בואו ננסה לתאר לעצמנו מה יכול היה לקרות לו תנועת המחאה החשובה כל כך והצודקת כל כך של המילואימניקים ושל ההורים השכולים היתה קמה סמוך לפרוץ המלחמה, לפני ההרוגים, ההרס, הפליטים, כפר גלעדי, 33 החיילים שנהרגו לאחר הכרזת הפסקת האש? בתגובה למאמרי נגד המלחמה המיותרת בלבנון הוקאתי כבוגדת, כמי שעצם התנגדותה למלחמה בזמן הקרבות היא שגורמת לחיילנו ליהרג.

בתאריך ה-12 ביולי 2006, מיד לאחר חטיפת החיילים רגב וגולדווסר ע"י החיזבאללה, פרסמתי מאמר חריף, שנולד מתוך תחושת חירום נאיבית, שאולי – אם אומר את דברי – יישפך פחות דם לשווא במלחמה מיותרת שהיציאה אליה היתה לדעתי טעות מדינית, חברתית, כלכלית ואסטרטגית קשה. כמי שחזתה לצד רוב היושבות כאן באולם בתהליכים דומים שהתרחשו במלחמת לבנון הראשונה – ידעתי שאחרי המלחמה תעלה ביקורת נוקבת, אולם יהיה זה מאוחר מדי להרוגים, לפצועים, לטבוחים בשני צידי הגבול, לנפגעים הישירים והעקיפים. זה יהיה גם מאוחר מדי לשכבות החלשות שמשלמות תמיד את מחירה של המלחמה, ומתוכן באופן מובהק – לנשים שמשלמות את המחיר המתמשך הכואב ביותר כשחקניות מושתקות בכל התפקידים, מהחזית ועד העורף, מהחזית הפוליטית-חברתית ועד לחזית המשפחתית והאישית.

שמו של המאמר: "תודה להומוגנרלוס על המלחמה הבאה". הוא נפתח בקווים לדמותו של ההומוגנרלוס ומסתיים בפסקה הבאה: "כמסורת הגבר-גבר של כאלה שאף פעם לא יוצאים פריירים ותמיד מגיבים מיד, מהבטן ותמיד צודקים, ההומו-גנרלוס לא מודע לכוח זרועו ולמשמעויות ההרסניות של השימוש בכוח הזה. תכונה בולטת של ההומו-גנרלוס היא העדר מוחלט של מודעות עצמית. אז היום, ה- 12 ביולי 2006, אנחנו מודים להומו-גנרלוס על המלחמה הבאה". עם תום הקרבות ופריצת מחאת המילואימניקים וההורים השכולים, התפרסם באחד ממקומוני השרון ראיון עם מנהיגי מאבק המילואימניקים. אחד מהם אמר: “הם הוציאו אותנו למלחמה כדי לצאת גברים".

בין שתי האמירות הדומות כל כך – זו שלי ביום חטיפת החיילים וזו של המילואימניק בתום המלחמה, מקופלת תרבות שלמה שכולנו שותפים לה. תרבות מיתוגה השטחי של הלאומיות, שארחיב לגביה. בינתיים, בואו נחזור למלחמה, שפרצה כפי שחששתי והתנהלה כפי שראינו כולנו – ללא סיבה, תכנון, ניהול אלמנטרי, הכנה, מטרות, יעדים או הישג. במהלכה היה ברור שיש סגירת מיקרופונים שיטתית לכל מי שלא מדקלמים את המנטרות הלאומיות של ה”קונצנזוס” הידוע. יצירת הקונצנזוס וסגירת המיקרופונים התנהלו בשיטות הכי בסיסיות של תקשורת המונים, כל כך פשוטות שכולנו צריכים להיזעק על שנתנו למובילי הקמפיין למען המלחמה להכתיב לנו למשך חודש ימים את עמדותינו, תחושותינו והתנהגותנו לגביה. בטוקבקים למאמר שלי ולשלושה מאמרים שבאו אחריו, במגוון תגובות ששיקפו את רוח הקונצנזוס, הוקאתי כבוגדת, כמי שהחלשת החוסן הביטחוני של מדינת ישראל על כתפיה, כמי שעצם התנגדותה למלחמה בזמן הקרבות היא שגורמת לחיילנו ליהרג במרון א-ראס ובינת ג'בייל. כינו אותי שם אשה קטנה, משת"פית של נסראללה ואפילו נאצית. כל זה מובן למדי, בימים בהם צעדה מדינה שלמה כמו אותם עכברים שצעדו כמהופנטים בעקבות החלילן מהמלין החוצה מעירם. קול החליל השתיק את הידע, הניסיון וחוש הביקורת הפנימית של מיליוני ישראלים וישראליות.

עבור המעט שחושבות אולי שאני הוזה, הרשו לי להזכיר לכן את מה שנודע לנו כששכחו הדי הקרבות – גם את הרמטכ"ל וגם את ראש הממשלה ליוו לאורך המלחמה יועצי תקשורת אישיים, שהוזעקו למשרדם עם פרוץ הקרבות. למה, לדעתכן? בואו ננסה לבדוק איך עובדת השיטה: מגדירים מהו המותג – במקרה זה המלחמה ה"צודקת" בצפון. מגדירים ומנסחים עמדה, שהיא ערכו של המותג, כזה שמצדיק כל קורבן, למשל – "מלחמת קיום", ואולי גם משהו שפורט על נימים רגשיים עמוקים בעם – כמו "לא נפקיר את ילדינו החטופים” (שלהזכירכן – לא הושבו עד עצם היום הזה). מדביקים לערכי המותג מסר פרסומי הכולל נימוקים שנשמעים רציונליים ומפחידים דיים כדי להשתיק כל התנגדות. כאן גם שולפים מהבוידם סלוגנים קליטים בסגנון "צדקו אלו שטענו שהערבים מבינים רק כוח". זה תמיד עוזר, נותן לקהלי היעד סולם "לרדת מהעץ" ולהצטרף לקונצנזוס. מביאים פרזנטורים שיציגו את העמדה. פרזנטורים בעולם הפרסום הם דמויות שקל להזדהות איתן, בעלי אימג' של דוברות אותנטית של המסר הפרסומי. מאחר ובמקרה זה יש מגוון של קהלי יעד, הרי שהפרזנטורים היו פרשנים, קצינים גבוהים בדימוס שמזוהים עם כל חלקי הקשת הפוליטית, דוברת צה"ל שגישרה בין ארכיטיפים נשיים לבין המסרים הצבאיים, ומגוון רחב של שמאלנים שאמרו "אם אני כשמאלני/ת חושב/ת שהמלחמה צודקת, הרי שברור שהיא צודקת". במינוח מקצועי קוראים לאמירה כזו: "ספין". להעצים מסר אחד בעזרת סמל או מסר אחר, או בלשון הילדים – “הפוך על הפוך". למשבצת הזו נכנסו גם מספר נשים, שנעשה בהן שימוש לא פחות ציני למטרות הקמפיין. זכורה לרע במיוחד העיתונאית יעל פז מלמד, שלא בחלה בשום יתרון טכני על מנת לעשות דה לגיטימציה אישית קשה בשידור חי לד"ר חנה ספרן, תושבת חיפה המופגזת ומהפועלות האמיצות ביותר למען הפסקת הקרבות.

זה מביא אותנו לטקטיקה הבאה: לדאוג תמיד בתעתועי מצלמה ומיקרופון, שהקולות המתנגדים, אם כבר יסתננו כאלו לשידור, ייראו וישמעו פחות טוב, יותר היסטרי, פחות אחראי, פחות לגיטימי, יותר הזוי, ואם אפשר לשייך את הדוברים לקבוצה פוליטית שולית ולהדביק להן תווית קיצונית – מה טוב. בינתיים, אנו בעיצומה של המלחמה, הפרזנטורים של המסר הלאומי העוצמתי עושים מלאכתם נאמנה והמחאות נגד עצם היציאה למלחמה, נדחקות (במקרה הטוב) לטורי דעה, מבוזרים בערוצי תקשורת כתובה ווירטואלית שונים. לתחושתי אז, מול המסה הכבדה של הקונצנזוס, היה צורך לייצר מסה של ביקורת. לקחתי על עצמי לכן לרכז, באתר האינטרנט המקצועי שלי, שאינו קשור לנושא, מאמרי ביקורת ממקורות שונים, שנכתבו על ידי נשים וגברים מכל קשת העיסוקים והמקצועות – עיתונות, כלכלה, ניהול, פרשנות, צבא ואחרים. ביליתי את ימי הקרבות באיסוף נוקדני של קישורים, של ביקורת מכל היבט ופרספקטיבה שהיא. הפצתי את הריכוז הזה בתפוצות אימייל רחבות ככל האפשר. היו תגובות מחזקות והיו תגובות קשות, שנעשה בהן שימוש אינטואיטיבי בכל דרך אפשרית על מנת לגנות אותי באופן אישי, להוציא אותי אל מחוץ לגדר ולהפוך את דברי ללא רלוונטיים. בעוד אנשים הגדירו את תמיכתם במלחמה כ"דעה", כתב לי אחד מבעלי הדעה הזו: “אינני מעוניין בהגיגיך".

אחת מחברותינו בצפון, שאולי אף יושבת כאן באולם הערב, כתבה לי בתגובה לריכוז המאמרים שנשלח לרשימה הארצית של ה- IFF, ששתינו מנויות עליה: “אחרי שתשבו במקלטים נדבר". תגובתה עוררה דיון לגבי הקשר שבין רשימה פמיניסטית למלחמה, דיון תמוה לאור העובדה שהקשר הזה עוגן והובהר כבר לפני שנות דור. היחידות שהעזו להביע שם את דעתן בגלוי היו ד"ר אראלה שדמי וד"ר רונית לנטין. אחרות שלחו תגובות תמיכה באימייל. כי גם כשאת חושבת אחרת – המחיר על מחאה גלויה כואב מדי. אפילו אחי, איש שמאל ושלום, שאני אוהבת ושאוהב אותי אהבת נפש, הנמיך את עמדתי ל"ייעוץ סרק", של מי שאינה מבינה דבר במלחמה, באימייל שנשלח לתפוצת נאטו, על מנת שכולם יראו (ויירָאו) של”אחרת” אין תמיכה אפילו בתוך משפחתה ועונשה המיידי של הפוגעת בקונצנזוס הוא הפיכת הדם הסמיך למים. הזכרתי כאן את דבריו על מנת להדגים, מול איזו ביקורת אישית חריפה עמדו כל המוחות והמוחים נגד המלחמה, ואיזה מחיר שילמו אלו שאמרו בזמן אמת את מה שכולנו אומרים ואומרות עכשיו. יש בעיר מגורי אנשים שמחקו אותי מרשימות הדיוור שלהם וכאלו שעד היום לא אומרים לי שלום ולא מביטים לי בעיניים, כי העזתי לצאת נגד ההיגיון שהוביל אותנו לקרב. חלקם ניסו להוזיל אז את התנגדותי המנומקת למלחמה ל"דעות שמאלניות הזויות". כעת, כשהם משתמשים בדיוק בטרמינולוגיות שאני השתמשתי בהן חודש-חודשיים קודם לכן, הם לא באים לבקש סליחה. ובינינו, לא ממני הם צריכים לבקש סליחה. ברוח הימים הנוראים ולקראת יום הכיפורים, על הסליחה להיות מכוונת לאותם חיילים שאיבדו את חייהם, למשפחותיהם, לפצועים, לתושבי הצפון שסבלו, התרוששו, איבדו את בתיהם, מחלו על כבודם והתקבצו כמחזרים על הפתחים בבתי אנשים טובים מן המרכז, הם צריכים לבקש סליחה מהנשים שהמלחמה – כמו כל מלחמה – העלתה את רף האלימות נגדן, ומ- 300 ילדים לבנונים שהרגנו.

אני מסכמת לכן את דברי בנושא קול ומחיר המחאה בציטוט ממאמרי הרביעי, שנכתב עם שוך הקרבות:
"כמו במלחמת לבנון הראשונה, כך גם היום, לוקח מספר שבועות לקונצנזוס להתהפך. אני מברכת את הקונצנזוס על התהפכותו… רק נזכיר לכם שהחוסן המדיני והצבאי שלנו קשור באופן הדוק לחשיבה ביקורתית ודיון ציבורי פתוח בענייני השעה, לא אחריה… לכבוד הוא לי להיות בין האזרחיות והאזרחים המעטים (מדי) שהביעו את המיותרות, הרשלנות, היוהרה והניהול הכושל של המערכה, של המדינה ושל האינטרסים המהותיים של כולנו. אין מילים בפי לבטא את הערכתי לאותן/ם מעטות ומעטים סביבי, שלא נתנו את ידם להחלשת את החוסן האנושי והאזרחי שלנו ע"י אותו קונצנזוס, שהזיק לנו לא פחות מהנזק שגרמה המלחמה עצמה. תודה, אני חשה גאווה להיות חלק מכן, מכם". לצערי, השיטה תמיד עובדת. ככה מותגו מלחמות העבר, כך ממותג הצבא בעיני העם כצבא חזק וכ”צבא העם”., בראיון לרשת מקומוני ידיעות אחרונות, סיפר הסופר חיים באר ששאל את רבין בשעתו מדוע הלך על אוסלו. רבין ענה שהלך משום שהצבא אינו חזק כמו שנדמה לנו. האמירה הזו, של רבין ז"ל, חושפת את הדלתא שבין האמת לבין המציאות הממותגת. חוששני שגם במלחמה הבאה יתקבצו יועצי התקשורת סביב מקבלי ההחלטות וימתגו את המציאות באופן שמשרת בעיקר את הקריירה הפוליטית האישית של החותמים על הצווים. הכיס הציבורי ותקציב הביטחון אינו עומד לרשותנו ולכן אין לנו כסף למתג את עמדתנו באופן דומה. המסר שלי לכולנו הוא, לכן, להפעיל את חוש הביקורת. תמיד. גם כשזה נראה לכאורה "לא נאות", ולהביע אותה בזמן אמיתי. כשיש ספק ממשי לגבי המהלכים האסטרטגיים והצבאיים – אז אין ספק. הרווח הוא המניעה –  והחיסכון במניעה גדול יותר, תמיד, ממחיר המסקנות שאחרי האירוע.

חנה בית הלחמי היא מאמנת אישית, מנהלת שותפה של אתר "הדרך למעלה"