ועדי הורים יכולים לשנות את פני מערכת החינוך ברמה המקומית והארצית. בתהליך נכון של דרישות ולחץ מלמטה אפשר להשפיע על מדיניות וסדרי עדיפות של משרד החינוך והרשויות המקומיות – אומרת טובה רפאל, המדגימה הישגים אפשריים באמצעות סיפור מאבקו של ועד ההורים העירוני בהרצליה.
לוועדי הורים במדינה חלק נכבד ביכולת לגרום לשינויים במערכת החינוך. המסגרת הארגונית בװעדים מחולקת למספר רמות, החל בוועד כיתה, ועד בית ספרי, הנהגות הורים בית ספריות, ועד הורים יישובי וועד הורים ארצי. ברמה הפוליטית יש להורים, כקבוצת אינטרס, יכולת להתערב ולהשפיע. התערבות ההורים בתהליך קבלת ההחלטות של רשות ממסדית/שלטונית נגזרת מהיותם בעלי עניין בקידום חינוך ילדיהם.
למרות הפוטנציאל הגדול שיש לנציגות ההורים ברמה הארצית, אין הוא מגיע לכלל מימוש. קולו של ארגון ההורים הארצי לא נשמע בנושאים חשובים ועקרוניים לכל ילדי ישראל. נראה לי, שהדבר נובע מהעובדה, שגוף זה ממומן על ידי משרד החינוך, ולפיכך הוא פועל כארגון 'מטעם'.
פרויקט שלושים היישובים
פרויקט 'שלושים היישובים' (1997-1994) עשוי לשמש להדגמת החשיבות של מעורבות ההורים. בפרויקט זה הופעל מודל התערבות ביישובים בהם היו הישגים לימודיים נמוכים ושיעור נשירה גבוה. בבסיס הפרויקט עמדה העצמת סגלי החינוך וההורים כחלק מהקהילה, במגמה להעביר אליהם את
האחריות, היוזמה והביצוע בכל הנוגע לתכניות חינוך ולימוד בהתאמה לצורכי כל יישוב. לפי דיווחה של מירה קרניאלי (עבודת דוקטורט), היה להורים תפקיד חשוב בהצלחת התהליך. ועדי ההורים הפכו לקבוצה מובילה ויוזמת, המנהיגה ומפעילה את ההורים ביישוב כשותפים לתהליך החינוכי של ילדיהם.
ועדי הורים מקומיים מייצגים ציבור צרכני גדול, ועל כן הם יכולים לפעול לקידום יעדיהם על פי צורכי ילדיהם ובמנותק מצורכי הממסד.
עדות אישית
ועד ההורים העירוני בהרצליה החל בשנת 1995 במאבק לשינוי סדרי עדיפות עירונית בנוגע להשקעות בחינוך. חשבנו, שבעיר עשירה כעירנו מועטים מדי המשאבים העירוניים המוקצים לחינוך הילדים, וכי להקצאה מוגבלת זו ביטוי בהישגים לימודיים וברמת התנאים הפיזיים והסביבתיים. בשלב הראשון הצטרפנו לוועד ההורים העירוני. כוועד פעולה החלטנו לעשות מעשה, להציב דרישות ולנהל מאבק. שלבי המאבק השונים כללו התארגנות בוועדות נושאיות שבדקו את הצרכים הפיזיים, הבסיחותיים, הפדגוגיים והכספיים בהשוואה לערים שכנות.
נתוני הוועדות היוו בסיס לדרישות מהרשות המקומית ומשרד החינוך. נקסנו צעדים שונים להוכחת רצינות דדישותינו: הגשנו עצומה, הסברנו את דרישותינו לציבור, קיימנו משמרות ועצרות מחאה בצמתים ובמקומות מרכזיים בעיר, מול בניין העירייה, בשער העיר וליד ביתו של שר החינוך דאז, זבולון המר ז"ל, וערכנו קבלת שבת מול ביתו של ראש העירייה דאז, אלי לנדאו. קיימנו פגישות עם גורמים במשרד החינוך, בוועדת החינוך של הכנסת עם נשיא המדינה דאז, עזר ויצמן, ועם חברי כנסת שונים ממפלגות הקואליציה העירונית. ראש העירייה הקים צוות משא ומתן לדיון בדרישותינו, אך בכל פעם מצאנו את עצמנו דורכים במקום ללא התקדמות וללא נכונות כנה לשיפור המצב. כמו כן ניסה ראש העיריה לגייס ועדי בתי ספר בעיר לטובתו בדרכים שונות, כדי להטיל חיץ בוועד העירוני המגובש.
השבתבו את לימודי הילדים מספר פעמים, כשהתוצאה הייתה מינוי רואה חשבון שיבדוק את טענותינו בעניין הקיפוח היחסי בהקצאת המשאבים של העירייה בחינוך בהשוואה לערים שכנות. בסופו של דבר הגשנו תביעה לבית המשפט המחוזי בתל אביב, אשר פסק לטובתנו. פסק הדין חייב את עיריית הרצליה ומשרד החינוך להשלים את התקציבים החסרים במערכת החינוך.
פעילות זו של ההורים הניעה תהליך של העצמת מערכת החינוך העירונית, הפניית משאבים משמעותיים לטובת חינוך הילדים בכלל וילדים עם צרכים מיוחדים ובסיכון בפרט. בשנת 1998 קיבלנו דחיפה רבה כאשר רשות העיר עברה מידי אלי לנדאו ליעל גרמן. כיום יש לחינוך ביטוי בסדר העדיפות העירוני, במשאבים תקציביים עירוניים, במנגנוני השתתפות ההורים בפורומים ובועדות מקצועיות. לוועדי הורים יש פוטנציאל ניכר לשינוי פני מערכת החינוך. במעורבות מתוחכמת של הורים בהפעלת לחץ מלמטה כלפי מעלה אפשר להשפיע על מדיניות וסדרי עדיפות של המדינה ושל הרשויות המקומיות, ולשפר את שירותי החינוך לטובת כלל הילדים.
