עלינו להשתמש בטלוויזיה כדי לקדם את הישרדותם וחייהם של ילדינו בעולם – אמרה ד"ר אוה ברגר במושב הראשון של פרלמנט הנשים שנערך בשנת תשס"א בנושא מלחמה ותקשורת ממבט פמיניסטי. ד"ר ברגר מאמינה, שכאשר פמיניסטיות הופכות לגנרליות הן מגייסות את כל כוחותיהן, ותוך שימוש בנשק של אמצעי התקשורת, הן קובעות אסטרטגיות חדשות וסדרי עדיפויות חדשים: שוויון, דמוקרטיה, חינוך, צדק חברתי ותרבות חדשה של יחסי אנוש.

בספר, העוסק במושג המלחמה, ובביטוייה לאורך ההיסטוריה האנושית, סוקר ג'ון קיגן את התפתחות האלימות האנושית מימי המלחמה הטקטית של אנשי עידן האבן עד להמצאת הנשק להשמדה המונית של ימינו. במהלך סקירתו הוא מנתח את המשמעויות, השיטות והמוטיבציות שמאחורי מלחמות בחברות שונות לאורך יותר מאלפיים שנה. בארבע מאות עמודי הספר ניתן למצוא, אולי פעמיים או שלוש פעמים, אזכורים קצרים של נשים והתייחסויות חולפות אליהן. זה לא שאי אפשר למצוא דוגמאות של נשים לוחמות, אלא ששיעורן ביחט לזה של גברים זעום, ותפקידן, ברוב המקרים, היה והנו תפקיד נלווה, משיק, תומך, מתגייס רוחנית מן העורף ומוחה.
ההיסטוריה של שדה הקרב היא מאותם המקומות המעטים והנדירים, שבהם היעדרותן של נשים צריכה להיות, לדעתי הצנועה, מקור לגאווה ולא להתרעמות פמיניסטית, עם כל הכבוד לאליס מילר. המקומות שעלינו להילחם כדי להימצא בהם הם אותם המחוזות שבהם מקבלים החלטה לצאת למלחמה; באותם המקומות שבהם מנותחות ונשקלות האסטרטגיות והאופציות החלופיות; ובממלכות אשר, בעיקר בימינו, מבנות את המציאות, מעצבות את דעת הקהל, מגייסות תמיכה ומגיעות לפעולה, כלומר: בפוליטיקה ובאמצעי התקשורת. אמצעי התקשורת, ובעיקר הטלוויזיה, הוכיחו עצמם כמרכזיים בקידום מטרותיהן של נשים.

הנשק הראשון של הנשים – הדפוס

ב-1848 נפגשו כ-300 נשים ב-Seneca Falls שב-New York לכינוס הראשון של זכויות הנשים בארצות הברית. הדפוס היה הכלי המרכזי שעמד אז לרשותן, והן הפיצו ספרים, מגזינים, עלונים ועיתונים, שהביאו בסופו של דבר, בשנת 1920, לתיקון התשעה עשר בחוקה האמריקאית ולזכויות הנשים בתחומי החינוך, הגירושין, הרכוש ובעיקר הבחירה. כתוצאה מההישג הניחו, שהנשים השיגו שוויון – או לפחות את מידת השוויון שרצו, ובמשך רבע מאה הפכה תנועת הנשים לזיכרון היסטורי קלוש.

הטלוויזיה כמולידת הפמיניזם המודרני

הייתה זו הטלוויזיה שהביאה להולדתו מחדש של הפמיניזם. הפעם דרשו הנשים לא רק זכויות שוות לאלה של הגברים, אלא שחרור מוחלט משליטתם של גברים: לא עוד רק דרישה לזכויות, אלא מחאה נגד סקסיזם. תנועת שחרור הנשים המודרנית צמחה במהירות לתנועה המונית, ללא העזרה של מנהיגים לאומיים, אלא באמצעות הטלוויזיה. הטלוויזיה היא זו שגרמה לכך שנשים, מכל שכבות האוכלוסייה, החלו לחלוק אותן תפיסות לגבי הסדר החברתי הקיים. התקשורת, באמצעות הטלוויזיה, מיידית ורחבה, והתאבון האדיר שלה לתמונות חדשות ושונות חושף אי צדק וחוסר שוויון בצורה אנלוגית
ואמוציונלית.
דווקא הייצוג הטטריאוטיפי של נשים כאמהות, נשים לבעלים, עקרות בית, מזכירות ואובייקטים מיניים, ובעיקר כיצורים נחותים וטיפשים, הביא למודעות את חוסר הצדק, וכתוצאה מכך, גרם לשינויים בסדר החברתי. הטלוויזיה גילתה לנשים את עצמן: את היעדר האוטונומיה וחופש הבחירה שלהן, והן הגיבו בזעם.
מובן, שבשביל אלפי נשים הייתה זו מציאות חייהן. הן לא נזקקו לטלוויזיה כדי לדעת כמה מתסכל הקיום שלהן. אלא, שעד כניסתה של הטלוויזיה לעולמנו חשבו רבות מהן על מצבן כעל כשלון אישי. הטלוויזיה העניקה להן נקודת התייחסות נורמטיבית, שאיפשרה להן להאשים את המערכת ואת התרבות. הטלוויזיה הרחיבה את התמיכה בתנועה הפמיניסטית באמצעות תוכניות אירוח, ראיונות ותוכניות דוקומנטריות, שבהן דיברו על מה שהוצג בדרמות, בקומדיות ובפרסומות. ומכיוון שטלוויזיה מסחרית רגישה לרצונות הקהל, היא הגיבה במהירות לביקורת הפמיניסטית על לוח המשדרים. תפקידי הנשים בטלוויזיה הורחבו, והחלו לכלול נשות קריירה מצליחות ועצמאיות. העלילות השתנו ונשים תפסו עמדות חדשות כמנחות של תוכניות אירוח, שדרניות חדשות ופרשניות ספורט.

המהפך מייצוג מציאות ליצירת מיתוס

ואז קרה המהפך הבא: במהלך שנות השבעים נעה הטלוויזיה מהסטריאוטיפ אל עבר המיתוס. במקום לתאר את המצב הקיים, היא הציגה מערכות יחסים אידיאליות, נטולות שליטה גברית, ופחות אפליה נגד נשים מזו שהייתה קיימת בתרבות בפועל. באופן אירוני קרה כל זה כתוצאה מתלונות הנשים על הצגתן הסטריאוטיפית. אך ברגע שהסטריאוטיפים נחלשו, הפסיקה הטלוויזיה לעורר ביקורת מוסרית. הזעם הפעם, ומאז, צריך להיות מכוון למטרות הנוספות שנשים רוצות עוד להשיג: נגד האילוזיה שהעולם מתנהל באמת כפי שהוא מוצג בטלוויזיה, בעד שוויון הזדמנויות, משכורות שוות לאלה של הגברים ומקום שווה לנשים בקביעת סדר היום הלאומי ועתיד המדינה.

המלחמה מוצגת בתקשורת כאילוזיה

אמצעי תקשורת שונים סיפקו אילוזיות במשך שנים, במיוחד בתחום המלחמה. עד למלחמת ויטנאם, הוצג המוות בקולנוע, למשל, כהרואי, אסתטי ויפה: מוות ב-Longshot, מרחוק. נפילה מסוגננת של הקורבן על הארץ בסצינות דו-קרב במערכונים ובסצינות קרב בסרטי מלחמה. לא כך בטלוויזיה: במלחמת ויטנאם, המלחמה הטלוויזיונית הראשונה, הביאה הטלוויזיה אל תוך סלון הבית, בזמן ארוחת הערב, את תמונות הבנים הפצועים ב-Close-up. והיא מביאה אל תוך סלון הבית שלנו תמונות של ירי מבית ג'אלה לגילה ובחזרה, תמונות של ידיים מגואלות בדם מהלינץ' ברמאללה, תמונות של ילקוטים מפורקים מחוץ לאוטובוס בכפר דרום, ותמונות סוריאליסטיות מרוב שהן ריאליסטיות, של אבות ובנים, ילדים קטנים, נהרגים ב-Live וב-Prime Time. הדיונים המתנהלים בעקבות מראות אלה, בעיקר מפיהם של גברים, מחזקים את החזיון הסוריאליסטי: הוא סב סביב שאלות של תדמית, מצבנו ההסברתי בעיני העולם, ומה לעשות כדי לשפר אותו – טירוף מערכות מוחלט; דיון רציונלי וקר במדיום ויזואלי, אמוציונלי וחם.

הפוטנציאל הטלוויזיוני לקידום מטרות הנשים

עוד לא התחלנו לגעת בפוטנציאל הטמון במדיום הזה בשביל נשים ולטובת כולנו. "נשים עוברות אחרת בתקשורת", טענה ד"ר אסתר הרצוג ב'מעריב' לפני מספר שבועות. "הן נראות ונשמעות אחרת, והן יכולות לשמש ככלי תקשורתי אסטרטגי בידי חזית ההסברה הישראלית." אכן. אך אולי חשוב מכך, הן יכולות לשמש כלי תקשורתי אסטרטגי בידי חזית השפיות הישראלית.
מאחורי כל טכנולוגיה מסתתרת אידיאולוגיה חזקה. האידיאולוגיה של האקדח או הרובה היא אידיאולוגיה של הרג ופציעה. העובדה, שלמטרות השקטת המצפון וטיפול בדיסוננס קוגניטיבי קשה, המציאו בני האדם מושגים כמו 'טוהר הנשר', לא משנה את העובדה, שהפונקציה המרכזית של הנשק היא הריגה. האידיאולוגיה של הטלוויזיה היא אידיאולוגיה נרטיבית: היא מיידעת ומבדרת, ובעיקר – מספרת סיפורים. באמצעות תמונות נעות היא חושפת אותנו לסצינות מהקיום האנושי, ובמלחמה – לסצינות של סבל אנושי, והיא מאפשרת דיון במלים על התמונות המוצגות.

על הנשים להשיג מיומנות בטלוויזיה

כפי שגברים הפכו בהסטוריה למיומנים ומומחים בכלי נשק, כך עלינו, הנשים, להפוך למיומנות בטלוויזיה. כפי שציינתי, השתמשנו בה כדי לקדם את מעמדנו בחברה. עלינו להשתמש בה גם כדי לקדם את הישרדותם וחייהם של ילדינו בעולם. את הכותרת של הצגתי זו ניתן לקרוא כ-'למה גברים נלחמים?'. לשאלה בצורתה זו אין לי תשובה. לסוציולוגים ולפסיכולוגים יש מספר תשובות. אך אפשר גם לקרוא את הכותרת כ-'למה (לשם מה) גברים נלחמים?' וכאן התשובה היא – לשם קיבוע והנצחת המלחמה. בנשק הם משתמשים בשביל לתקוף את האויב, ובטלוויזיה – בשביל להתגונן מפני נזקי התדמית ודעת הקהל.

מנקודת המבט שלי, כשפמיניסטיות הופכות לגנרליות הן מגייסות את כל כוחותיהן, ותוך שימוש בנשק
של המדיה, הן קובעות אסטרטגיות חדשות וסדרי עדיפויות חדשים: שוויון, דמוקרטיה, חינוך, צדק חברתי ותרבות חדשה של יחסי אנוש.

ד"ר אוה ברגר היא מרצה בבית הספר החדש לתקשורת, המכללה למינהל