אמי ואני איננו הדוגמה הקלאסית לדינמיקה של דור ראשון ושני לשואה. עניין השתיקה וההשתקה לא היו קיימים אצלנו, מתוקף העובדה שאמי עסקה בנושא וכתבה עליו, כך שאצלנו בבית אף פעם לא רבץ עניין השואה כסוד אפל. לא הייתי צריכה ללכת על בהונות ולפחד לגעת בנושא מחשש להכאיב, כפי שקרה לרבים מבני ובנות הדור השני. אמי טענה כי "השואה זה לא תירוץ". להיות ניצול שואה לא מצדיק התנהגות קלוקלת כלשהי… "מי שהיה בעייתי קודם, נשאר בעייתי גם אחר כך". המרכיב החזק מכל בנושא הדור השני, הוא המודעות לזמן החולף, שבא עם התקדמות הגיל. כולנו מתחילים להבין שאף אחד מאיתנו לא נשאר כאן לנצח, וההורים לא יישארו כאן עוד הרבה כדי לספר.
נתבקשתי להעלות כאן מספר הרהורים על נושא בנות הדור השני לשואה, ולהפתעתי נעניתי ברצון. כנראה שהשנים עושות את שלהן, שכן אני חייבת להודות שבעבר מיעטתי להופיע ולדבר על הנושא של הדור השני – אולי מפני שכעיתונאית היה לי הערוץ של כתיבה, שהקל עלי את ההתמודדות עם הנושא הזה, אולי מפני שבתקופות מסוימות ביקשתי להתרחק ממנו.
אמי, רות בונדי, ואנוכי סירבנו בעבר להופיע יחד בנושא הזה, מפני שאיכשהו הרגשנו שברוב המקרים מדובר ב"גימיק", כנהוג בימים אלה. הרגשנו שאנחנו מסרבות להיות עוד אייטם במה שכינינו בציניות "שואה ביזנס". בעניין המגדרי בכלל אמי סירבה לגעת הרבה שנים, מתוך אמונה, בזמנו, שמדובר בחלוקה מלאכותית משהו. עם השנים זה עבר לה, היא מצאה נקודות התחברות לנושא והיא אף נטלה חלק בכנסים שעורכות חברותי המלומדות. במקביל, אני עברתי את התהליך שלי – קודם כבת לדור השני, ורק לאחר מכן כאם וכאשה, ורק כעת, בגילי הבשל, אפשר לומר ששני המרכיבים הללו הגיעו לאיזו נקודת חיבור שאני יכולה לדבר עליה באופן מודע. לעניין המגדרי אוכל בעיקר לומר, שעצם העובדה שאני בת יחידה לאמי, יצרה אצלי הזדהות מיוחדת איתה ועם מה שעברה, מן הסוג שאינני סבורה שקיימת בין בנים לאמהותיהם.
***
הייתי מעזה לומר שאמי ואני איננו הדוגמה הקלאסית לדינמיקה של דור ראשון ושני לשואה, בשל כמה סיבות: ראשית, במהלך שיחותי עם בני הדור השני עלה הרבה מאד עניין השתיקה וההשתקה – ואלה לא היו קיימים אצלנו, לפחות לא על פניו, מתוקף העובדה שאמי עסקה בנושא וכתבה עליו, כך שאצלנו בבית אף פעם לא רבץ עניין השואה כסוד אפל. זו, כמובן, פריבילגיה גדולה שאני מודעת לערכה. לא הייתי צריכה ללכת על בהונות ולפחד לגעת בנושא מחשש להכאיב, כפי שקרה לרבים מחברי בני הדור השני, שרק עכשיו מצאו את האומץ לשאול את ההורים שאלות לפני שיהיה מאוחר מדי. כיום פונים אלי חברים בני גילי, שאבוא לראיין ולכתוב את זכרונות הוריהם, שסוף סוף ניאותו לדבר, ואני תמיד מודה בלבי לאמי שעשתה את העבודה הזו בעצמה, ועשתה זאת טוב מכולם – תחילה באופן מרוחק יותר, ב"אדלשטיין נגד הזמן", ולאחר מכן בגוף ראשון בספרה הביוגרפי, "שברים שלמים". שם התוודעתי לראשונה, בעצם, באופן מסודר יותר, לתולדות המשפחה ולקורותיה של אמי. אולם גם שם היא לא פרטה את הכל. בכל פעם מתגלה לי עוד טפח, עוד סיפור. בעצם, במחשבה לאחור, את הסיפורים האישיים שלה מתקופת השואה שמעתי ממנה במינונים קטנים מאד, ולפי התיאורים הרבה שנים חשבתי רוב הזמן שמדובר במחנה צופים – פה הגניבו מלפפונים בחזיות, פה עשו פעולות הדרכה לנוער בגטו, ופה גירד הראש מכינים. כינים? גם לי היו כינים במחנה עבודה בצופים. (ראו "שברים שלמים", עמ' 48).
האלמנט השונה הנוסף קשור באישיותה של אמי: אני שומעת וקוראת על הורים מדוכאים, חרדים, מסוייטים, על מועקה מתמשכת בבית (כמו אצל ליזי דורון למשל) ועוד סימפטומים רבים וקשים של אנשים שעברו את הטראומה הנוראה הזו – אצלנו כל זה לא היה. גדלתי עם אם – אישה חזקה ואופטימית, עם חוש הומור. משפט שגור שלה הוא "השואה זה לא תירוץ". כלומר, להיות ניצול שואה לא מצדיק התנהגות קלוקלת כלשהי, לא בתחום הפרט ולא בתחום הציבורי. לא "מגיע לי" ולא "מסכן, הוא ניצול שואה" – "מי שהיה בעייתי קודם, נשאר בעייתי גם אחר כך", היא טענה, "וגם להיפך". על הגישה המיוחדת הזו תעיד יותר מכל העובדה שאמי בחרה למחוק את המספר שעל ידה, מיד לאחר שעלתה ארצה. היא לא אהבה את התגובות, את מבטי הרחמים או המבטים המאשימים. כך שאני לא גדלתי אפילו עם אמא עם מספר על היד. ואכן, אמי השתדלה, כעדותה, לא לתת למועקת החוויה של השואה לחלחל ליום יום שלנו.
אני בת יחידה, שנולדה אחרי תלאות לא מעטות, אך אמי, כעדותה, נאבקה כל השנים שלא להדביק אותי בחרדותיה. (ראו "שברים שלמים", עמ' 77). גם בעניין האוכל, תסביך ידוע במשפחות של ניצולי שואה, אצלנו היתה וריאציה אחרת – לא היו מנות ענקיות ולא הפצרות לאכול ולגמור מהצלחת. היו מנות קטנות, מוכנות מעכשיו לעכשיו, ואין מאגרים במקרר. מה שכיניתי בילדותי "מנות ייקיות", מפני שאמי העדיפה לתת עוד תוספת לשולחן – מאשר לזרוק אוכל. לימים, לפני שנישאתי, כתבה אמי ספר בישול של מתכונים צ'כיים שהוקדש לי, וגם לשם השתרבבה קצת שואה. כך, למשל, מתכון לדייסת סולת לווה בסיפור כיצד הצילה הדייסה את חייה במחנות, וחברי נהגו בצחוק לכנות את הספר "מתכונים מהשואה". ועוד תסמונת מוכרת לנו, בני ובנות הדור השני, היתה תמיד התחושה של רשות וזכות לעסוק בשואה בצורה אחרת ממה שעסקו בה מסביבנו בבית הספר, למשל, או בטכסים, כולל בדיחות שואה, כאילו ניכסנו לעצמנו משהו ממנה, בעצם היותנו בני ניצולים. אצטט כאן טקסט שמצאתי בפורום של בני דור שני לשואה באינטרנט: "אני דור שני לשואה משני הצדדים, ומאמין שכמו רופא השיניים של סיינפלד- שהתגייר כדי שיוכל לספר בדיחות על יהודים – מותר לי יותר מלאחרים".
***
אולי מתוך השאיפה העזה לגדל כאן דור צעיר ונורמלי, אמי לא אהבה במשך שנים רבות את העיסוק בנושא הדור השני לשואה, ואף טענה שלכל עניין הדור השני אין על מה להסתמך, שמדובר, כפי שאמרה לא פעם, "בפסיכולוגים שמחפשים פרנסה אחרי שנגמרה להם העבודה עם הדור הראשון". בנושא הזה נחלקנו מגיל די צעיר (אם כי כיום נדמה לי שגם אמי סבורה אחרת ממה שסברה אז). שהרי למרות כל מה שנאמר עד כאן, בהחלט הרגשתי מגיל צעיר את הנטל של דור שני לשואה. "וכי איך אפשר אחרת?", כתבתי בזמנו, "אם בגיל 10, בחו"ל, לקיתי באדמת, המכונה באנגלית German Measles והייתי משוכנעת באמת ובתמים שאני עומדת למות – אחרי הכל, מדובר במחלה מגרמניה, וגרמניה – אנחנו יודעים מה זה אומר…". שלא לדבר על עצם העובדה שיום הולדתי חל ב-18 בדצמבר, התאריך בו הגיעה אמי בטרנספורט לבירקנאו. נדמה שכל הסבר מיותר – המעגל נסגר, ולמרות שלא קראו לי ולא במקרה, על שם קרובים שנספו בשואה, היה ברור מהרגע הראשון שיש לי ולבני דורי כאן עוד תפקיד.
***
היבט נוסף להיותנו בני דור שני, הוא הצד של "שם" – העיסוק במאיפה באנו, מה היה שם, ומה נמצא, או מצאנו, כשנסענו עם ההורים למסע שורשים. גם לעניין הזה נתברכתי. כפי שאני תמיד אומרת, אם כבר שורשים, עדיף מפראג… בניגוד לבני דור שני רבים, שהלכו בעקבות הוריהם למסע שורשים לעיירות מרוחקות באוקראינה או בפולין ובקושי מצאו זכר לעבר – היתה לי הזכות לראות ולחוות את הדברים בפראג כמעט כפי שהיו ונשתמרו: מגטו טרזין, שם יכולתי לראות כיצד חיו ואפילו היכן פוזר אפרה של סבתי, שמתה בגטו (לתוך נהר האגר), ועד מספר החשמלית שהובילה את אמי מהבית, שלא השתנה מאז; מדירת המגורים של המשפחה, שעדיין עומדת (בבעלות משפחה אחרת, כמובן), ועד קברו של סבא-רבא, בבית הקברות אולשני בפראג, לא רחוק מקברו של קפקא. שלא לדבר על הרובע היהודי, והרקע הייחודי של יהדות פראג החילונית-ציונית. כל אלה תרמו לי רבות לתחושה של הבנה לרקע האישי והכללי שלפני המלחמה, שגם הוא חשוב לתמונה השלמה. אבל גם שם, כמובן, היכו בי הדברים – הנה, כאן, ליד מלון פארק, אספו את יהודי פראג למשלוחים. לכל אחד מותרת רק מזוודה של 50 קילו וזהו. אמא שלי חזרה הרבה בחלומות שלה ובכתובים לסיוט הזה, של לארוז את כל חייך במזוודה אחת, מהר מהר. (שברים שלמים, עמ' 50). מה לוקחים? מה משאירים? אודה שהסיפור הזה, למשל, חלחל ונשאר בי. עד היום יש לי מין מודעות חסרת מנוחה לנושאים של התפנות מהירה, לתיק חירום, למסמכים החשובים או לצילומים – אם נצטרך חלילה להציל, או להתפנות. ורק בביקור הראשון בבית הקברות היהודי ה"חדש", רחב הידיים והמטופח, קלטתי עד תום את העובדה שלא כל קרובי הלכו בשואה – שהרי היינו נטולי סבא וסבתא, לא הכרנו זקנה טבעית, וכל מה שהיה קשור ל"שם" ולמשפחה בגולה, היה קשור במוחי לשואה. כאן הבנתי, ויזואלית ומוחשית, שהיו לי קרובי משפחה גם לפני כן, שמתו בדרכים טבעיות לחלוטין, לצד קהילה ענקית של עשרות אלפי יהודים מכובדים. כל כך התאהבתי במקום הזה, שאני באה אליו בכל פעם מחדש. כאילו מצאתי לי עוד שורשים.
***
אין ספק שכל עניין הדור השני עבר עם השנים גלגולים רבים, גם בתחום המחקרי, אקדמי, וגם אצלנו, או אצלי – כשהוא מושפע, כמובן, משינויים של גיל, התבגרות, פרספקטיבה והורות.
השלב הראשון, שלב ה"גילוי", החל בשנת 1980, כשהתגלגל לידי ספר של מחברת קנדית בשם הלן אפשטיין בנושא הדור השני, "סודות מן הכספת האפלה". בעקבותיו מצאתי את עצמי, כעיתונאית מתחילה, אוספת חומר, ביוזמתי ומבלי שהטילו עלי את הנושא, מתחילה לתעד ולשוחח עם בני הדור השני, מתוך צורך פנימי שאני עצמי בקושי הבנתי. עברה שנה עד שהצלחתי להתיישב ולכתוב סביב החומר הזה כתבה, שפורסמה במעריב בשנת 1983. זו היתה הכתבה הראשונה מהסוג הזה שנעשתה בנושא בעיתונות הישראלית. אחריה נכתבו רבות מאד. כשקראתי אותה לצורך הכנת ההרצאה הזו, אחרי שנים רבות, ראיתי את הבוסריות והתום. מה שהיום נחשב ידוע, כמעט טריויאלי, היה אז בגדר גילוי חדש ובתולי – גם כלפי עצמי, גם כלפי העולם. עצם הגילוי שמדובר בתופעות רחבות, כלליות, שמשותפות לציבור רחב של צעירים, היה עבורי ועבור חברי חידוש די מסעיר. עד אז אני לא זוכרת שדיברתי על הנושא עם חברי בתנועה, או בצבא. זה פשוט לא היה מסוג הדברים שהועלו לדיון. ולפתע – הדברים נפתחו. כל התופעות המוכרות היטב כיום, של חלומות, סיוטים, חרדות, התמודדות עם דיכאון של הורים, החשש מלדבר על הנושא, התמודדות עם הדימוי של "כצאן לטבח", הקושי של ילד בהזדהות עם ההורה כקרבן – עלה אז לראשונה. כך, למשל, דובר שם על היחס לסבל – שהרי הרגשנו שקטונו, עם הצרות הקטנות שלנו, לעומת מה שההורים עברו; על היחס לזקנה ולמוות טבעי – משהו שלא הכרנו, בעצם, בחיים במשפחה; על הרצון שלא לצער את ההורים, ולא להעיק עליהם אלא לחזקם ולהביא להם שמחה, כפיצוי על מה שעברו.
כל זה, כמובן, פתח אצלי גל שלם של שאלות ועיסוקים, ובשנות העשרים המוקדמות שלי הייתי עסוקה, כמו רבים אחרים, בלברר, גם דרך תראפיה, עד כמה ובמה אני באמת תוצר של "סינדרום הדור השני" – האם באמת כל בעיותי האישיות, המשפחתיות או הזוגיות נובעות מן העניין הזה, כפי שטענו חוקרים רבים? אני חייבת לציין שכבר אז הרגשתי, באופן אינטואיטיבי, שבצד ההשפעה שאי אפשר להתעלם ממנה, של עצם היותנו בנות לניצולי שואה, הנטייה להחיל כל תופעה על היותנו בני דור שני לשואה, מבעיות בזוגיות ועד חרדות נטישה, הוא מוגזם, ושלגנטיקה ולביוגרפיה האישית ולסביבה המיידית יש לא פחות השפעה ואולי הרבה יותר. במילים אחרות: לכל אחד החבילה שלו, בלי קשר לשואה.
באמצע שנות ה- 30 שלי עברתי מקיצוניות של גילוי ועיסוק כמעט אובססיבי בנושא, למגמה הפוכה, של התרחקות די מכוונת. הייתי קוראת לשלב הזה: "או. קיי, הבנו את העיקרון". הנושא מבחינתי מוצה, הדברים ידועים, למה להמשיך ולהתעסק בזה? מאחרי זה, יש להניח, רבץ גם הרצון הטבעי להמשיך הלאה, עם גיבוי של מהלך החיים עצמם – נישואים, לידה, קריירה, גידול ילדים, כל הדברים הדחופים והבוערים שקורים לאנשים בשנות השלושים לחייהם. השלב הזה של ההתנתקות נמשך אצלי עשור ויותר. אולי במקרה שלי תרמה לכך גם העובדה שידעתי שיש מי שלוקח אחריות ומטפל בדברים, שכן, בניגוד למשפחות שבהן המשיכה השתיקה להעיק, והסקרנות לגבור, במקרה המיוחד שלנו, אמי המשיכה לעסוק בנושא ו"ייצגה אותנו בכבוד", כמו שאומרים.
בשנות הארבעים שלי מצאתי את עצמי בשלב חדש בנושא, שניתן לכנותו "שלב לקיחת האחריות על הזיכרון". מן הסתם חברו כאן כמה גורמים, קודם כל האמהות, או ההורות, שמביאים עימם, כפי שיעידו רבים, פרפסקטיבה שונה לגמרי על החיים ועל הדילמות שעברו ההורים שלנו בהתמודדות עם גידולנו. פתאום את מבינה מה פירוש חרדה לילד, מצוקה של רעב של ילד, או מחלה, שלא לדבר על אובדן ילד. כעת הבנתי כמה כוחות נדרשו מדור הניצולים כדי להתגבר על החרדות והטראומות וכדי לגדל כאן דור חדש, בריא בנפשו. כעת הסיפור של אמי, על האסירות שבאו להתייעץ אתה ערב הסלקציה, אם להישאר עם הילדים או להיחלץ כשהיתה להן האפשרות, קיבל משמעות לגמרי אחרת. וכשהילדים בגרו, עלתה עצם ההתמודדות עם שאלותיהם כבני הדור השלישי – עניין שכלל לא נתנו עליו את דעתנו קודם לכן, והיום מדברים בו רבות. שאלות כמו מה אנחנו מעבירים לדור הזה? עד לאן מגיעה ההשפעה של היותם נכדים לניצולי שואה? איזה מטען אנחנו רוצים להוריש להם ועד כמה יש להרחיק לכת איתם בזכרון השואה? נדמה לי שגם כאן התפצלנו מעט, אמי ואני. בעוד שלי היה חשוב מאד שילדי יקלטו את מסר השואה וזכרה, לאמי היה יותר חשוב שלא תופרע חדוות חייהם ובריאותם הנפשית של נכדיה. (שברים שלמים, עמוד 34). זאת ועוד, אמי היא אחת המתנגדות החריפות ביותר למצעדי החיים ולמסעות לפולין, גם מתוך ביקורת על ההתלהמות הלאומנית שיש במסעות הללו, וגם מתוך תפיסת עולם. "למה שלא ייסעו לוונציה, לפירנצה? שיראו יופי ואמנות ותרבות? למה הנסיעה היחידה שלהם כתלמידים צריכה להיות למחנות המוות?". אגב, פעם לקחתי את בני דור, כיום בן 23, הצידה, ושאלתי אותו קצת על יחסו לשואה. כן, הוא אמר, יש לו רגישות גבוהה לנושא. "מתי אתה מרגיש בזה, למשל?" והוא ענה: "כשבמכבי תל אביב אחרי ההפסד בדרבי אומרים שזו שואה, אני מתרגז וחושב לעצמי, נו, באמת, אתם משווים את זה למה שהנאצים עשו לסבים שלי במשרפות?"
***
המרכיב השלישי, והחזק מכל כמדומני בהתייחסות לנושא הדור השני, הוא עצם המודעות לזמן החולף, שבא עם התקדמות הגיל. גילי שלי, כאדם מתבגר, ובעיקר גיל ההורים, בני הדור הראשון. כולנו מתחילים להבין שאף אחד מאיתנו לא נשאר כאן לנצח, וההורים לא יישארו כאן עוד הרבה כדי לספר או לתעד. במקרה הספציפי שלנו, בני דור שני ליוצאי גטו טרזין, לא היה מדובר בעניין תיאורטי בלבד, אלא בהתגייסות של ממש: לפני 40 שנה הקימו הורינו את עמותת "בית טרזין" שבקיבוץ גבעת חיים, מפעל ייחודי של מוזיאון ומרכז חינוכי להנצחה ותיעוד ובשלב מסוים פנו אלינו ההורים וביקשו מאיתנו, בני הדור השני, להירתם למפעל הזה, על מנת שתהיה לו המשכיות. איש מאיתנו לא העז לסרב לבקשה. בני הדור השני מאיישים כיום את עמדות הניהול, הארגון והכספים בעמותה, וכעת אנחנו תוהים – מה יהיה הלאה? האם הדור השלישי ירתם אחרינו למשימת שימור הזיכרון? במישור הפרטי שלנו, אכן קיימת תחושה שמשא הזיכרון עבר לדור השלישי – הילדים קוראים, מתעניינים, מרגישים שייכים לנושא, חלקם באופן קצת אובססיבי אפילו, לטעמי. הבשורה הטובה היא שהם עושים זאת בצורה יותר בריאה ונכונה מאשר הדור השני, ללא התחשבנויות עם ההורים, בלי רחמים עצמיים, הם שואלים את השאלות שלא העזנו לשאול, ומקבלים תשובות שלא ידענו על קיומן ומהבחינה הזו אני מרגישה שהוקל לי. אני כבר לא נושאת את הצלב לבדי.
וכמטען לחיים, אני מרגישה שנפלה בידי הזכות דווקא לרשת מאמי השקפת עולם וערכים המלווים אותי לאורך חיי – לעולם לא להתייאש, למשל, לא להרים ידיים, כי אין לדעת מה יביא איתו הגורל (הרי עובדה שניצלה) ולהעריך את החיים עצמם, את הנאות החיים הקטנות, כי זו, בעצם, הפריבילגיה, הזכייה הגדולה.
