הייתי צינית כל חיי, אפילו עכשיו. הייתי חברה בתנועת הנוער הציוני, מנהיגה במרכז הציוני של סטודנטים באוניברסיטאות, ולאחר מלחמת "ששת הימים" הפכתי לאחת מהמייסדים ומנהיגת "תנועת עלייה", בחו"ל. עדיין אני פעילה ומעורבת בעשייה רבה בהתנדבות.
מאז חודש מאי 1971 ועד ליום הזה, במשך שלושים ושלוש השנים האחרונות, שילמתי את כל המסים והתשלומים שנדרשו ממני על ידי ה"מוסד לביטוח לאומי". הייתי עובדת עצמאית והיו לי תפקידים חלקיים לתקופות קצרות במהלך חיי. הפכתי למפרנסת יחידה למשפחה בת ארבע נפשות בשנות השמונים המוקדמות. מאז ספטמבר אני מובטלת. בשנות התשעים נאלצתי לעזוב מקום עבודה, שהיה מקור הכנסתי העיקרי, עקב בעיות בריאות והמשכתי להתפרנס מעבודות מזדמנות. רק כשהתקרבתי לגיל "פרישה" ולאחר ששילמתי כעצמאית כל אשר דרשו מס ההכנסה והמוסד לביטוח לאומי, נודע לי שהסכום המקסימלי שאקבל, כגמלאית, הוא כ-1,400 ש'ח.
אנו הנשים פעלנו רבות כל כך, סיפקנו בריאות ומניעת מחלות, בצענו עבודות אדמיניסטרטיביות, ייצגנו את הארץ ללא תמורה, היינו מסורות לתפקידינו, ומעבר לכך גידלנו ילדים לבד. חינכנו אותם ושילמנו עבור ידיים זרות אשר שמרו עליהם, כשעמלנו לפרנסת כולם, ואף מצאנו זמן לעזור לאחרים, בהתנדבות. שילמנו מסים ועמדנו בכל דרישות המוסד לביטוח לאומי. היום, בהגיעי לגמלאות מתברר לי שהסכום המקסימלי שמשלם המוסד לביטוח לאומי לא מספיק אפילו להוצאות מחיה מינימליות. חשוב לכל הנשים לדעת זאת ולא רק עובדות עצמאיות.
זאת מדינת ישראל של חלומנו? מה עוד ניתן לעשות כדי למנוע מילדינו לעבור את העלבון וסטירת הלחי? אני אמנם מתכוונת להסתדר, אני אדאג לעצמי. אבל אני רק דוגמא. יש הרבה נשים שאינן יודעות מה הוא ה"זמן הריאלי" בחייהן שבו רצוי לחשוב כיצד יסתדרו בהגיע הזמן לפרוש מהעבודה.
