מתוך כתב העת "אפיקים" – מארס 2000
עכשיו כאשר ברור כבר אפילו לבולטים שבין הלועגים לעוזי משולם ולאנשיו שמדובר בפרשה אפילה, למה עדיין לא מתפרסם שום דבר רציני? מדוע ממשיכות ועדות החקירה להתקיים במשך שנים ארוכות (ועדת שלגי שמונה שנים והועדה בנוכחית "רק" ארבע שנים בינתיים) ושום מסקנה לא מתפרסמת? האם חברי הועדות פשוט מתפרנסים טוב מעצם חברותם בוועדות ואינם מעוניינים לחפש לעצמם עבודה חדשה? מדוע התקשורת משחקת בלב חפץ בממצאים לא-ממצאים של הבדיקות הגנטיות. ואינה תובעת פרסום לאלתר של מסקנות הועדה? מדוע הטריחו את ההורים הזקנים והנואשים של הילדים הנעדרים לדיוני הועדה, אם לא הייתה כוונה לאפשר להם, לבני כל העדות שנגזלו מהן ילדים ולכל תובעי צדק חברתי בישראל לדעת מה קרה?
אפשר להעלות השערות בכיוונים שונים. כך, למשל, אפשר לתהות האם מצפים חברי הועדות לדורותיהן שיחלפו שנים רבות מעת שהתרחשו הדברים ואז ידעך הנושא? ואולי כוונתם שעם חלוף השנים אפשר יהיה לטעון שקשה מאוד להוכיח את הטענות הנוראות של ההורים? כיוון כזה לא יכול, כך נראה, להיעצר אצל חברי הועדות עצמם, אלא הוא מוביל בהכרח לאלו שמינו אותם. האם אפשר שהללו נתנו לחברי הועדה הוראות "להרדים" את הפרשה, ולשם כך מינו אנשים הנאמנים עליהם, הממלאים את הוראותיהם בנאמנות? כך הולכות ונחשפות התשובות לשאלות הנוראות: האם הייתה קונספירציה? האם נלקחו ילדים מן העולים באופן מאורגן, בחסות גורמים שלטוניים בשעת המצוקה במעברות, ונמכרו לאימוץ על ידי אנשים מבוססים יותר בארץ ובחו"ל? האם נעשו בילדים ניסויים רפואיים?
ככל שמתרבות ועדות החקירה, וככל שחולפות השנים שאין חושפים בהן בפני הציבור את הממצאים שלהן, הולכת ומתחזקת האפשרות שאמנם היו הדברים קשים, כפי שטענו אנשי עמותת "משכן אוהלים". נראה שעדיין יש לגורמים שונים צורך לחפות על כל המערך השלטוני שהיה קשור אל הפרשה. ייתכן אף שאנשים הקשורים בדרך זו או אחרת אל עמדות הכוח של פעם, עדיין חזקים מספיק כדי למנוע כל פרסום אמת על הפרשה המזעזעת. השלטון בישראל הוא במידה רבה בחזקתן של משפחות מאוד מסוימות.
ואם אמנם הייתה קונספירציה שלטונית ב"פרשת ילדי תימן", מתבררת התנהגותה של מרבית התקשורת בפרשה לזו של עבד נרצע. הדיווח בתקשורת על שחרורו ה"מוקדם" של עוזי משולם מהכלא הוא ההוכחה הניצחת להשתעבדות התקשורת לשקרי השלטון, בנוסח "חצי נחמה" של אחד העם. הפובליציסט הנודע (אחד העם) טען שאם מאשימים יהודים בטענה כל כך אבסורדית, בטענה שהם שותים דם גויים, אז זו ההוכחה המוחלטת כנגד כל האשמה גזעית נגדם. כך גם השקרים האבסורדיים על נסיבות שחרורו ה"מוקדם" של עוזי משולם. למרות שהוא שוחרר על אלונקה כשהוא חסר אונים, כמעט כצמח, עדיין המשיכו עיתונאים, שאת מניעיהם רק הם עצמם ושולחיהם בשלטון יודעים, לזעוק ולהתריע כנגד השחרור של האיש "המסוכן" הזה, שמצבו הבריאותי "תקין". מכאן, שיותר מכל מתבקשת המסקנה שהתקשורת בישראל תמכה וממשיכה לתמוך בגורמי שלטון בעבר ובהווה, בהסתרת האמת על גנבת הילדים. בהצגת לוחמי הפרשה כמסוכנים וכמטורפים ואת מאבקם כסכנה למדינה ולדמוקרטיה. את עוזי משולם היא הפכה למטורף, ואת תומכיו לחסידים נטולי דעת של ראש כת מסוכנת. היא נתנה את ידה לעיוות המגמתי של השלטון במאבק על חשיפת הפרשה, והתעלמה מרדיפת האנשים שפעלו במסירות יוצאת דופן למען חשיפת עוולות השלטון. במסירות טוטלית של התקשורת לממשלות המתחלפות בישראל, היא אפשרה להסתיר פשע מתועב של גזלת תינוקות מהמוני הורים, בחסותו.
על רקע זה, של תקשורת מגויסת, הייתה פעילותם של הנשיא, עזר וייצמן, וראש לשכתו, אריה שומר, למען שחרורו המוקדם של עוזי משולם, בחזקת אומץ לב מרשים. הם סיכנו את שמם הטוב והשפוי. אך מבחן האומץ האמתי, שלהם ושל כל איש ציבור או אשת ציבור והאקדמיה והתקשורת, הוא בהצטרפות לתביעה לחשיפת "פרשת ילדי תימן" במלוא אמתותה ולהסקת מסקנות אישיות ופוליטיות ממה שקרה.
