במובן מסוים, לפי הסדר הסימבולי המארגן את השיח ההגמוני בישראל, עוני וחד-הורות הן מלים נרדפות: מי שמדבר/ת על חד-הורות, מדבר/ת, חושב/ת, מסמן/ת עוני באותה הנשימה.
אם נתייחס לסטטיסטיקה, נראה ש”העובדות מדברות בעד עצמן". כיום המשפחות החד-הוריות מהוות כ-10% ממשקי הבית עם ילדים עד גיל 17 (הנתונים משתנים במקצת אם מתייחסים למשקי הבית עם ילדים עד גיל 18 או 24). ב-85% מהמשפחות האלה ראש המשפחה היא אשה. משפחות חד-הוריות מתהוות לרוב כתוצאה מגירושין (60%),כתוצאה מהתאלמנות (33%), וכתוצאה מהורות וולונטרית (לידה מחוץ לנישואין), (7%). כדי למקם את עצמנו ביחס לארצות הקפיטליסטיות-ליברליות (הארצות המערביות), להן אנחנו לא דומים בשום דרך בכל הקשור למוסד המשפחה, נאמר, שבארצות הברית המשפחות החדיהוריות מהוות כ-33% ממשקי הבית עם ילדים עד גיל 18; 60% מהמשפחות האלה נוצרו כתוצאה מגירושין; 30% כתוצאה מהורות וולונטרית, ורק כ-10% מהמשפחות החד-הוריות הן תוצאה של התאלמנות. בישראל, 50% מהילדים החיים במשפחות המקבלות השלמת הכנסה, קרי החיות ב”אזור של קו העוני", הן משפחות חד-הוריות. על פי סקירה קצרה זו, קיים קשר גורדי, המחבר בין חד-הורות, מיגדר ועוני. יחד עם זאת, מובן שקשר גורדי זה איננו תוצאה של כוחות על-טבעיים, או של יד נעלמה, אלא תוצאה של סדר חברתי המכונן אותו. בראש ובראשונה, העובדה שחלק גדול מהמשפחות החד-הוריות שבראשן עומדת אשה עניה (בעוד שרק חלק קטן מאוד – כ-2% – מהמשפחות שבראשן עומד גבר, עני), משקפת את מצבן של הנשים בשוק העבודה. פחות ממחצית מהנשים בגיל העבודה נמצא בשוק העבודה בשכר. ואם הנשים כבר עובדות תמורת שכר, הן מרוכזות, בדרך כלל, ברמות השכר הנמוכות: כ-65% ממקבלי השלמת הכנסה הן נשים ו-60% מהמובטלים הן נשים (1995). כך ש"קו העוני וסביבתו" נשארים הרצפה/תקרה בחייהן של אמהות תר-הוריות, גם אם הן הנמצאות בשוק העבודה בשכר. הרצפה/תקרה הזו לא נפרצת דרך העברת התשלומים של הביטוח הלאומי, או דרך קביעת דמי המזונות וגבייתם – אם בכלל יש כאלה.
כל החישובים המתוחכמים על "נפש תקנית" (לפיהם קובעים העברת תשלומים מהביטוח הלאומי) ושל דמי המזונות, ביחד או בנפרד, מאפשרים לנשים העומדות בראש המשפחות החד-הוריות, ברוב המקרים, לדשדש במים העכורים של העוני ושל הייאוש. ואם, חס וחלילה, אשה עובדת ומרוויחה קצת יותר משכר המינימום (היום, דצמבר 2000 – כ-3000 ש"ח). נפסקת העברת התשלומים מהביטוח הלאומי ו/או המזונות עוברים "רביזיה". כדי לצמצם את ממדי העוני בכלל, ואת ממדי העוני בקרב האמהות החד-הוריות בפרט, אין אפשרות להסתמך על מדינת הרווחה הישראלית, כפי שניתן לעשות זאת בחלק מהמדינות הקפיטליסטיות-הליברליות- במערב (ארצות סקנדינביות, הולנד, בלגיה, במידה מסוימת, צרפת, גרמניה, שווייץ…). למשל, חינוך חינם ושווה לכל, "יום לימודים ארוך" והדיור הציבורי, מובנים במושגים סקטוריאליים. אין דיון בסוגיות הללו במושגים של אזרחות חברתית, ואין דיון בחובת המדינה כלפי כל אזרחיה. גם לביצוע המדיניות של יום לימודים ארוך ושל הדיור הציבורי אין קשר למדיניות חברתית אוניברסלית, המתוכננת להבטיח שוויון הזדמנויות לכל אזרחיה. המשפחות החד-הוריות מודרות מהדיון הציבורי בהינף יד. כשמדובר במשפחות חד-הוריות בישראל, צריך לציין עוד שהעוני החומרי מלווה בשיח משפיל, הפועל כמנגנון אידיאולוגי, המונע מהנשים, ביחד עם דיני האישות, לבחור במסגרת משפחתית חד-הורית, אפילו אם הן שייכות לקבוצת 200,000 הנשים המוכות על ידי בני זוגן. האמהות החד-הוריות מוגדרות, בין היתר, כ”אמהות רעות", המסכנות את ילדיהן על ידי רוב הפסיכולוגים ו/או הסוציולוגים ו/או העובדים הסוציאליים ו/או נציגות ארגוני הנשים הממסדיים ו/או המטפלים המשפחתיים ו/או אנשי התקשורת: מן המפורסמות היא שילדים ממשפחות תד-הוריות "משיגים הישגים פחותים במסגרת לימודיהם" וש”הם מתקשים ביצירת קשרים חברתיים". במילים אחרות, התסריט ידוע מראש: האם החד-הורית, בכך שהיא מפירה בפועל את הסדר הפכוריארכלי (היא חיה ללא פיקוח גבר וללא שליטה גברית), מוענשת חומרית ומוסרית – ואתה, מוענשים ילדיה.

ד"ר סלביה פוגל-ביזאוי  היא מרצה במכללת בית ברל