אוכלוסיית הנשים והאוכלוסייה הלא יהודית במדינת ישראל מקופחות באופן שיטתי מאז קום המדינה – אומרת ד"ר לינדה עפרוני, המנתחת את המצב על רקע המדיניות הכלכלית הלקויה, ואף המסוכנת, לדבריה, של ממשלות ישראל.

ההבדל היחיד בין ניתוח מצבה של אוכלוסיית הלא יהודים בישראל לניתוח מצבן של הנשים הוא סטטיסטי – הנשים, המהוות 51% מהאוכלוסייה, הן רוב מבחינה סטטיסטית, ואילו הערבים, בכל המגזרים, כולל מוסלמים, דרוזים, צ'רקסים, בדואים, מהווים מיעוט סטטיסטי (כ-20%). הקיפוח ואי השוויון של הנשים והערבים לא השתנו ב-52 שנות קיומה של המדינה. להפך, ככל שהרבו לדבר על שוויון וערכים נעלים אחרים, כך חלה הרעה במצב בשטח. הנשים והלא יהודים לא השיגו שוויון לא בתעסוקה ולא בשכר.

שכר המורות כדוגמה

ב-1994 קרה משהו טוב לנשים, בעיקר לעובדות במגזר הציבורי, שהצליחו לשפר את שכרן. כיום מדברים בהסתדרות על שברירי אחוזים, אולם בשנת 1994 השיגו הנשים – מורות, אחיות, עובדות סוציאליות – המהוות 64% מהמגזר הציבורי, תוספת שכר ריאלית, העולה על 60%.
לפי הניתוח הסוציולוגי-היסטורי שלי, משרד האוצר, ביכולתו לקנות את שני ארגוני המורים, הסתדרות המורים וארגון המורים העל יסודיים, הלך עם הדברים יותר מדי רחוק. מנגנון של ארבעה גופים בודק את השחיקה בשכר המורים – שני ארגוני מורים נפרדים, משרד האוצר ומשרד החינוך. שחיקת שכר המורים לעומת שכר המהנדסים נבדקת מדי שנתיים. למורים (140,000 עובדים, מהם 85% נשים) זרקו כמה פירורים, שניים, שלושה אחוזים, ומנהיגי ארגוני המורים שתקו. בשנת 1992-1991, כשנמסרו נתוני השחיקה, חשבו במשרד האוצר שחבל על הכסף. הם אמרו למורים, שהשכר לא נשחק, שהם צריכים להחזיר כסף לאוצר, ושאם לא יעשו בעיות יוותרו להם על החזרת הכסף. הם היו משוכנעים שזה יעבוד. זו הייתה טעות טקטית ממדרגה ראשונה.
שימו לב, שההטעיה הגדולה של ארגוני המורים קרתה בתקופה שבה עמדו נשים בראש המערכת: מי שהייתה אז שרת החינוך, שולמית אלוני, רוממה את השוויון וערכים נפלאים אחרים, ובראש ארגון המורים העל יסודיים עמדה אשה – שוש אורן. כלומר, גם פה, הסולידריות הנשית לא עזרה, אלא להפך. כך גם קרה, לדוגמה, כאשר הפכה אורה נמיר לשרת העבודה והרווחה. מכל הנשים המצוינות מינתה כמנכ"ל מי שהיה אלוף בחיל הים. מה הוא מבין בנושא של עבודה ורווחה?
אחרי שהמורים הצליחו להוכיח בבית הדין לעבודה שהאוצר מכזב, איבדו ההסתדרות והאוצר שליטה על העובדות במגזר הציבורי. הדבר קרה משום שבאותה התקופה הייתה נתונה דעתו של מזכ"ל ההסתדרות דאז, חיים הברפלד, לבחירות, שהיו משמעותיות מבחינת עתידו הפוליטי, והוא לא שם לב למתרחש.

אובדן שליטת ההנהגה באוכלוסייה הלא יהודית

כפי שמלמדים האירועים שקרו באחרונה, הדברים במגזר הלא יהודי יצאו מכלל שליטה. האוכלוסייה הלא יהודית אינה מוכנה להמשיך להקשיב להנהגה הערבית, שאינה מייצגת אותה בצורה הוגנת. ההנהגה איבדה שליטה על האוכלוסייה, כמו שההנהגה של ההסתדרות איבדה שליטה על המורים. מערכות של אינטרסים כלכליים מאוד ברורים גרמו לכך, שבמשך שנים רבות האוכלוסייה הלא יהודית סבלה מאי שוויון. מי שסייע לממשלות השונות להוציא לפועל את המדיניות הקלוקלת היו אלה האמורים לייצג את האוכלוסייה. אולם, המנהיגות בכל הרמות, בכל הכפרים, מכרה את האוכלוסייה. שאם לא כן איך זה ייתכן שאין תשתית, אין ביוב, אין כסף. רשויות לא יהודיות מתמוטטות ויש ועדות קרואות בהן מכהנים מקורבים?
דבר דומה לכך עלה ממחקר שערכה האנתרופולוגית, ד"ר אסתר הרצוג, בקרב בני העדה האתיופית. ד"ר אסתר הרצוג מצאה, שהמדינה ניכסה לעצמה את ה'קאסים', כפי שעשתה למנהיגים בקרב האוכלוסייה הלא יהודית. כשהזעם וההבנה יורדים למטה מתחילה תנועת שחרור, השואפת לשוויון זכויות. להנהגת האוכלוסייה הלא יהודית יש בעיה גדולה מאוד. היא מנסה עדיין להציל את המצב, אולם הרוחות סוערות. ייתכן, שאנו הנשים, נעתיק את ההתנהגות של האוכלוסייה במגזר הלא יהודי, המשדרת להנהגה שלה – עד כאן.

הקשר למדיניות הכלכלית של הממשלה

לפני שנה היה לי הכבוד והעונג להרצות באחד המושבים הראשונים של פרלמנט נשים. נתבקשתי לדבר על כלכלה, והיה לי די קל. קראתי את התקציב של מי שהיה אז ראש הממשלה, אהוד ברק, ואמרתי אל תאמינו. הוא לא יכול לקיים שום הבטחה. התקציב שלו בנוי לא נכון, ולא יהיה לו כסף לקיים הבטחות בנושאי חינוך, בריאות, עבודה. מבנה התקציב לא היה שונה מהרכב התקציב בממשלת נתניהו. ואכן, מהר מאוד התברר, שהממשלה נכשלה כישלון חרוץ מבחינה כלכלית.
עיתונאים רבים מספרים סיפור אחר. הם לא מסבירים שאפס אינפלציה זה מסוכן. זה כמו לעשות ניתוח עמוק מדי לחולה שיש לו גידול ממאיר. החולה נכנס לקומה ומאבד את ההכרה. זה מה שקורה למשק הישראלי – מיתון, קיפאון, היעדר יצירת מקומות עבודה חדשים. אין פלא אם כך, שהמיתון נשאר ברמה בה היה בעשור האחרון – 9%.
אם בנק ישראל הפסיד בשנה שעברה ששה מיליארד דולר בלי להניד עפעף – זו תוצאה של המדיניות הקלוקלת, המאפשרת להזרים ארצה כמויות אדירות של דולרים וליצור הרים של שקלים. זה מסוכן כמו מלחמה.
אבל, אנחנו לא שומעים על זה. יש דממת אלחוט בתקשורת בכל הנוגע למשמעויות של אפס אינפלציה, לאישור שנתן ברק למרות אזהרות השרים, להביא לישראל עוד 7,000 עובדים זרים, ולמכירת חיפה כימיקלים על ידי אריאל שרון בשנות השמונים, נושא שפתח את עידן הקשר המסוכן בין הון לשלטון.
אילו התקשורת הייתה עושה עבודתה כראוי, אנחנו, החברה בישראל, יהודים ולא יהודים כאחד, היינו מגיבים בכעס, בהפגנות. היינו מאפשרים לפוליטיקאים לומר לבעלי ההון – אנחנו מאוד רוצים לעזור לכם, אבל אנחנו לא יכולים. אנשי ההון לא היו ממתינים אפילו רגע אחד. הם היו מפסיקים מיד להשקיע בשלטון, משום שהם לא ישקיעו, לא יממנו ולא יתמרצו מסעי בחירות של פוליטיקאים שלא ישתפו פעולה עם הפרטות שמשמעותן הפיכת מונופול ממשלתי למונופול פרטי.

הנשים והאוכלוסייה הלא יהודית, הם דוגמאות, הממחישות את הסכנה – אם לא נעשה מעשה, נאבד את הדמוקרטיה ונהפוך לדיקטטורה.

ד"ר לינדה עפרוני היא כלכלנית ומשפטנית