אמא סיפרה את סיפורה. ילדה בת 10, עם ההורים ואחותה בגטו, ההורים מחליטים להציל אותה ושולחים אותה אל משפחה נוצרית בכפר סמוך… מסתתרים אצל משפחה אחת בבור שהם חופרים, מתחת לדיר החזירים הצמוד לבית. אימא הייתה ילדה בבור ובמובנים מסוימים שתינו "היינו בבור" הרבה שנים. למה בחרו דווקא באימא שלי ולא באחותה הבכורה? איך היא ידעה לאן ללכת באותו בוקר כשנפרדה מההורים? איך היא הסתדרה עם הגויה שהסתירה אותה? מה עושים שנה וחצי בבור, איך מעבירים את הזמן? למה הם לא עשו דבר כדי להודות למשפחה שהצילה?

כשאומרים "אימא אישה שורדת" מיד עולה אצלי תמונה של אישה במחנות… אבל אימא שלי לא הייתה במחנות. היא הייתה ילדה קטנה שחוותה את המלחמה עם עוד בני משפחה בבור אצל משפחה נוצרית שהסתירה אותם, בכפר קונקולה, על יד עיר הולדתה גרודנו, אז בפולין, היום בבלרוס. סיפור הדיאלוג שלי עם אימא מתנהל בתוך סביבה קיבוצית, שבה כל האמהות האחרות הן גם שורדות שואה. על הייחודיות הזו אני אנסה לספר היום, ממרחק השנים, ומתוך ניסיון להבין לעומק מה היה שם בדיאלוג הזה.

אני רוצה להתחיל מהסוף. קיץ 2011 היה מיוחד במינו כי נסענו עם אימא, שלוש אחיותי ואני, לגרודנו, לפגוש את צאצאי המשפחה שהסתירה את אימא, והסרט שנראה בחלק האחרון של המפגש היום מספר את סיפור הנסיעה. זה לא סרט שואה, זה סרט אחר, משפחתי, חוויתי, מצחיק וגם עצוב, וקראנו לו "שורשי בשני נופים שונים", שורה שלקוחה מהשיר של לאה גולדברג "אורן", מתוך שירי "אילנות". לא סגרנו מעגל – אבל בהחלט העשרנו אותו והעמקנו אותו. כמו הרבה ילדים לא ממש הייתי מודעת לסיפורי ההורים שלי עד שביקשה מאיתנו המורה חייק'ה בכיתה ז', כחלק ממשימת השורשים, לראיין את ההורים. אז הלכתי. ישבתי מול שניהם והם סיפרו. כבר אז, בגיל 13, הבנתי שהסיפור של אימא חזק ומורכב מהסיפור של אבא, למרות שהיום אני מבינה שקשה מאד "להשוות" ו"למדוד" כאב. אמא סיפרה את סיפורה. ילדה בת 10, עם ההורים ואחותה בגטו, ההורים מחליטים להציל אותה ושולחים אותה אל משפחה נוצרית בכפר סמוך. תוך כמה שבועות מגיעה בת דודה אחת, פולה, ואחר כך מגיעה בת דודה שניה בלה ואיתה אימא שלה, הדודה פרידה, ואחר כך מגיעים אבא שלה, הדוד ידידיה, והחבר של פולה יאנק, וכל הששה מסתתרים אצל משפחה אחת בבור שהם חופרים, מתחת לדיר החזירים הצמוד לבית. מסתיימת המלחמה, ההורים והאחות אינם, הדוד מאמץ את אימא והיא נוסעת איתו לארגנטינה ומשם עולה לבד לארץ, לקיבוץ.

ועם הסיפור הזה אני מגיעה לכיתה שלי, מספרת, ולכל אחד בכיתה יש סיפור כזה… חלקם קשים יותר… על המחנות… לא פותחים, לא מעבדים, מספרים, כואבים, ממשיכים. אימא של רבקל'ה הייתה בפרטיזנים ואימא של מרגלית טיפלה בשלוש אחיותיה כל המלחמה. אימא של דורון הייתה באושוויץ ואמא של מירה הייתה בצד הארי וכך עוד סיפור ועוד סיפור. לא זוכרת שמשווים למי יש סיפור יותר קשה, אבל ברור שכל סיפור – קשה!

גיל הנעורים – מסובך מהמון בחינות. הייתי נערה שמנה, לא אהבתי את איך שאני נראית. גרנו בחדרי הנעורים, מקום שלכאורה היה מנותק מהבית ואיפשר חופש, אבל אני בתוך מציאות לא פשוטה כי אימא שלי היא גם המטפלת שלי/שלנו. אנשי החינוך בקיבוץ שאלו אותי אם אני מסכימה, אז אמרתי "כן"… לא יכולתי להגיד "לא", כי תמיד הייתי ילדה טובה… אבל שם דווקא נוצר משהו בינינו. המטפלת דואגת לאוכל ולכן תמיד כשעליתי מורעבת מבית הספר עם עוד 30 חבר'ה אימא חיכתה לנו שם עם עגלת האוכל ותמיד היה בה משהו מיוחד, בשבילנו, השמנמנות, משהו דיאטטי, עם כל הלב… "הרבה דיאטה" קראנו לזה. ועוד – אימא הייתה הסיסמוגרף שלי אל הקיבוץ. אם חס וחלילה קרה משהו לאחד החברים, או לאחד החיילים, יכולתי לראות הכל בעיניה הכחולות של אימא. היה בהן מבט מבשר… ולימים, כשקראתי את העדות של אימא ל"דפי עדות" התרגשתי לגלות שגם המבט של אימא שלה היה מאד נוכח בזיכרון שלה… משהו מהמבט של אימא שלה עבר אליה וממנה אלי. אז – מעבר לזה שהייתי צריכה ללכת בזהירות כל הזמן בין אימא המטפלת לאימא האמא, היו גם ניצני אינטימיות בקשר שלנו.

אני זורמת אל עבודתי ב"יד לילד". שם מתחיל הסיפור של אימא להתפרק לחלקים ועל יד כל משפט שהסתיים בנקודה מצטרפים סימני פיסוק אחרים: סימני שאלה, סימני קריאה, 3 נקודות… המון שאלות: למה בחרו דווקא באימא שלי ולא באחותה הבכורה? איך היא ידעה לאן ללכת באותו בוקר כשנפרדה מההורים? כמה עצובה הייתה הפרידה מאבא, נפנוף יד וזהו… איך היא הסתדרה עם הגויה שהסתירה אותה? איך היא הסתדרה בלי ההורים ורק עם הדודים במשך השהות בבור? מה עושים שנה וחצי בבור, איך מעבירים את הזמן? מה מרגישים? למה הם לא עשו דבר כדי להודות למשפחה שהצילה? למה היא עזבה את המשפחה בארגנטינה ועלתה לבד לארץ? איך יתכן שחולפות השנים ואיש לא דואג לכך שהם יוכרו על ידי יד ושם כחסידי אומות העולם? אני שואלת ואימא עונה כל מיני תשובות שחושפות מורכבות רגשית גדולה, ולאט לאט אני מקלפת את מה שלא חשוב ולומדת כל פרט ופרט בסיפור. כאילו שורשי שלי הם בשני נופים שונים. לא רק שלה. אימא הייתה ילדה בבור ובמובנים מסוימים שתינו "היינו בבור" הרבה שנים. אימא חיפשה תמיד באבא את מקור הכוח. היא ראתה במנהיגות הצעירה שצמחה בקיבוץ שלנו מעין "אור לגוים". היא הצדיקה הרבה מהלכים קיבוציים ולא הייתה מוכנה לראות את הדברים קצת אחרת. מבחינה זו גם אני גדלתי כך. ללא מרידות. ומצד שני – היא תמיד ידעה להסתדר ולא נתנה לקיבוץ לשבש לה את ה"קומונסנס". ההורים שלה זיהו את זה מאד מוקדם והתכונה הזו קיבלה חיזוק מהדוד ידידיה. היא ידעה לראות קדימה ועבדה בקיבוץ במקומות עבודה לא שגרתיים. אחרי קדנציה באקונומיה עבדה שנים מחוץ לקיבוץ, בהנהלת חשבונות של מילואות, ואחר כך בהנהלת חשבונות בטבעול. קולטת מהר (כי היא לא למדה באופן פורמלי כלום) ושומרת על מקומה, עם אמירה והמון אהבה לאנשים וגם הומור חד לפעמים. כלומר: בערוץ התפקודי היא כל הזמן מתפקדת. ואני דומה לה מאד בעניין הזה.
בערוץ הרגשי – היא הולכת הלאה. עושה הרבה. לא נשארת על הכאבים. היא מאד רגישה וקולטת אותנו כמו סיסמוגרף עד שקשה להסתיר ממנה משהו. אני כאן עשיתי שינוי. למדתי לעצור על הרגשות. לזהות את הרגשות שלי. לקרוא להם בשם ולתת להם מקום וכבוד וגם להיפרד מהם. למדתי להפריד בין מה היא מרגישה למה אני מרגישה. מותו של אבא איפשר לנו ליצור איתה קשרים חמים יותר, כי אבא היה מאד אהוב ותפס לפעמים את מקומה, ולהצליח לקיים ביחד, בהצלחה ובכיף, את המסע לעיר הולדתה גרודנו.

שיחה עם הקהל:

עידית, בוגרת לימודי מגדר בתל-חי חזרה מברלין, שם גילתה כמה הרבה אנדרטאות יש והגילוי הזה החזיר אותה לסיפורים של אביה. היא שואלת איך מנחילים הלאה. כיצד תעביר לילדיה את החוויות.

אסתר הרצוג: בהמשך לסיפורה של טלי בשן על האמהות הצעירות במחנה שהתלבטו אם להשאיר את הילדים ולהינצל, או להישאר עם ילדיהן וללכת איתם למוות בטוח. אחד הדברים הטרגיים שקרו בשואה לנשים היה שהן הלכו למותן עם ילדיהן ואם היו עוזבות אותם – אולי היו יכולות להינצל. "אני מוצאת שסוגיה זו היא כנראה הדבר הכי מגדרי בשואה. השאלה היא אם היתה להן בחירה. בהכשרה החברתית שלנו לאמהות, אנחנו מתחנכות לטפל באחרים, לדאוג לילדים שלנו ושל אחרים. אמי סיפרה לי על הדודה שהלכה אל המוות עם הילדים של אחותה. היתה כאן טרגדיה נוספת של נשים כאמהות. איך אתן רואות את הפן הטרגי של חינוכנו כאמהות שמשמעותו בשואה הייתה פעמים רבות מוות? האם זו גבורה, כמו שסבורים חוקרים וחוקרות שונים? או שאין כאן בחירה וכשאין בחירה אין גבורה?"

בתיה ברוטין: היתה בחירה. ככל שאני שומעת יותר נראה לי שצריך לפענח את מושג הבחירה ולבדוק את הבחירות שעשו הנשים, האם היתה החלטה של בחירה או מסורת של תפקידים נשיים שהן הפנימו.

טל בשן: זו שאלה לגיטימית, אבל היא עוררה בי המון התנגדות. אני תוהה כמה מזה אישי וכמה ערכי. כי לחבר את השאלה הזו לפן המגדרי – זה לא מתחבר לי. יותר מתחבר עם משהו פרימיטיבי, קמאי, ראשוני.

ציפי נוה: כמו שאשאל היום על בחירה בין אמהות וקריירה ואשיב מאינסטינקט בסיסי ולא מגדרי. מי שבחרה להציל את עצמה היתה צריכה להתמודד אחר-כך עם התוצאות הנפשיות, שיצרו מצב בלתי אפשרי.

טל בשן: יתכן שאם היו שולחים את האבות למחנה עם הילדים ולא את האמהות, האבות היו ניצבים בפני אותה דילמה בדיוק. בלי קשר למגדר.

בתיה ברוטין: אנחנו נדרשות לזהירות מרבית כדי להימנע מלהיגרר לשיפוטיות כזו או אחרת.

טלי שנר היא ראש צוות פיתוח חינוכי בבית לוחמי הגטאות