משמעות החתירה לזרם המרכזי, כמו משמעותה של הגישה הפמיניסטית הליברלית, היא קבלה בלתי ביקורתית של כללי המשחק הקיימים הפועלים להדרה ודיכוי נשים, כדי להשיג רווח אישי למעטות. בגלל ההכרה בידע של נשים ובחיבור בינו לבין ידע אקדמי ואחר, בגלל הפיכת הידע האקדמי לנגיש לכל, לבלתי מתיימר ולבלתי כוחני, בגלל הפדגוגיה המערערת על ההפרדות שבינינו ועל ההפרדה בין הכיתה לחוויה – מתעצבת במחלקה ללימודי נשים ומגדר אלטרנטיבה לאקדמיה ולימודי נשים אלטרנטיביים. בגלל הפתיחות, הנגישות והרב תרבותיות, מתגלית אצלנו מצוינות שאין דומה לה באף תכנית אחרת
אחד המוקדים האחרונים של הסתגרות אליטיסטית מהקהילה מתרחש באוניברסיטאות המסורתיות, והמנגנון העיקרי המייצר אותה היא האידיאולוגיה של מצוינות. אין רע הכרחי במצוינות, היינו, החיפוש המתמיד אחר מתי מעט, יחידי סגולה, שבהם טמון עתידו של המחקר המדעי. הבעיה מתחילה בשימוש באידיאולוגיה זו כדי להצדיק לא רק את שיטות האיתור והמיון הבעייתיות של אותם יחידי סגולה, שיש לאתרם לפני ובמהלך הלימודים האקדמיים, ובהם יש להשקיע את עיקר החינוך האקדמי. הבעיה טמונה בעיקר בהצדקה שאידיאולוגיה זו מספקת לסגירת השערים האקדמיים, כולם או חלקם, לפני האחרים ולניתוק מהקהילה. המנגנון האליטיסטי המרכזי הוא חוסר נגישות: חסימת שערי האקדמיה לאלמנטים לא "מצויינים", כלומר, לא רצויים, צמצום סגל המרצים לחברים בהגמוניה התרבותית והאינטלקטואלית וסילוק טקסטים לא הגמוניים מתכנית הלימודים, מה שסטודנטית שלי, אמנית מבריקה, כינתה: טקסטים שבין ברלין לוורשה. ועוד לא הזכרתי את הפדגוגיה הסמכותית והמנוכרת הבנויה על יחסי כוח מובהקים בין המורה לתלמיד, שלא לדבר על התלמידה. דווקא הריחוק מהמרכז ההגמוני טומן בחובו סיכויים לשינוי וקידמה. שוליות היא מיקום חברתי שמאפשר חופש יחסי רב. הרי המרכז לא מצפה הרבה מהשולים! הרי אלו הממוקמים ובעיקר ממוקמות שם נדחקות לשם על ידי כוחות הגמוניים המזלזלים בהן ומשתיקים אותן! הרי השוליים משוחררים מכל הכללים הנוקשים, הפוליטיקה הפנימית, המבנים הקשוחים, המסורות והמחוייבויות ארוכות הימים שכל כך מאפיינות את המרכז. במרחב החופשי הזה, מתוך השוליים, רואה הילד הקטן כי המלך הוא ערום.
שוליות חושפת לא רק את משחקם של הכוחות ההגמוניים של הזרם המרכזי אלא גם את מוגבלותו אם לא כשלונו המובטח מראש של מהלך ה-mainstreaming שלימודי נשים, כמו ביקורות רעיוניות אחרות שצמחו מלמטה, מהשוליים, אימצו לאחרונה. משמעותה של החתירה לזרם המרכזי, כמו משמעותה של הגישה הפמיניסטית הליברלית, היא קבלה בלתי ביקורתית של כללי המשחק הקיימים – אותם כללי משחק שדורות רבים פועלים להדרה ודיכוי נשים – כדי להשיג רווח אישי למעטות. Mainstreaming אינו רק ויתור על עצמת השוליים אלא טשטוש מכוון של המאמץ הפמיניסטי לבריאת עולם אחר ולכן נטישה של, אם לא בגידה ב, פמיניזם כמאבק לשינוי חברתי.
מכללת בית ברל היא מקום שולי כזה: מכללה להכשרת מורות שהשיח הציבורי והפוליטי עושה כל העת שמות בדימויה ובפעולותיה; האפשרות להקנות תארים מתקדמים ותקציבי מחקר ניטלו ממנה – מה שהופך אותה לסרח עודף למוסדות האקדמיים מהמרכז; במיוחד היא מואשמת שכל דיכפין יבוא וילמד בין כתליה. במילים אחרות, היא אינה אליטיסטית והיא פתוחה לכל. וזו קלקלה, או אולי מס לעניים, בדמוקרטיה הקפיטליסטית האכזרית שאנו חיים בצילה המאיים. הנגישות, ולא האליטיזם, היא מושג מרכזי באקדמיה שאני מנסה לייצר במחלקה ללימודי נשים ומגדר במכללת בית ברל, שויקי שירן הייתה הראשונה לעמוד בראשה ולעצב את אופייה. נגישות היא בראש ובראשונה, היכולת המופלאה לדבר בגובה העיניים – ולא משנה מה גובה העיניים: היכולת לתרגם את התיאוריות המורכבות ביותר – בין אם אלו תיאוריות סוציולוגיות, פילוסופיות או פמיניסטיות – למילים פשוטות אך לא פשטניות. היכולת להפוך מושגים מופשטים ורחוקים לשפה שבני אדם מבינים, ובעיקר נשים דוברות אותה. ויקי ידעה לעשות זאת טוב מכולנו. היא מעולם לא הורידה את הרמה הלימודית או את הדרישות האקדמיות. אך היא ידעה להפוך את הידע האקדמי לנגיש לכל תלמיד ותלמידה.
אך נגישות היא לא רק נגישות של מושגים ותיאוריות אלא, גם ואולי בעיקר, הפיכת האקדמיה לנגישה לנשים ולגברים שנחסמו בפניהן האפשרויות להגיע ללימודים. הרעיון הוא פשוט והוא ממשיך את האוניברסיטה ללא קירות, האוניברסיטה הפתוחה: אין במחלקה שלנו דרישות מוקדמות לקבלה. אך אנחנו הלכנו עוד יותר קדימה. ראשית, כחלק מגישה פמיניסטית ופדגוגית משחררת המחלקה שלנו מעצבת, באופן מכוון ומודע, תנאים שונים ללימודים: אוירה תומכת ומאפשרת, המקדישה מאמץ מיוחד לתמיכה רגשית, רוחנית, אינטלקטואלית וכלכלית בכל תלמידה שלומדת אצלנו וזקוקה לכך. שנית, מבחינתי ידע אקדמי, כמו כל ידע אחר, שייך לקהילה. אני מאמינה שידע אקדמי מיועד להפצה במעגלים רחבים ככל האפשר וכי אין אישה ואיש שאינן מסוגלות להתמודד עימו – יש רק נסיבות חיים שמרחיקות את האישה מלימודים ויש אקדמיה שמעוניינת להבנות את עצמה כמגדל שן אליטיסטי ובכך לייצר את כוחה ועצמתה הפוליטית. השאיפה שלי היא לבנות אקדמיה פופולארית אך לא פופוליסטית, עממית אך לא פשטנית. רק כך יכולה האקדמיה להפוך לחלק אינטגראלי של מהלך חינוכי לחשיבה אזרחית, דמוקרטית וביקורתית של כל אישה ואדם ובעיקר לאקדמיה פמיניסטית. אך אוניברסיטה נגישה פירושה, לדידי, גם שבירת המחסומים בין הכיתה לחיים. הפמיניזם מערער על ההפרדה המלאכותית, האידיאולוגית והפוליטית, שעושה הפטריארכיה בין רשות הפרט לבין הספירה הציבורית – אותה הפרדה שכה מיטיבה עם גברים ומדכאה נשים. כך גם ההפרדה בין הכיתה לחיים, בין הלימוד לחוויה ובין התיאוריה לפוליטיקה, מאפשרת יצירת יחסי כוח ובמיוחד השתקת קולות הנשים וניתוק בין הלימוד האקדמי הפמיניסטי לבין המאבק הפמיניסטי ובין המחקר לבין עולם החוויות של נשים.
במקום זאת, אני מציעה להביא את העולם האישי של הנשים לתוך כיתת הלימוד ולהשתמש בחוויות ובניסיון של נשים כבסיס לימודי ותיאורטי. לנשים – כמו לחברי קבוצות מדוכאות אחרות – היה תמיד ידע אך לא הייתה להן הלגיטימציה לגעת בידע הזה, ודאי וודאי שהחברה לא הכירה בידע הזה כידע בכלל. תחשבו, למשל, כמו ששרה רודיק גרמה לנו לחשוב לפני קרוב לעשרים שנים, איזה כושר תכנון בתנאי-אי ודאות מחייב תפקיד האימהות: הרי עלינו כאימהות לחשוב קדימה על הילדה שאנו רוצות לראות בעוד עשרים שנה, ועלינו לחבר ראיה כזו עם המעשים שאנו עושות היום. זהו תהליך מורכב, המתבצע בתנאי אי-ודאות גדולים, והכרוך בעקשנות, נחישות והרבה הרבה אהבה. בתי הספר למנהל עסקים כמובן שאינם מכירים בו. להם יש תיאוריות מנוכרות ומופשטות שכמובן קשה להוכיחן – אך להם היוקרה והתגמולים. הידע האימהי אינו נובע מאנטומיה או תלוי בביולוגיה. זהו ידע שנרכש בדורות של ניסיון ומורשת נשית ואימהית, שאגב, פתוחה גם לפני גברים, אם רק ירצו בה. כמו שהם מתחילים אכן לעשות כיום. לימודי הנשים במכללת בית ברל מבוססים על ההנחה הזו, שלנשים יש ידע רב הנובע מחוויותיהן וניסיונן ועלינו להגיע אליו ולאפשר לנשים לגעת בו. לנו כמרצות, כך אני מאמינה, אין ידע העולה על הידע שיש לתלמידות. יש לנו ידע אחר, מיומנויות אחרות, שאנו משתמשות בהן כדי לאפשר תהליך התעצמות של נשים ונגיעה בידע הקיים אצלן. אין מבחן קיים – בגרות או פסיכומטרי – שמסוגל לגעת בידע הקיים אצל נשים. תפקיד המרצות, כפי שאני מבינה אותו, הוא לתת לנשים את האפשרות לגעת בידע שקיים אצלן, להפוך אותן, כמו שאמרו אימהות הפמיניזם, למקור הסמכות. זה הרבה יותר מאשר העצמה – מושג בעייתי שמהדהדים בו מושגי הכוח והעצמה שאנו כפמיניסטיות כה נרתעות מהם. זהו תהליך של התגלות – תהליך שבו התלמידות מגלות בעצמן את כוחן מתוך העיון בטקסטים במיוחד עיון ביקורתי ומושכל בחוויות שלהן עצמן ומתוך האחווה והתמיכה והשותפות הנוצרות בכיתת הלימוד. תפקיד המרצות הוא לתת את התנאים הטובים והנוחים לתהליך התעצמות/התגלות כזה, הנובע מתוך האישה עצמה כאשר הנסיבות מאפשרות לה זאת. ההתגלות הזו נוצרת משום שהלומדת הופכת למקור לידע, לבעלת סמכות לייצור ידע, תוך כדי שהיא מקשרת זאת לידע הבא ממקורות אחרים – מהמרצה, מהספרות, מהתיאוריות, מנשים אחרות, מהמאבק הפוליטי. לא פלא שתהליך כזה מוביל לחשיפת מצוינות חבויה.
אם כן, נוצר כאן קשר סיבובי בין תיאוריה, לימוד, חוויה ופוליטיקה. ראשית, הכיתה לעולם אינה מנותקת מהעולם שמחוצה לה. תמיד היא מתקשרת ומקושרת אליו. איני משאירה את עצמי מחוץ לכיתה – להיפך: אני מביאה את עצמי לתוכה – וזה כולל את מיניותי, מעמדי, עדתי, לאומיותי, אמונתי הדתית, אימהותי, יחסי עם אחרים, ושאר ההיבטים של הזהות וההוויה שלי. זוהי פדגוגיה ששמה את העצמי הן של הלומדת והן של המורה במרכז תהליך הלימוד במקום להותיר אותו בחוץ. זהו תהליך פדגוגי מודע שאינו נעשה כבדרך אגב או באופן מקרי. שנית, תהליך הלמידה כמו תהליך המחקר הוא חלק מהמהלך הפמיניסטי לשינוי חברתי. אני מצפה מהתלמידות שלנו לא רק להיות בעלות מודעות חברתית ומעורבות חברתית – אם תנאי החיים האישיים שלהן מאפשרים זאת – אלא גם לקחת את תלמודן ולהביא אותו לקהילה בדיוק כשם שאני נוטלת את פרי המחקר שלי ומביאה אותו לקהילה כדי שלא יוותר יתום במגדל השן, מנוכר מעולם החיים, וכשם שאני בונה את תהליך המחקר שלי עם הקהילה באמצעות מה שמכונה "מתודולוגיה פמיניסטית". מהלך כזה כמובן תובע הקדשת זמן ומשאבים נוספים, אך הוא גם מרחיב ומעמיק את תהליך הלמידה, לא רק משום שהוא בוחן כל העת את אופני היישום של מושגים ותיאוריות, אלא גם בוחן את הרלבנטיות של מושגים ותיאוריות לעולם הממשי של נשים. זהו המבחן העליון של מהימנות מדעית. ודאי שזה תהליך פמיניסטי. פדגוגיה פמיניסטית כזו שוברת אפוא את יחסי הכוח בין המרצה ללומדות ונעה באופן ספיראלי בין הכיתה לבין העולם שמחוצה לה. פדגוגיה כזו ממילא מאיימת על העולם האקדמי מאחר שהיא חורגת מהמקובל ומאחר שהיא אינה מכירה בסמכות היתרה של החוקרת/המורה. לפיכך, מרצה פמיניסטית הנוקטת בפדגוגיה זו ממילא עלולה לשלם מחיר על מרדנותה. זאת ועוד: פדגוגיה כזו יוצרת אי-נחת גם אצל הלומדות, ששנים של לימוד במערכת החינוך היסודית, התיכונית והאקדמית הטמיעו בהן את ההפרדה הברורה בין האישי לתיאורטי, בין הכיתה הציבורית לבין הבית הפרטי. בשנים של לימוד באקדמיה ומחוצה לה, הטמיעו הלומדות את מיקומן בתהליך הלימוד ככלי קיבול לידע הבא מבחוץ. עקב כך הן עלולות לראות בפדגוגיה חלופית כזו עניין זר, יומרני, וכמובן מאיים. בקצרה, פדגוגיה פמיניסטית מותנית לא רק בעמדה פמיניסטית אלא גם בלקיחת סיכונים אישיים ביחס בין המרצה למוסד וללומדות כאחת. דווקא המיקום בשוליים, מחוץ למרכז האקדמי, מאפשר את הניסוי הזה.
ממילא וכפועל יוצא מתפיסה פדגוגית כזו, רב-תרבותיות הופכת לעניין שבשגרה. רב תרבותיות – משמע השמעה בו זמנית של קולות שונים, של פרספקטיבות שונות, הנמצאים כולם בשיח ער ותוסס ביניהם, המבררים בגילוי לב, לעיתים קרובות בכאב ואף בזעם, את המחלוקות, את ההבדלים ואת יחסי הכוח ביניהם. כדי ששיח מורכב כזה יוכל להתרחש אני מנסה לדאוג לכך שרב-התרבותיות תתבטא הן בטקסטים ובחומרי הלימוד אך גם, אולי במיוחד, בתלמידות ובסגל המרצות, בחינת נאה דורשת נאה מקיימת. נדמה לי שאנו אולי אחת המחלקות היחידות של לימודי נשים הכוללת בתוכה מגוון כזה עשיר של תלמידות ומרצות הבאות מרקע מעמדי, עדתי, לאומי וגילי כה מגוון. בהמשך למה שאנו מכנות בתנועה הפמיניסטית בעקבות ויקי "מדיניות הרבעים" – היינו, חובת הייצוג של אשכנזיות, מזרחיות, פלשתינאיות ולסביות, ובכללן נשים מכל גיל, אמונה ורקע אחר – אני שואפת לכך כי לימודי נשים ברמה האקדמית יממשו את חובת הייצוג הזו. זה לא פשוט וזה לא קל בתנאים הישראלים, זה מהלך חריג בזירה האקדמית הישראלית, ודאי הפמיניסטית, אך אני עושה מאמץ להגיע ליעד זה כל העת ובהצלחה לא מבוטלת. אני מנסה ליצור במחלקה ללימודי נשים ומגדר מרחב פתוח ללימוד אלטרנטיבי לנשים. אני רואה בלימודי נשים לא רק לימודים מעולם תוכן מסוים אלא גם, ובעיקר, לימודים שמעצבים תהליך לימודי שונה, חלל לימודי שונה, ותפיסה שונה של לימודים אקדמיים. אנחנו בתחילת הדרך אך הכיוונים ברורים. בגלל הפתיחות לכל אישה וגבר, בגלל עיצוב אווירת לימודים מעודדת ומטפחת, בגלל הדיבור בגובה העיניים, בגלל ההכרה בידע של נשים ובחיבור בינו לבין ידע אקדמי ואחר, בגלל הפיכת הידע האקדמי לנגיש לכל אחת ואחד, לבלתי מתיימר ולבלתי כוחני, בגלל הרב-תרבותיות והפוליטיקה, בגלל הפדגוגיה המחברת בין כל אלו והמערערת על ההפרדות שבינינו ועל ההפרדה בין הכיתה לחוויה – בגלל כל אלו ועוד מתעצבת במחלקה ללימודי נשים ומגדר אלטרנטיבה לאקדמיה ולימודי נשים אלטרנטיביים. בגלל המאפיינים הללו, דווקא בגלל הפתיחות, הנגישות והרב תרבותיות, מתגלית אצלנו מצוינות שאין דומה לה באף תכנית אחרת המאתרת מצוינים מראש ועל פי קריטריונים ביורוקרטיים.