פרופ' אסתר הרצוג, Ynet, יוני 2009
את חוסר האונים של אשה דלת אמצעים מול עוצמה חסרת רסן של שירותי הרווחה, הייתה עיתונות טובה חייבת לחשוף. אך היא מתבטלת בחידלון נוכח השלטון הדורסני.
בסוף השבוע האחרון דווח על "תקיפת עובדת סוציאלית ואיומים על עובדות נוספות". בכתבה הציגו את העובדות הסוציאליות כ"קורבנות", ואת ה"מטופלת" כאשה אכזרית ומסוכנת, שאף הסתייעה ב"מספר נשים" ש"המתינו לקורבנותיהן". הסיפור הוצג כעובדה מוגמרת: אין "חשד" לתקיפה, אלא "תקיפה" בפועל, וחמור מכל: אין צד שני. הסיפור חד-צדדי ובו גרסת מחלקת הרווחה, עובדותיו, מנהל המחלקה והנהלת העירייה בלבד. אין פתחון פה לאם, שהיא כנראה יותר פושעת מאחד כמו יגאל עמיר, שזכה לבמה תקשורתית נרחבת. אין פתחון פה ל"נשים" שהפגינו נגד החלטות והתנהלות פקידות הסעד במחלקה ביחס ל"מטופלת" ה"תוקפת". יש רק קול אחד: קולו של ממסד הרווחה והדי מערכות התמיכה השלטוניות: המשטרה והנהלת העירייה.
קל מאוד להימנע מפרסום תגובת ה"תוקפת". מי היא בסך הכל? אשה ענייה, חסרת אמצעים וקשרים. היא "מטופלת" של מערכת הרווחה.
קשה להבין כמה עיוות, כמה אטימות וכמה חוסר הגינות יכולים לבוא כך לידי ביטוי אם לא מכירים את העובדות. אין להתפלא על כך שהרושם המתקבל הוא של אכזריות בלתי נתפשת של "מטופלת", הגומלת בטובה תחת רעה למי שכל פשען הוא שביקשו לטפל בה, כלומר לסייע לה, כלומר להיטיב עמה.
ההצגה המגמתית והמעוותת תשיג, ככל הנראה, את המצופה ממנה: בית המשפט כבר יידע מה שהוא צריך לדעת: מדובר באשה שיש להרחיק מהציבור, מפקידיו ובהכרח גם מילדיה, שהרי חזקה עליה שלא תהסס לתקוף גם את ילדיה ולא רק את הפקידים ה"מיטיבים" עמה.
הציבור לא יידע שבן-זוגה לשעבר של האשה היה אלים כלפיה, וכי יש לו רקורד מרשים של פשיעה בעבר ובהווה, שהוא ישב בכלא 9 שנים, בין השאר על "מעשי סחיטה בכוח, גרימת חבלה של ממש ותקיפה". ואיך יידעו מי שמניחים שפקידי הסעד דואגים לילדים שהוריהם מתעללים בהם, כי פקידת הסעד התפרצה לביתה של האשה בשעת לילה מאוחרת בליווי שוטר, תוך שהיא משקרת לה בטענה שבאה לבד ואין בכוונתה לקחת את ילדיה, בעוד שהיא לוקחת אותם ומעבירה אותם למרכז חירום?!
את הטיפול ה"מקצועי" והאלים היא ביססה על תלונות שהגבר הגיש נגד אשתו לשעבר על אלימות כלפי הילדים. אך 22 התלונות נסגרו כולן על ידי המשטרה ו"לא נמצאה אשמה פלילית" במעשיה ועד היום לא הוגש כל כתב אישום נגדה. האם אפשר שפקידי הסעד פוחדים מהאבא האלים ומעדיפים לקחת, כדרישתו, את הילדים מחזקת אמם?
ואני תוהה מי מבין הקוראים לא היה עלול לאבד את קור הרוח והשליטה העצמית כשהוא או היא עומדים מול סוללת פקידי רווחה ועמיתיהם: יועצים, פסיכולוגים ועוד, המחליטים לקחת את ילדיהם מהם, על לא עוול בכפם? כאשר פוגעים ביקר להם מכל? כאשר מרחיקים את ילדיהם לחזקת אביהם הפושע או למוסד? מי היה מסוגל לשמוע את הקביעה המזעזעת והנחרצת של פקידת סעד כשהיא מגובה בקבוצה רבת כוח בתוך החדר, ובהיררכיה של משרד הרווחה, במערכות ממסד כוחניות כמו בית משפט, משטרה ורשות מקומית? שיקומו מי שלא היו מאבדים את קור רוחם עד כדי בכי מר, תחנונים והתפרצות מול אנשים שאטמו את ליבם ובלא טיפת חמלה ובחסות מערכות כוח אימתניות מחסלים את קיומם כהורים וכבני אנוש בעלי רגשות עמוקים לילדיהם.
את חוסר האונים המוחלט של אשה דלת אמצעים ושל ילדיה הקטנים, מול עוצמה חסרת רסן, הייתה עיתונות טובה חייבת לחשוף. אך היא מתבטלת בחידלון ובעליבות מול פקידות הרווחה ומביאה את גרסתו של שלטון דורסני, ושיילכו הילדים ואמם לעזאזל.
כך יכול ממסד הרווחה האלים להפקיר נשים וילדים לידי גברים אלימים ולהפוך ילדים ל"ילדי מוסדות". כך קורה כאשר "כלב השמירה" של הדמוקרטיה והצדק מציג את הממסד האלים כקורבן ואת האזרחים הנרדפים כפושעים. והציבור? הוא יוכל להמשיך לישון בשקט כשהוא מאמין לגרסאות המסופקות לו בדיווחים מ"טעם" ולהתעלם ממציאות יומיומית ונרחבת, שבתוכה נדרסים ונחמסים החלשים בחברה.
