אפתח בסיפור: אני זמר. הופעתי לפני אלפיים איש והרגשתי ענק. בתוך זמן קצר החלו אנשים לקום ולצאת מהאולם. לבסוף נשאר בן אדם אחד. ניגשתי ללחוץ את ידו ולהגיד לו תודה על שנשאר כל הערב. התברר שהוא כלל לא שמע את השירה שלי. הוא היה השומר שהיה צריך לנעול את המקום. הוא פשוט חיכה שאסיים. אנחנו חייבים להקשיב ולא רק לשמוע. מי שרק שומע ולא מקשיב הוא בעצם חירש. בחברה הערבית חייבים להקשיב לבנות ולאפשר להן ללמוד ולרכוש השכלה ולא רק לבנים. נערה שאוסרים עליה ללמוד ולא להגשים חלום – זו בעצם אלימות.
