רק האמהות, מתוך עמדת הסירוב והחתרנות, שאין עתיקה ממנה, מתוך זכות וחובה, שאין עליהן עוררין, יכולות לזעוק – אין לנו עוד ילדים למלחמת הבריונים המיותרת המשתוללת כאן.
ברצוני להקדיש את דבריי לכל האמהות החיות כאן יום יום ולילה לילה במשטר טרור אכזרי וגזעני, כבר קרוב ל-54 שנים:
- לאמהות המגדלות את ילדיהן ביישובים שהמדינה לא מכירה בקיומם, ועל כן אינם זוכים במה שזוכה כל רפת וכל לול תרנגולות ישראלי;
- לאמהות בדוויות, הנאלצות לגדל ילדים בתוך אשפה תעשייתית, בתנאים מחפירים, פיזיים ותרבותיים, במצב מתמיד של עושק, זלזול ודריסת צלם אנוש;
- לאמהות דרוזיות, שילדיהן מתים למען מדינה המזלזלת בתרבותם ובזכויותיהם בגסות שאין שנייה לה;
- לאמהות פלסטיניות, המגדלות את ילדיהן על עיי חורבות בקור וברעב, משום שילדיהן של אמהות יהודיות מחריבים את בתיהן ללא סיבה ורוצחים את אבותיהם ללא משפט, ממקשים את דרכם לבית הספר, ומפקירים אותם לכל הסכנות הצפויות למי שחי תחת אש בתנאי עוני מחפיר וללא תקווה;
- אני מקדישה את דבריי לשתי האמהות השכולות מן הכפר יומאן שעל יד ג'נין, שבניהן של אמהות יהודיות מנעו את הגעתן לבית היולדות ומנעו מן האמבולנסים להגיע אליהן ולהושיט להן עזרה, כשנתקפו בצירי לידה. ילדים טובים, צייתנים, של אמהות יהודיות מסורות הביאו בקור רוח, באדישות ובגסות, למותם של שני תינוקות, שנוספו מייד עם לידתם לממלכת הילדים התת קרקעית, שצבא הכיבוש האכזר שוקד לאכלס ולהרחיב ולענות מתחת לרגלינו יום יום ושעה שעה, כבר 35 שנים.
מי הן האמהות שילדיהן מסוגלים לנהוג כך בילדים אחרים? האמהות האלה הן אנחנו. אנחנו, שלאחר 18 שנים של חינוך מסור ושקול, מוסרות את ילדינו לידי שלטונות צבא הכיבוש, המעוותים בגסות את רוחם ושוברים את גופם. אנחנו האמהות, שלאחר שמסרנו את ילדינו לידי שלטונות הכיבוש, מקוות שלא יהפכו אותם לרוצחים ומקוות עוד יותר, שמעטה הסודיות של צה"ל יציל אותנו מן המידע על מעשיהם של בנינו.
יש לתמוה על התמיהה
לפני כשבועיים התבשרנו בחדשות, ששיעור האלימות בקרב הנוער בישראל הוא מן הגבוהים בעולם. הידיעה הובאה, כמו כל הידיעות הקשורות במציאות שיצר כאן הכיבוש, כמו הידיעות על פיגועי התאבדות. מנותקת מכל הקשר, מכל סיפור ומכל סיבה ובנימה של הפתעה ושל תמיהה. אולם התמיהה היחידה שידיעת כזאת צריכה לעורר היא התמיהה על התמיהה. כדי להבין את הסיבות לאלימות בקרב הנוער לא צריך להקים ועדות ולא להשוות את צעירי ישראל עם צעירי פינלנד והולנד. כדי להבין את הסיבות לאלימות בקרב הנוער צריך לשאול: איזה מקום תופסת ישראל באלימות מבוגרים? באלימות ממלכתית? באלימות דתית? בפשעי מלחמה? בחיסולים ללא דין, בהריסת בתים והשמדת רכוש? בהרג ילדים? במאסר קטינים ללא משפט ובהחזקתם בתנאים מחפירים? בהמתת תינוקות במחסומי ההשפלה? בסולם הגזענות, הפרת זכויות האדם, או ציות לחוקים בינלאומיים ואי ציות לחשובים שבעשרת הדברות?
כבר שמעתי ילד בן שמונה שאמר, לאחר הרצאה מלומדת על האלימות בבתי הספר: "בארץ אלימה גדלים ילדים אלימים". אבל, מחברי חוזר המנכ"ל של משרד החינוך טרם שמעו על כך, שכן בחוזר המנכ"ל בנושא האלימות בבתי הספר כתוב, שיש לחנך את ילדי ישראל, "באקלים של סובלנות, של שמירה על חוקים, של שמירה על כבוד האדם באשר הוא יציר הקדוש ברוך הוא, של חופש הדעה והדיבור, של אחריות אזרחית ושל כיבוד השונות." מי ילמד את ילדינו על סובלנות, על שמירת החוק, על כבוד האדם ועל כיבוד השונות? אבא שחזר ממילואים של הרס בתים בשטחים הכבושים? האח שעומד במחסום ומונע מיולדת להגיע לבית החולים ומאם להציל חייו של תינוק? מי ילמד אותם על האדם שהוא יציר הקדוש ברוך הוא? מי שהטמין את הפצצה שהרגה חמישה ילדים בעזה? המורה שגרה בהתנחלות מבוצרת על אדמה גזולה ומחנכת את ילדיה שלא לראות את השכן ולא להכיר בו כאדם?
סיסמאות ריקות מתוכן
כל בוקר, כשמגיעים ילדי ישראל לבית הספר, מקדמים את פניהם כתליו בכל מיני סיסמאות, שאחת מהן היא: הזכות לכבוד והחובה לכבד והאחרת היא, כל ילד שווה, כל ילדה שווה. השאלה היחידה היא, כמה זמן לוקח לילדים הללו ללמוד שמרמים אותם, שאף ילד לא שווה ואף ילדה לא שווה במקום הזה? כמה זמן לוקח להם להבין שהם חיים בחברה שבה את מקום הסובלנות תופסת הגזענות בביטויה הבוטה והנמוך ביותר – הפרדה בין דם לדם והתרת דמו של כל מי שאיננו אנחנו, חברה שבה השונה נתפס כמאיים וכמסוכן אם הוא איננו יהודי וכחסר עניין וראוי לביטול, לזלזול ולעוני מרור אם הוא כן יהודי. חברה, שמנהיגיה לא מדברים עם היריב, אלא שולחים אליו את עוזריהם חסרי הערך לנהל שיחות התראה ואיום, מעמידים לו תנאים בלתי אפשריים ולעולם אינם מעמידים סייגים להרג ואינם קוצבים זמן לטרור שהם מפעילים על אוכלוסייה שלמה שחיה תחת שלטונם האכזר.
האמת, זוהי חברה, שבה דיאלוג פירושו התנצחות שנועדה להכריע, להכניע, לנצח, לתחמן ולהרוויח, אבל לעולם לא לשכוח עמדות ולא להתפשר. זוהי חברה, שבה המילה שלום פירושה בגידה, חוסר ברירה וויתור במקום הישגים ורווח. חברה שמתנאה ב'דמוקרטיה', שהביטוי החזק ביותר שלה הוא ההרשאה שנותנים אזרחיה כל ארבע שנים לרב טבחים אחר לשלוח את ילדינו אל מותם. חברה, המחנכת את ילדיה להתכונן למוות ולא לחיים, משתיקה ומחניקה את הקול האמהי, שהוא קול החיים, ההקשבה, הפשרה, ההתחשבות, הדיאלוג על כן כיום, תפקידן של האמהות למען קיומה של האנושות גדול מתמיד. כי רק אמהות יודעות. משום שהן נוהגות לקיים דיאלוגים בלתי פוסקים עם ילדים, שכדי לקיים דיאלוג יש להיפרד מן ה'אמיתות' שהבאנו לדיון ולפנות מקום לאמיתות חדשות, שאולי תיווצרנה במהלך הדיאלוג. רק אמהות יודעות, שללא דיאלוג כזה שום יחסי קרבה, רעות או שיתוף פעולה אינם יכולים להיווצר.
הצװי האמהי – ללמד את הילדים לרדוף שלום
מי שעוסק כמוני בהתפתחות השפה ובהוראה יודע, שכיום הולכים כל החוקרים אל האמהות כדי ללמוד כיצד ללמד. אין אמא אחת בעולם שאינה מצליחה ללמד את ילדיה כל מה שהיא רוצה. אמהות הרוצות ללמד את ילדיהן לרדוף שלום ולסרב להרוג יצליחו, אם כי לשם כך עליהן לחתור תחת השיח החינוכי והפוליטי.
אמהות אמיתיות מעולם לא הסכימו שחזון הנצח יקבע את החוויה של ילדיהן ואת עתידם. אמהות אמיתיות מעולם לא הסכימו שמיתוסים, עתיקים ככל שיהיו, יכתיבו את אהבותיהם ושנאותיהם של ילדיהן כלפי בני אדם אחרים.
אמהות אמיתיות מבינות, שההתנצחויות הבלתי פוסקות על הזהות, על היישות, על המהות, על הזכות ההיסטורית או המיתולוגית, על השליטה ועל הנקמה גורמות רק לדבר אחד: עוד ועוד חללים. הן יודעות, שההתבצרות המתנשאת וחוסר הויתור הם החרבות שאתן אנו שוחטים את בנינו על מנת להקריבם למולך המגלומניה של רבי הטבחים השולטים באזור.
אמהות אמיתיות יודעות, ששום "ערך”, פוליטי או דתי, לא שווה את טיפת דמה של ילדה קטנה אחת. שרק ערכים אנושיים יוכלו להציל את המקום הזה ואת העולם כולו. "אל תשלח ידך אל הנער". כל נער. השאלה העומדת לפנינו היא: מה עושים כדי לחיות במקום הזה, כאנשים שנולדו פה ובתוקף כך הפכו לבני הארץ הזאת, ואין להם מקום אחר. השאלה: מי נגדי ומי בעדי, מי בצד שלי ומי בצד האויב צריכה להיות מוכרעת לא באמצעות מיתוסים וחלוקות פוליטיות, אלא באמצעות הקביעה הפשוטה – מי מוכן להעלות את ילדיו ואת ילדיי שלי על המזבח, ומי רוצה שהם יהיו ככל הילדים בעולם.
האימהות היא חתרנות מתמדת
אימהות במובן זה פירושה סירוב מתמיד, חתרנות מתמדת, אי הסכמה מתמדת. זה מנהגו של האמהות מאז יוכבד, אמו של משה, והמיילדות העבריות שהמרו את פי פרעה. האמהות במלחמת טרויה, בזוועות דרום אפריקה וארגנטינה, בכל שנות המלחמה המיותרת באירלנד ובכל שנות המלחמה המיותרת בישראל ובפלסטין. לא בכדי כתוב בתלמוד ארבע פעמים, "אמהות היו נביאות", כי גם הנבואה היא עמדה של חתרנות, של סירוב להיגרר אחר שלטון מושחת ושל סירוב לשתוק נוכח פשעיה של חברה שסרחה. אולי משום כך מעולם לא קיבלו האמהות את זכות הדיבור, רק את זכות הבכי. כי מאז ומעולם דוכא והוחנק הקול המסרב הזה בידי החניבעלים והנפוליאונים למיניהם. ואצלנו, היום, עדיין מחניקים ומדכאים את הקול הזה בשם ערכים המקרבים אותנו יותר ויותר לפשיזם נבער מדעת. אחד הערכים האלה הוא ה'אנחנו' הישראלי, החייב להיות מגובש.
אין בהיסטוריה של הדיבור האנושי מילה יותר מחייבת ויותר גזענית מן המילה 'אנחנו'. הפחד לאבד את האנחנו משתיק לעתים את הקול האמהי גם בקרב האמהות. אמהות רבות פוחדות לעודד את בניהן לסרב לשרת בצבא הכיבוש, כדי שלא יאבדו את מקומם ואת זהותם בחברה. אך כדאי לזכור, שאת ה'אנחנו' אפשר להחליף, להכפיל ולשלש. את הילדים לא. אני כבר מזמן הוספתי בלבי את האנחנו האמהי, שנראה לי היום חשוב הרבה יותר מן האנחנו הישראלי-יהודי. בתוקף בחירתי זו אני שייכת לקבוצה שהגדרותיה חוצות גבולות, חוצות לאומים וחוצות שפה: קבוצת האמהות הרוצות לשמור על ילדיהן מפני הטרור שמנהלת ממשלה גברית צמאת דם.
עד שיחריש קול האמהות את כל הקולות
אם אנחנו רוצות לגדל כאן דור של שוחרי שלום, של אנשים שלא יעלו על דעתם לפתור בעיות חברתיות או פוליטיות או דתיות באמצעות שפיכות דמים, עלינו להכניס את קול האמהות אל התזמורת הכללית, ולהרים אותו עד שיחריש את כל יתר הקולות. עלינו להתעקש על זכותנו האמהית ועל חובתנו כלפי אלה שהבאנו לעולם, ולא להתיר לאף אחד לקבוע את גורל ילדינו בלעדינו. הרשות, הניתנת במקום הזה לאם שכולה לקבוע את עתיד ילדיה בצבא, צריכה להינתן לכל אם שהשלטונות לוקחים את ילדיה כדי להופכם לרוצחים או לפגרים, כביכול למען טובת המדינה.
לפני כחודש, כשקיבלתי בפרלמנט האירופי את פרס סחרוב לזכויות האדם ולחופש המחשבה, שאלו אותי חברי פרלמנט רבים כיצד הם יכולים לעזור לנו. השנתי להם, וברצוני לחזור ולומר ואת כאן, כי נציגי העולם הנאור צריכים לעזור לאמהות להביא לחקיקת חוק בין לאומי מחייב, שכל מי שהורג ילד יועמד לדין פלילי, בבית משפט בין לאומי, בין אם הוא במדים ובין אם לא, שמי שהורג ילדים לא יוכל למצוא לעצמו עיר מקלט בשום פינה בתבל. תפקידן של האמהות הוא להילחם על כך, שאין מחילה על הריגת ילד, ואין נקמה שתיקום את דמו. אפילו השטן יודע זאת. רק צבא הכיבוש אינו יודע זאת, אף על פי שהוא מתגאה בהיותו הצבא המוסרי ביותר בעולם. על כן סיגל לעצמו צבא הכיבוש מנהג חדש בחודשים האחרונים, לפטור את הרוצחים מאחריות ומן הצורך לתת דין וחשבון על הרג ילדים. הצבא מתנצל כל אימת שחייליו הורגים ילדים בגין מחדליו של המודיעין המשוכלל ביותר בעולם, שאינו משכיל לגלות את קיומם של הילדים בזירות הקטל.
עלינו, האמהות, לקרוא לאנשי הצבא המוסרי ביותר בעולם, ולומר להם: רבותי, על עבירה במשחק פינג פונג מתנצלים, לא על עבירה לא תרצח. מי שמתנצל על הרג ילדים מן הסתם לא רואה בהם יותר מאשר כדורי פינג פונג שעפו למקום אחר מן המתוכנן. אם לא בשביל להביא את העולם לחקיקת חוק כזה, שירתיע כל מי שלוחץ על ההדק, השתלט ממשלת המוות לא רק על עולם הילדות במקום הזה, אלא על האמהות, כפי שכבר קרה במשטרים טוטילטריים מושחתים אחרים.
רק האמהות, מתוך עמדת הסירוב והחתרנות שאין עתיקה ממנה, מתוך זכות וחובה שאין עליה עוררין, יכולות לשוב ולזעוק, כפי שזעקו ארבע האמהות אין לנו עוד ילדים למלחמה הבריונים המיוחדת המשתוללת כאן.
