את כניסתי לתפקיד מפקדת שרות בתי הסוהר ניתן לתאר כ"כניסה ממוקשת", בעקבות רעש ציבורי והטלת ספק ביכולת הידע והניסיון שלי לתפקיד זה. עם המעבר לעולם העסקים החלטתי לא לרוץ אחרי פרויקטים והזדמנויות, אלא ליצור אותם, לברור רק את מה שמעניין ומפתח, לא להיות "גרידי"; לחשוב "מחוץ לקופסה", יצירתי, מקדים את זמנו – להעיז.
על מנת להסביר את המעבר מהמגזר הציבורי ליזמות עסקית במגזר הפרטי נכון שאתייחס קודם כל למינוי שלי בשנת 2000 לתפקיד נציבת בתי הסוהר. מינוי יוצא דופן, ראשוני ותקדימי במגזר הציבורי, של אישה לתפקיד ראש ארגון בטחוני במדינת ישראל בדרגת כתף המקבילה לרמטכ"ל ולמפכ"ל המשטרה. הארגון התקשה עד מאוד לקבל מינוי זה, שכן היה זה: מינוי חיצוני, מצה"ל, ולא ממשטרת ישראל, כמקובל עד אז. היה זה קידום בדרגה היישר מתת אלוף בצה"ל – לרב גונדר (קידום בשתי דרגות), ויותר מהכל אישה !?!? והרי מדובר בראש ארגון בטחוני במדינת ישראל. להחלטה להיענות ולקבל עלי מינוי זה היו משמעויות כבדות משקל: כמי שמרבית הקריירה הצבאית שלה עסקה בקידום ומיצוי פוטנציאל הנשים בצה"ל הרי שכאן מדובר היה בנטילת אחריות על עצמי בבחינת "נאה דורש – נאה מקיים". קבלת התפקיד לוותה בתחושת שליחות לאומית, חברתית, הן בהקשר התפקיד ומבחן ההצלחה האישית בו והן בנטילת אחריות להצלחה על "כל נשות ישראל". הצלחה תתקבל כמובן מאליו ואילו אי-הצלחה תתחבר באופן ישיר לעובדת היותי אישה, ועלולה להוות תירוץ עתידי לאי-מינוי נשים לתפקידים בכירים פורצי דרך.
את כניסתי לתפקיד ניתן לתאר כ"כניסה ממוקשת" לתפקיד בעקבות: רעש ציבורי והטלת ספק ביכולת הידע והניסיון שלי לתפקיד זה; התנגדויות מתוך הארגון והגשת שני בג"צים כנגד המינוי הצפוי; אי-איוש, במשך כחצי שנה של תפקיד סגן הנציב/ה, שהינו הממונה על תחום הביטחון והאסיר, בגין חופשה מאולצת של הסגן המכהן בשל מעורבות בפרשת נמרודי עד שניתן היה להשעותו ולמנות סגן בפועל; שביתת רעב של אסירים ביטחוניים וכו'. כמו כן, את תקופת מילוי התפקיד בת השלוש שנים ומחצה בקירוב ליוו נתונים אובייקטיביים מורכבים – פריצת אינתיפאדת אל-אקצה שהקפיצה את מס' האסירים הביטחוניים פי שלוש והגדילה את החיכוך עם דור לוחמני של טרוריסטים בבתי הסוהר; ריצוי מאסר בפועל של השר לשעבר אריה דרעי על כל המשמעויות החברתיות והפוליטיות שליוו מאסר זה, לרבות הסיקור התקשורתי הציבורי הצמוד; התחככות עם הדרג המדיני/פוליטי על כל היבטיו; במהלך כהונתי התחלפו במשרד לביטחון הפנים שלושה שרים וארבעה מנכ"לים.
בתום שלוש שנים בתפקיד, המוגדרות כקדנציה שלמה, קיבלתי החלטה אסטרטגית לסיים את התפקיד ולפרוש לפנסיה. השיקולים בבסיס החלטה זו היו:
א. לפרוש בשיא, כאשר את צעירה ומצליחה ומבקשים שתישארי (השר לביטחון הפנים).
ב. אפשר גם אפשר בלי סממני השלטון והמעמד ( לנשים, כנראה, יותר קל).
ג. לא פוליטיקה, לא מגזר ציבורי ואפילו לא ניהול במגזר הפרטי/עסקי.
למותר לציין כי הצעות רבות היו בשלושת התחומים. אז מה כן רציתי לעשות? לקחת את כל הידע, הניסיון והכישורים ולתעל לכוון אחר, יזמי; להפוך את הייעוץ לתחום המוביל, להתמקד במקום שבו יש לי ערך מוסף ולבחור את הנישה עם הפנים לעתיד. המשמעות הייתה להתמקד בייעוץ בגזרה ייחודית של תחום אחזקת טרוריסטים וכנופיות פשע מאורגן בבתי סוהר בעולם. גם בזה יש משום שליחות לאומית, סיוע ישראלי למדינות בעולם. ביקשתי למנף מיצוב אישי, ציבורי, בינ"ל לצורך התחום העסקי. אני מכהנת מזה כחמש שנים כסגנית נבחרת של הארגון הבינ"ל לבתי סוהר ותקון (ICPA (International Correction & Prison Association שבו משתתפות כ-80 מדינות. החלטתי לא לרוץ אחרי פרויקטים והזדמנויות, אלא ליצור אותם, לברור רק את מה שמעניין ומפתח, ומה שחשוב לא פחות, לא להיות "גרידי" אלא אקסקלוסיבי בבחירת הפרויקטים; ליזום, לחשוב "מחוץ לקופסה", יצירתי, מקדים את זמנו – להעיז; לא לחשוב שהכל בא בקלות, להשקיע הרבה באיתור ובמיון של הפוטנציאל העסקי; לא להתנשא, להצדיק את המוניטין, להפשיל שרוולים, לעשות ולהוכיח רמת תוצרים; לפתח רשתות קשר ("נטוורקינג") עם כל מי שרלוונטי, גברים ונשים, עם דגש על נשים בעמדות מפתח: נציבה צ'כית, קצינת מודיעין ראשית של המשמר הלאומי האמריקאי, נשים בעמדות מפתח בארגון הנשים הבינ"ל IWF.
המלצתי: חשוב מכל להאמין בעצמך!! להנחיל זאת לכמה שיותר נשים בארץ: אפשר, את יכולה, עשי למען ההזדמנות, חפשי וצרי אותה, האמיני בעצמך ותצליחי!!!
