המחקר מראה כי שירות צבאי שווה לא מוביל לשוויון חברתי – הנשים שמתקדמות ומצליחות בצבא מאמצות את הערכים הבסיסיים שלו, ולכן הן לא משנות את המבנה הגברי וההירארכי של הצבא, והן לא מרוויחות את היתרונות שגברים מרוויחים מהצבא. יחד עם זאת, התנועות הפמיניסטיות בישראל לא צריכות לוותר על מאבק למען שירות צבאי משמעותי, וסביבת עבודה מוגנת מהטרדות מיניות
ההרצאה שואלת מהו תפקידן של תנועות פמיניסטיות בחברות מיליטריסטיות. לתנועות פמיניסטיות היתה עמדה היסטורית עוינת למיליטריזם, שכן המיליטריזם מאדיר את הגבריות, ומשאיר לאשה רק את תפקיד העזר שכנגדו. כבר ב-1914 נאמר כי: "נקודת הראות הצבאית שוטמת את האישה, שוללת ממנה כל תפקיד מעשי מלבד לידת ילדים. כל עוד החשיבה הצבאית שולטת, אין סיכוי לנשים בחברה". זהו הבסיס לתנועות רבות המחברות בין פמיניזם להתנגדות למלחמה. אולם המקום המרכזי של הצבא והמלחמה בהקמת מדינות הלאום, בכינון האזרחות במדינה, ובישראל אף בעיצוב החברה והתרבות, הביאו לעלייתה של גישה פמיניסטית ליברלית הדוגלת בשירות צבאי שווה לנשים כמכניזם לשוויון חברתי. גישות אלה, המובלות בישראל בעיקר על ידי הממסד (שדולת הנשים, חקיקה בכנסת) וכן על ידי החיילות עצמן, הובילו לרפורמות מגדריות שונות בצבא כגון פתיחת תפקידי לחימה ואיחוד מגדרי של קורסים ומסגרות הכשרה. אולם המחקר מראה כי שירות צבאי שווה לא מוביל לשוויון חברתי – הנשים שמתקדמות ומצליחות בצבא מאמצות את הערכים הבסיסיים שלו, ולכן הן לא משנות את המבנה הגברי וההירארכי של הצבא, והן לא מרוויחות את היתרונות שגברים מרוויחים מהצבא. ממצאים אלה מובילים לגישה הפמיניסטית הרדיקלית, המתנגדת להשתלבות של נשים במוסדות גבריים, הירארכיים, אקסקלוסיביים, ובעיקר במוסדות המבוססים על אלימות והפעלתה. מה אם כן צריכות התנועות הפמיניסטיות בישראל לעשות? ההצעה שלי היא לא להפקיר את הבנות שמתגייסות – לא לוותר על מאבק למען שירות צבאי משמעותי, וסביבת עבודה מוגנת מהטרדות מיניות – ויחד עם זאת, לא להניח שהשירות הצבאי יביא לשוויון מגדרי בישראל. מכאן, שאת מירב המאמצים לא כדאי לרכז במאבקים בצבא או בתוך הצבא, אלא להתמקד במאבק חברתי נגד דיכוי וכיבוש, בפעולה בתנועות שלום.
