור שהביאן לארץ ומכר אותן למרבה במחיר, לאחר מכן הוסיפו להירמס על ידי הלקוחות והסרסורים המתחלפים, ולבסוף על ידי הרשויות המתייחסות לקורבן כאל פושע. קורבנות אלה סבלו יחס זה בדממה רק משום שכבר הורגלו לכך.
צו גירוש משולב בצו עיכוב
ב-18 באפריל 1999 התקשרה אלי מכלא נווה תרצה בחורה בילורוסית בשם הלנה, שסיפרה שנעצרה במכון שעבדה בו חודש קודם לכן, כחמישה חודשים לאחר שהגיעה לארץ. בתקופת המעצר הארוכה ראתה הלנה שזירזנו את גירושן של אחדות, ואף סייענו והבאנו לשחרורן של אחדות שנכלאו בטעות. היא ביקשה את עזרתנו בזירוז גירושה מן הארץ. הלנה סיפרה, שחברתה הטובה, שנעצרה עמה, כבר גורשה מן הארץ. אחרות שנעצרו אחריה, ושלא היה ברשותן כסף לכרטיס, גורשו זה מכבר, ורק אותה לא מגרשים. יש לה דרכון ויש לה כסף לכרטיס טיסה, והיא לא מבינה למה רק לה לא מרשים לנסוע הביתה. הבטחתי שאבדוק. בירור קצר העלה, שאמנם משרד הפנים הוציא נגדה בעת מעצרה צו גירוש, המאפשר לכלוא אותה לשם הבטחת יציאתה מן הארץ, אך 18 יום מאוחר יותר, הוציאה נגדה הפרקליטות גם צו עיכוב יציאה מן הארץ, על מנת שתעיד במשפטם של עבריינים ידועים שחטפו אותה מן הסרסור שלה ומכרו אותה לאחר. אחד החוטפים גם אנס אותה.
כשהתקשרה אליי הלנה למחרת, סיפרתי לה שלא מאפשרים לה לעזוב משום שהיא ממתינה למתן עדות במשפט. הלנה הופתעה מאד, שכן לא ידעה, לטענתה, שעליה להעיד, לא נתנה את הסכמתה לכך, וגם במהלך חודש שהותה בנווה תרצה, טענה, לא בא אף חוקר לבדוק אם יש טעם בעדותה. הלנה לא התנגדה להעיד, אך לא הבינה מדוע עליה להיענש בתקופת מעצר בלתי מוגבלת, שסופה אינו ידוע. במיוחד כעסה כשנודע לה, שהבחור שאנס וחטף אותה שוחרר בערבות עד מועד המשפט. בפניה לא עמדה אפשרות כזו, שכן בפרקליטות טענו, שנשקפת סכנה לחייה אם תשוחרר, וכן שהיא עלולה להיעלם ולא להגיע למשפט. הלנה שהתה בנווה תרצה חודשיים נוספים, עד למועד משפטו של הבחור שחטף, אנס ומכר אותה. במהלך תקופה זו רכשה בכלא, בכספה הדל, סיגריות ומוצרים הכרחיים אחרים, ולא נותר עוד בפיקדון הסכום המספיק לרכישת כרטיס טיסה למינסק. לאחר מאמצים רבים, בעזרתם של גורמים בשב"ס, שוכנע משרד הפנים לרכוש עבור הלנה כרטיס טיסה הביתה. אחרי שהעידה הלנה, לשביעות רצון הפרקליטות, כפי שנמסר לי לאחר מכן, כנראה שפתאום חלפה הסכנה לחייה, שכן ללא כל הודעה מוקדמת, ובניגוד לרצונה, שוחררה למחרת היום ממחנה המעצר קישון בחיפה. לא עזרו תחנוניה והסבריה, שכל חפציה בנווה תרצה, ושאין לה אפילו כסף לכרטיס אוטובוס מחיפה לרמלה. לעומת זאת, שחרורה סיפק למשרד הפנים את התירוץ להתחמק מתשלום כרטיס טיסתה לבילורוסיה: היא כבר לא עצורה, ולכן אין כל סיבה שהמדינה תממן את כרטיס הטיסה. נדרשו שבועיים נוספים, התערבות אמצעי התקשורת והתחייבות אישית שלי בכתב לכך שהלנה אכן תעזוב את הארץ, על מנת שמשרד הפנים יחזור ויסכים לממן את כרטיס טיסתה הביתה.
למדינה היה אינטרס בולט בעדותה של הלנה, ובכל זאת לא נמצא במערכת אדם שחשב שיש לדאוג למגורים הולמים עבורה בתקופת ההמתנה לעדות. לא נמצא במערכת גם אדם שחשב שיש לממן את כרטיס טיסתה הביתה לאחר שנאלצה לשהות בארץ ללא יכולת לעבוד, והוציאה את שארית כספה על מצרכים חיוניים, אותם לא סיפקו לה רשויות הכלא. על פי המידע שהגיע לידיי באותה העת, העבריינים שנגרם העידה הלנה היו במעקב משטרתי זמן רב, בלי שהמשטרה הצליחה לעלות על עקבות פשעיהם. רק העובדה שאחד מהם גם אנס את הלנה סיפקה למשטרה עילה למעצר והגשת כתב אישום נגדו. עדותה הייתה חיונית להרשעתו ושליחתו לכלא. הלנה סייעה לשלטונות החוק ונענשה על כך ב-76 ימי מעצר.
הייתה זו הפעם הראשונה בה נתקלנו במעמד בעייתי זה: צו גירוש מצד אחד וצו עיכוב יציאה מן הארץ מצד אחר. צו הגירוש הוא צו מנהלי שמוציא שר הפנים על פי חוק הכניסה לישראל. החוק מאפשר לעצור כל אדם ששר הפנים הוציא נגדו צו גירוש, כדי להבטיח את יציאתו מן הארץ ולהפסיק את שהותו הבלתי חוקית בישראל בהקדם האפשרי. צו עיכוב יציאה מן הארץ, שמוציאה במקרה זה הפרקליטות, מונע את מימוש צו הגירוש, סותר אותו ואף מעמיד בשאלה את חוקיות האחזקה במעצר.
עם הלנה, היו כלואות בנווה תרצה נשים רבות ממדינות חבר העמים, שנעצרו במכוני הליווי השונים ללא אשרות שהייה בתוקף, ונכלאו מכוח צו גירוש. רובן באו לארץ במטרה לעסוק בזנות. חלקן הגיע בעקבות הבטחות לעבודה בסיעוד או במלצרות בשכר גבוה, ואחרות מספרות שפשוט נחטפו ברחובות ונמכרו כזונות. נשים אלה הוחזקו בתאים משותפים עם אסירות פליליות ישראליות בתנאי מאסר מלאים. רוב הנשים נעצרו ללא דרכון, שהוחזק בדרך כלל על ידי הסרסור, ואף ללא כסף לרכישת כרטיס טיסה הביתה. הן שהו ימים ואף שבועות בבתי מעצר שונים, כמו קישון בחיפה או אבו כביר בת"א, שהתנאים בהם, על פי הדו"ח החדש של הסנגוריה הציבורית, הוגדרו כ"לא חוקיים ולא אנושיים". משם הועברו לכלא נווה תרצה בו שהו מספר חודשים נוספים, עד שהואילו הקונסולים להנפיק עבורן אשרת מעבר זמנית ועד שמצאו מימון לכרטיס טיסה הביתה.
שיפור מסוים בעקבות פעילות
בשנה שחלפה מאז מעצרה של הלנה, השתפר עד מאוד מצבן של הנשים הנעצרות בעוון שהייה בלתי חוקית בישראל, בעיקר בשל הסערה הציבורית והתקשורתית שעוררנו בנושא. בעקבות בג”ץ שהגישה האגודה לזכויות האזרח בישראל, נאלץ משרד הפנים להקים ערכאת ביקורת, המתחייבת לראות ולשמוע כל זר הכלוא מכוח צו גירוש תוך שבועיים מיום מעצרו. גם עתה נעשה עוול לנשים אלה, שכן השהייה הממושכת בתחנות המעצר מונעת, לעתים, את קיום פסיקת בג"ץ. רק כשערכאת הביקורת פוגשת את הנשים בנווה תרצה, היא יכולה לזרז את הנפקת אשרת המעבר עבורן ולהטיל על המדינה את האחריות לתשלום כרטיס הטיסה עבור כל מי שטוענת שאין לה כסף לכרטיס. שיפור משמעותי נוסף הושג בתחילת השנה בהתערבותו של שר הפנים, מר נתן שרנסקי: בעקבות דרישתו של השר, כל המועמדות לגירוש מרוכזות כיום באולם אחד גדול, ואינן נכלאות עוד עם אסירות ישראליות בתאים משותפים.
על פי הנתונים הרשמיים, כ-400 נשים זרות נעצרות מידי שנה על ידי המשטרה במכונים השונים ללא אשרת שהייה בתוקף בדרכונן, ומגורשות מן הארץ. מרביתן טוענות, שגם אם ידעו לפני בואן ארצה שתועסקנה בזנות, לא ידעו שתאלצנה לעבוד ללא שכר ושתיכלאנה במכונים ללא אפשרות לצאת החוצה. בסיוען של נשים אלה, ניתן להאשים את סרסוריהן בחטיפה, סרסרות לזנות, החזקת מקום לשם זנות, חיים על רווחיה של זונה ועוד. למרות זאת, הרושם המתקבל מביקורינו התכופים בכלא נווה תרצה הוא, שניתן למנות על אצבעות יד אחת את מספר הנשים שעדותן נדרשה בשנה האחרונה. גם נשים בודדות אלה נעצרו מכוח צו גירוש שנועד להבטיח את יציאתן המיידית מן הארץ, ובמקביל הוצא נגדן צו עיכוב יציאה מן הארץ לצורך עדות. מובן, שיש לעודד נשים רבות נוספות להעיד נגד הפושעים נגדן, ולא רק למענן, כי אם למען החברה כולה, אך זוהי בהחלט לא הדרך!
זונות אסורות, סרסורים חופשיים
מרינה ואנה נעצרו בתחילת דצמבר 99 במכון בעוון שהות בלתי חוקית בישראל. הן סיפרו שהתבקשו להעיד במשפטו של הסרסור שלטענתן חטף אותן, והן עשו זאת ברצון. השתיים שהו חודש ימים במחנה מעצר קישון בחיפה בתנאים קשים ביותר, ולאחר מכן הועברו לכלא נווה תרצה לשם המתנה למועד המשפט. כל חפציה האישיים של מרינה נעלמו בדרך מקישון לנווה תרצה, והיא ביקשה להשתחרר, ולו על מנת לקנות מספר מוצרים הכרחיים שאינם נמכרים בקנטינת הכלא. השתיים הובאו לבית המשפט מספר פעמים, כשבכל פעם היו בטוחות שזו הפעם האחרונה, שלאחריה תוכלנה לעזוב את הארץ. בכל פעם התברר להן שעליהן להישאר עד למועד הדיון הבא. אנה ומרינה לא חששו לתייהן והתחננו להשתחרר בערבות עד למועד עזיבתן את הארץ, אך משרד הפנים סירב בטענה שקיים חשש לחייהן, ושהן תחזורנה לעבוד בזנות. מרינה סיימה את מתן עדותה וגורשה מן הארץ ב-6 במרץ 2000. אנה גורשה ששה ימים אחריה, לאחר יותר מארבעה חודשי מעצר עקב הסכמתה לתת עדות, זאת בזמן שסרסורים ומתעללים בנשים מהלכים חופשי ומשתחררים בערבות על נקלה…
וגם שוטרים מעורבים
מקומם עוד יותר סיפורה של פאולינה, שפורסם בהרחבה באמצעי התקשורת. פאולינה נעצרה בסוף פברואר השנה (1999) ושהתה בתחנת המעצר אבו כביר 32 יום בטרם הועברה לנווה תרצה. פאולינה, מתורגמנית במקצועה, הגיעה לארץ בעקבות מודעה בעיתון, שהבטיחה עבודה בישראל בניקיון ובטיפול בקשישים ובילדים תמורת 500$ ־ 1,000$ לחודש. כשהגיעה, התברר לה שנמכרה למכון ושעליה לעסוק בזנות. למרות שלא היה לה ניסיון קודם, מספרת פאולינה שהסתגלה לעבודה תוך תקופה קצרה, ושהסרסור שלה התייחס אליה מאוד יפה. שלא כמו שאר העובדות, הורשתה להחזיק ב-40% מהרווחים שלה, שלחה סכומי כסף גדולים לבנה הקטן באוקראינה, ולא הצטערה על בואה ארצה. פאולינה נעצרה בעקבות חקירה שהתנהלה כנגד שוטר ישראלי, לו שילמה, לטענתה, 1,000$, ואף קיימה עמו יחסים מספר פעמים בתמורה לכך שלא יעצור אותה בעוון שהות בלתי חוקית בישראל. היא לא חששה לחייה, ולכאורה לא הייתה שום מניעה לשחררה בערבות עד מועד המשפט. היא סיפרה, שהשוטר שעמד למשפט, הוחזק במעצר בית עד למועד משפטו, בעוד היא, העדה, קורבן הפשע שביצע, לכאורה, אותו שוטר, הייתה כלואה 42 יום עד גירושה מן הארץ.
אתמול דווח בעיתונים על מעצרו של שוטר נוסף בחשד להפרת אמונים, הכשלת פעולות המשטרה, ועיסוק בסרסרות. השוטר הודה שקנה זונות כדי לעשות רווחים מעבודתן. עם השוטר, נעצרו אנג'ליקה ויקטרינה, שיגורשו מן הארץ לאחר מתן עדות במשפטו, וכן סרסור נוסף המעורב בפרשה. על פי הדיווח, הוארך מעצר השוטר בארבעה ימים וכך גם מעצר הנשים. אולי השוטר יוכל להשתחרר בערבות בעוד 4 ימים, אך אין ספק שבמהלך ארבעת הימים הללו יוצא נגד הנשים צו גירוש שיאפשר את כליאתן לתקופה ממושכת יותר, עד שתגורשנה מן הארץ.
האס הממסד רוצה לחסל את הסחר בנשים?
בכל הזדמנות טוענים נציגי המשטרה והמשרד לביטחון פנים, שהבעיה המרכזית באכיפת החוק ובמניעת שגשוג הסחר בנשים היא העובדה שהנשים חוששות להעיד נגד הפושעים. בביקורינו הרבים בכלא נווה תרצה פגשנו נשים רבות שחשו מרומות ומנוצלות, ולכן, למרות הסכנה הטמונה בכך, היו שמחות להעיד נגד החוטפים, האנסים, הקונים והמוכרים שנהגו בגופן כבסחורה. לשאלתנו, ענו הנשים, שאף אחד מלבדנו לא גילה עניין בסיפורן. מרבית הנשים התרגלו למלא אחר הוראות הסרסורים המתחלפים, והיו מעידות אילו רק נדרש מהן הדבר. התעקשות הרשויות להותיר במעצר עד תום מועד מתן העדות אותן בודדות שעדותן נדרשת, אינה מעודדת נוספות להתנדב להעיד. שלא כמו הלנה, בזכות ערכאת הביקורת, יודעת היום כל מועמדת לגירוש מה מונע את גירושה. הנשים רואות כיצד אלה המחכות למתן עדות נכלאות ומעוכבות לתקופה בלתי מוגבלת ובלתי ידועה מראש, ומחליטות שעדיף לוותר ולחזור הביתה בהקדם.
מעצרן של הנשים הוא הזדמנות פז לנסות לבער את נגע הסחר בנשים בעזרתן כעדות. עם זאת נדמה, כי עיקר דאגתן של הרשויות הוא גירושו מן הארץ. הבעיה אינה נפתרת, ואף נוצר חוסר המתמלא בנערות מנוצלות חדשות. נדמה, שהממסד אינו מעוניין לחסל את הסחר בנשים, והוא נסבל באופן גלוי על ידי רשויות אכיפת החוק, מסיבות הידועות למערכת זאת. ניתן להציע לכך מספר סיבות אפשריות המעוררות שאט נפש:
א. ייתכן, שרשויות אכיפת החוק משתמשות בסוחרי הנשים לשם השגת אינפורמציה על סוגי פשע אחרים.
ב. חיסול הסחר בנשים כרוך בפירוקה של רשת סבוכה של פשע מאורגן, ולרשויות אכיפת החוק אין שום מוטיבציה להקדיש את האמצעים העצומים הדרושים לכך.
גירושן של הנשים, לעומת זאת, מצריך מאמץ מינימלי, ובדרך כלל הוא אף משרת את האינטרסים של סוחרי הנשים. מספרן המזערי של המתבקשות להעיד נגד סוחרי הנשים, וה"עונש" המוטל על המסכימות לכך, הם העדות החזקה ביותר נגד רשויות החוק. עם זאת, העובדה, שמעצרו של השוטר אתמול בוצע תקופה כה קצרה לאחר מעצר השוטר שגבה כספים מפאולינה, יוצרת רושם שבאחרונה מסתמנת מדיניות חדשה, שעלינו לעודד אותה.
דרישות מרשויות החוק
עלינו לדרוש מהמדינה שתכיר בכך שמסחר בגופו של אדם אחד, שלילת חירותו של אדם אחר כדי להשתמש בגופו בכל דרך שהיא הוא עבירה, גם אם הסוחר הוא גבר ומושא המסחר היא אשה. לאשה מותר לבחור לסחור בגופה, אך היעדר חוק נגד סחר בבני אדם במדינת ישראל מאפשר לאנשים נוספים לסחור בגופה של אישה נגד רצונה. יש לזרז את חקיקת החוק נגד סחר בנשים אותו מכין, כפי ששמענו לאחרונה, משרד המשפטים. בנוסף, עלינו לדרוש מרשויות החוק:
- לגבות עדות מפורטת מכל אשה הנעצרת טרם גירושה מן הארץ;
- לבחון קיום מנגנון שיאפשר מתן עדות מוקדמת באופן מיידי, כך שיתאפשר גירוש מהיר של הנשים;
- להבהיר לנשים, שמתן עדות כנגד סוחריהן וסרסוריהן לא יגרום להארכת מעצרן;
- להקים מעון מוגן לשיכון הנשים המוכנות להעיד כדי לסייע למערכת החוק.
הצעדים המעשיים שהוצעו כאן, בנוסף למלחמה ללא פשרות בסוחרי הנשים, יעשו להקטנת רווחיותו של הסחר בנשים ויורידו את ישראל ממקומה הלא מכובד על מפת העבדות העולמית.
