בספר "משלי" אנו מוצאים את דמות המופת של "אשת החיל" (משלי ל"א). "אשת החיל" היא אשה עצמאית, המנהלת את ביתה ובד בבד מנהלת עסקים חובקי עולם, במונחים של אז. מצד אחד – זאת האשה, הרעיה. מצד אחר נתפסת האשה כחפץ, בקניין בעלה, אשר רוכש אותה בעת הנישואים יחד עם זכויותיה הכלכליות. כיצד ניישב את הסתירה, ואילו השלכות יש לדיכומטיה זו בעידן המודרני? האמת היא, שהקצנתי את העמדות. אמנם, חכמים התייחסו לאשה בצורה פטרנליסטית. בזמן התלמוד תיקן רבן יוחנן בן זכאי את הכתובה במגמה להגן על האשה, "שלא תהא קלה בעיניו לגרשה". בכתובה תוקן, שבעת גירושין או מוות, ישלם הבעל לאשה את כלכלתה לשנה אחת, עד שתעמוד על רגליה. עם זאת, חכמים הכירו בזכות האשה לעצמאות במסגרת הנישואין. לאשה זכות לומר לבעלה: "איני ניזונת ואיני עושה". כלומר, אני מעוניינת לפרנס את עצמי, ורווחי מעבודה יהיו שייכים לי בלבד. אתה לא "תתחשבן" אתי בשאלה כמה הרווחתי, ואני לא אבקש ממך מזונות. גישה זו מודרנית להפליא במהותה, ומכירה בחוק יחסי ממון עוד לפני שנחקק.
חוק יחסי ממון קובע, כי בני זוג רשאים לעשות הפרדה רכושית בכל שלב של מערכת היחסים ביניהם, לפני הנישואין, בעת כריתת הנישואין, תוך כדי הנישואין ולקראת פירוד. חכמים במשנה, ולאחר מכן בהלכה, בשולחן ערוך, הכירו במשטר של הפרדת רכוש שהאשה יוזמת אותו, ואף מרחיבים מעבר לגישה המודרנית. לאשה בלבד זכות להחליט לקיים משטר של הפרדה רכושית. הבעל אינו רשאי לכפות על האשה משטר זה.
אורח החיים היהודי המסורתי הבא לידי ביטוי בשאר התנאים, למשל, מורה כי שני בני הזוג "לא יעלימו ולא יבריחו זה מזה" רכוש. גם התחייבות זאת חוזרת בחוק יחסי ממון, בה נאסר על הצדדים לעשות צעדים להברחת רכוש. על פי רוב, במציאות במדינת ישראל, עובדים שני בני הזוג וצוברים רכוש משותף במהלך חיי הנישואין. מבחינת דיני המזונות זכאית האשה לבחור לשמור לעצמה את משכורתה, לא להפקיד אותה בקופה המשותפת ולא "להתחשבן" עם בעלה על כספים אלה. יש משפחות שזהו נוהגן. אך במשפחות רבות הופכים כספי המשפחה לקופה אחת עד לעת פירוד, שבו קיימת חלוקה של כלל רכוש המשפחה.
הדין העברי במהותו ייתן עדיפות לבן הזוג אשר הרכוש רשום על שמו. אך כפי שכותב השופט בדימוס מנחם אלון בפסק דין בבלי: מכוח תקנות שמתקינים חכמים בכל דור ודור, אשר אמורות לשקף את המציאות החברתית המשתנה, יש לראות ברכוש המשפחה רכוש משותף, אשר יאוזן כולו, ללא קשר לרישומו בעת סיום הנישואין. ההלכה היהודית יונקת את שורשיה ממקורותיה הקלאסיים, אך משתדלת להתאים את עצמה למציאות של חיי האדם באשר הוא. במדינת ישראל מתאימה את עצמה ההלכה למציאות המשפטית ולתכתיבי הפסיקה של בתי המשפט האזרחיים. האשה יכולה, כמימים ימימה, לעבוד מחוץ לבית ולממש את כישוריה ויכולתה. האשה זכאית למשכורתה ולרווחיה. כמו כן זכאית האישה לחלקה ברכוש המשפחה. אך מובן, שעל האשה להיות מודעת לזכויותיה, כדי שתוכל לעמוד עליהם ולממשם בפועל.
