מצד אחד המכללות פותרות בעיה ונותנות לאקדמאיות הערביות מקום עבודה, ומצד אחר מכיוון שרוב האקדמאים מרוכזים גם הם במכללות, הגברים הם אלה התופסים את רוב עמדות המפתח. המנהלים בשלוש המכללות הערביות הם גברים. ושוב מונצחים הפערים

כאשר אנו דנים היום במעמד המכללות, אי אפשר שלא להזכיר את הסערה שעוררו ההתבטאויות הפוליטיות של מרצים במכללת לוינסקי. האם זה יכול לקרות באוניברסיטאות? הגבלת חופש הביטוי של המרצים במכללות יש בה כדי להעיד על המעמד הנחות של המכללות בארץ, ואני חושבת שיש לגנות תופעה זו בתוקף. כמו כן מעידה תופעה זו על המעמד החלש של הארגון שאליו שייכים מורי המכללות. אני שותפה לכל אלה שדיברו על המעמד הנחות של הסתדרות המורים. כמי שהייתה חברה במרכז הסתדרות המורים אני סבורה, שהסתדרות המורים היא גוף פוליטי, הפועל למען אינטרסים פוליטיים ואישיים, ולא למען העלאת מעמדו של המורה.

המכללות בחברה הערבית ומעמד האשה
האם המכללות להכשרת מורים/ות בחברה הערבית ממלאות תפקיד חשוב בהעלאת מעמד האשה הערבייה, או ביצירתו והשרשתו של הפער בין המינים? האם יש בהן הבטחה למסלולי קידום פתוחים לנשים?
אפשר לחלק את הדיון בנושא זה לשתי סוגיות: הלומדים/ות והסגל.
באשר לסטודנטים/ות יש לשאול: האם המכללות מעניקות לכל תלמיד ותלמידה הזדמנות שווה להצליח בלימודים ולטפס בסולם החברתי? לשם כך, יש להבין במקצת את המבנה של החברה הערבית, שהיא חברה פטריארכלית בעיקרה. במבנה חברתי כזה נותנים לגבר זכויות אבסולוטיות ושוללים אותן מהאשה. מבנה כזה נותן לגבר יתרון בכל התחומים: בתפקידים, בסמכות, במעמד, בקבלת ההחלטות, בזכות ההגדרה וההערכה העצמית ובאפשרויות הקידום. הגבר הוא הצד החזק שהחברה מייחסת לו כישורים יותר גבוהים כמו בגרות, ניסיון חיים, כושר גופני ומאגר ידע, והוא הכל יכול. האשה היא החלשה, חסרת הידע ותפקידה העיקרי הוא לגדל את המשפחה ולדאוג לנוחיות הבעל והילדים. כל סטייה מתפקיד זה נחשבת לא נורמלית. גם אשה היוצאת לעבודה חייבת לשאת בנטל 'כפל התפקיד', ולדאוג בראש וראשונה לענייני הבית והמשפחה.
החברה הגברית קובעת את הנורמות של החברה, ומהווה דגם למה זה יחסים נורמליים והתנהגות נורמטיבית. הנשים נמצאות במצב שבו אחרים הגדירו עבורן את עתידן, את מה שמתאים להן. אישיותן עוצבה באופן חד-משמעי על-פי מה שהתרבות השלטת האמינה שדרוש לה מן הנשים, וכתוצאה מכך הן פועלות כפי שהחברה עודדה אותן להיות.
מכאן נובע, שהרוב המכריע של הנשים מופנה אל מסלולי לימוד 'נשיים'. מסלולים אלה מאפשרים להן לעבוד בשעות נוחות, כדי שיעמדו בנטל שני התפקידים. הערכים המשתמעים והגלויים של תהליכי ההכוון והמיון, הן של ההורים והן של המחנכים, גורמים לבנות לפנות לתחומי ההוראה. במקרים רבים אין זה משקף את רצונן של הנשים, הרוצות להיות בעלות יכולת הכרעה עצמית ולהגדיר לעצמן מקצוע ועתיד אחר. הן מוכרחות לפנות לתפקיד ההוראה, כי זהו מקצוע מתאים לבנות. המכללות אמנם מאפשרות לבנות למצוא מקום הכשרה מתאים, אולם הן תורמות להנצחת חלוקת עבודה סטריאוטיפית לפי 'מין'.
במבנה חברתי כזה שולטת התפיסה הקונסרבטיבית, המנסה לשלוט בעצמאות הנשים ובחירותן. המכללות בחברה הערבית עדיין נתפסות כמקום קונסרבטיבי יותר מהאוניברסיטאות (מעין בית ספר תיכון). הורים רבים מוכנים לשלוח את הבנות ללמוד במכללות אך לא באוניברסיטאות. נכונות זו פותחת בפני הבנות דלת להשכלה גבוהה. יש כאלה (הרוב) הנעצרות בנקודה זו ומסתפקות בתעודת הוראה, ויש (מעטות מאוד), המוצאות בלימודים במכללה תרומה להעצמה אישית ושלב מעבר ללימודים אקדמיים גבוהים יותר. אני עצמי בוגרת המכללה להכשרת מורים. השכלתי תרמה ליכולתי למצוא מקצוע ולהרוויח שכר שאיפשר את המשך לימודיי באוניברסיטה, למרות שכאשר למדתי, לימודים לתעודת הוראה לא נחשבו בקרדיט ללימודים האקדמיים.

האשה החיה בחברה כזו פוחדת גם היא מהכוח שלה ומתפיסתה כלא נורמלית. היא מנסה 'למצוא חן' בעיני אחרים, במיוחד כשהיא בגיל הנישואין. במקרים רבים הבחורים מחפשים תלמידה מהמכללה ולא מהאוניברסיטה, משום שהם סבורים שיש לה עבודה מובטחת בהוראה, המתאימה לעקרת בית. נערות מפנימות את התפיסה הפטריארכלית ומזדהות אתה, דבר המביא לשימור הסטאטוס קוו של הנשים.
דרך הזדהות זו לומדת האשה להיות 'החלש הטוב'. היא לומדת להיות נכנעת, סבילה, צייתנית, תלויה בגבר, חסרת יוזמה וחסרת יכולת לפעול ולהחליט. במקרים רבים הופכת גם האשה לגורם מעכב, המונע התקדמות נשים. האשה מפנימה את האמונה בחוסר יכולתה להיות שווה, מאמינה שתפקידה העיקרי הוא גידול הילדים, ו'סוחבת' הרבה מחברותיה אחריה. לפעמים, הנשים הופכות להיות 'קאתוליות יותר מהאפיפיור'. הן משננות את האמרה: "הכי טוב לאשה להיות מורה", והן מגבילות את שאיפותיהן להתקדמות אפילו במסלולי ההוראה.

שינוי במגמה בעקבות האקדמיזציה של המכללות
מצב זה השתנה במקצת במכללות האקדמאיות. אנו עדים לתופעה חדשה – נשים הרוצות בהמשך הלימודים ושואפות לתואר M.E.D. האקדמיזציה של המכללות נתנה דחיפה לדימוי העצמי של הנשים והעלתה את המוטיבציה ללימודים אקדמיים. במכללה הערבית בחיפה לומדות ביום כ-6,000 סטודנטיות, המהוות 85% מכלל הסטודנטים. מספר זה מהווה ברכה ותוספת לכוח הנשים העובדות ומעלה את שיעור המשכילות. השאלה הנשאלת היא – אם לא היו המכללות קיימות, כמה מבין אלה היו מוצאות שביל אחד, מקצוע אחר לא סטריאוטיפי, או כמה מהן היו משוללות כל זכות להשכלה ולעבודה? שאלה ששווה לחקור אותה.

גידול מה במספר המרצות, אבל הגברים עדיין בעמדות המפתח
באשר לסגל – מכיוון שעיקר שוק העבודה הפתוח בפני ערבים הוא הוראה, מוצאים עצמם אקדמאים ערבים רבים עוסקים במקצוע זה. גם האוניברסיטאות אינן פותחות שעריהן לקליטת אקדמאים ערבים. כמיעוט לאומי מופלה, שאין לו אפשרויות אחרות, טבעי שבעלי תואר שני ושלישי יתמקדו במכללות. סגל המכללה הערבית מונה כ-200 איש, מהם יותר מ-20 מרצות. מספר המרצות הערביות בכל האוניברסיטאות בארץ אינו עולה על חמש. יש לציין, כי לפני עשר שנים, כשהתחלתי ללמד במכללה, לא מנה הסגל יותר משתי מרצות. הגידול המספרי מצביע על קידום ושינוי במעמד האשה הערבייה. ושוב – שתי פנים לעובדה זו: מצד אחד המכללות פותרות בעיה ונותנות לאקדמאיות הערביות מקום עבודה, ומצד אחר – מכיוון שרוב האקדמאים מרוכזים גם הם במכללות, הגברים הם אלה התופסים את רוב עמדות המפתח. המנהלים בשלוש המכללות הערביות הם גברים. ושוב מונצחים הפערים


ד"ר האלה אספניולי היא מרצה במכללה האקדמית הערבית, חיפה