בתחילת שנות ה-90 היו רק שני גופים שהיו חסומים לחלוטין בפני נשים: הרבנות ומערך הלחימה בצה"ל. ההישג הגדול של המאבק לשילוב הוגן של נשים בצה"ל, הוא בהעלאת עקרונות השוויון והצדק התוצאתי לדיון ציבורי רחב ונוקב. אין ספק שבתחום זה, להבדיל מתחום יחסי הדת והמדינה, חלה תמורה משמעותית בעשור האחרון. השינוי בחוק הניח נורמה חדשה. הדלת נפתחה, אך לא ברור עד כמה.
ברצוני לדון במאבק לשוויון מגדרי בצה"ל בפרספקטיבה רחבה יותר, תוך התייחסות לשלוש סוגיות מרכזיות:
- הקשר בין שוויון נשים וגברים בצה"ל לבין שוויון מגדרי;
- בחינת המאבק לשינוי המדיניות מן ההיבט של הקשר בין התהליך החקיקתי והמשפטי;
- הערכת ההישגים והאתגרים לעתיד.
כמי שיזמה וליוותה את המאבק לשילוב נשים בכל התפקידים בצה"ל מיום היבחרי לכנסת ב-1992, ועד לחקיקת התיקון לחוק שירות הביטחון בינואר 2000, וכמי שפיקחה, כיו"ר ועדת המשנה לכוח אדם בצה"ל בוועדת החוץ והביטחון, על השלבים הראשונים של יישום החוק, אני מברכת על ההזדמנות להעריך מחדש את הפעילות בתחום חיוני זה.
מטרות היוזמה: לכאורה, קיים קשר ישיר בין קידום השוויון בן המינים במסגרת הצבאית לבין שוויון מגדרי במדינת ישראל. אך בחינה יותר מעמיקה מגלה שקשר זה מורכב ואין לקבלו כמובן מאליו. ואמנם, התלבטתי קשות כאשר יזמתי את החקיקה בנושא זה. גם היום, לאחר 12 שנה, איני משוכנעת שהצלחתי ליישב בתוכי את הסתירות. אחלוק אותן עמכן. קל יחסית להסביר את המניעים לרצון להשיג שוויון בין המינים גם במסגרת הצבאית. הסיבה הראשונה קשורה לחיזוק הדמוקרטיה בישראל. לא ייתכן שבמדינה המתפארת במשטרה הדמוקרטי יקוימו מוסדות ציבוריים החסומים מפני נשים. במדינת ישראל, אף שקיימת אפליה נגד נשים בתחומים רבים, בתחילת שנות ה-90 היו רק שני גופים שהיו חסומים לחלוטין בפני נשים: הרבנות ומערך הלחימה בצה"ל. דווקא האחרון היה בעייתי במיוחד, משום שגיוס החובה של נשים במצב של איסור על שיבוץ נשים ביחידות לוחמות, יצר מצב של אפליה מובנית. בכדי לקדם את עקרון השוויון, היה צורך דחוף להסיר את החסם המובנה מפני שילוב הוגן של נשים בצבא. הסיבה השנייה קשורה לזכות הבחירה. חברה דמוקרטית נמדדת, בין היתר, בנכונותה לאפשר לכל אזרחיה נגישות שווה לאפשרויות למימוש עצמי. מבלי לומר דבר על הרצון להגיע למימוש דווקא במסגרת לוחמה, הרי שעצם העדר אופציה זאת לנשים מהווה עיוות בסיסי של האתוס הדמוקרטי. סיבה שלישית קשורה להשפעה של אי-שוויון מגדרי בצה"ל על השוויון בין המינים, בחברה האזרחית. מאחר ומערכות הרישות האישיות הנרקמות במסגרת השירות הצבאי ממשיכות גם באזרחי, הרי שאפליה מובנית של נשים בזמן השירות הסדיר חייבת גם לזלוג ולהשפיע לרעה על מעמדן לאחר השירות. מכאן, היה ברור לי, כפמיניסטית וכאזרחית, שבמצב הנתון חובה לנסות להביא לשינוי יסודי בחוק ולהביא לשילוב נשים בכל היחידות בצה"ל. עם זאת, ההתלבטות לא הייתה פשוטה. בצדק טוענות פמיניסטיות (בעיקר רדיקליות), שהצבא הוא ארגון הירארכי בעל מאפיינים שוביניסטים. מאבק למען שוויון מגדרי בתוך הצבא עלול להנציח מאפיינים אלו. זאת ועוד, כמי שמעידה על עצמה שהיא יונה צחורה, פעלתי בעבר, ואני עדיין פועלת, למען שלום צודק בין ישראל ושכנותיה. סיום הסכסוך יכול להביא לעיקור הצורך בגיוס חובה, ועל-כן עיגון מעמד הנשים בתוך הצבא יכול לפעול גם בניגוד לצורך להגיע להסכם צודק עם עמי האזור. במאזן שעשיתי ביני לביני הגעתי למסקנה, שבעוד שלטווח רחוק אין יעד יותר חשוב משלום כולל, כל עוד קיים גיוס חובה לנשים ולגברים, לא יתכן שמצב האי-שוויון המובנה יימשך. לכן החלטתי לקחת על עצמי את המשימה של שינויי המצב החוקי.
שלבי המאבק: מיומי הראשון בכנסת, היה ברור לי שבכדי לקדם את השוויון המגדרי בצה"ל יהיה צורך להיעזר במגוון כלים באופן מושכל. לאורך התקופה של החדרת השינוי (2000-1993) נעשה שימוש בשילוב של כלים פרלמנטרים ומשפטיים.
בשלב הראשון, הגשתי בכנסת ה-13 הצעת חוק, שתאפשר שיבוץ נשים בכל יחידה צבאית על-פי כישוריהן ולא על-פי מינן (אף שעל פי בירור שעשיתי, גיליתי שכבר אז לא הייתה כל מניעה חוקית לעניין ושהדרת נשים מיחידות לוחמות הייתה פועל יוצא של מדיניות בלבד).
בשלב השני, בתחילת 1993, פנתה אלי אליס מילר, בבקשת עזרה להגשים את חלומה להתקבל לקורס טייס. ליוויתי את ההתכתבות שלה עם מפקד חיל האוויר דאז, הרמטכ"ל, ועם הנשיא עזר וייצמן ז"ל. מלכתחילה היה ברור שהמכשול הנורמטיבי הוא המרכזי (מפקד חיל האוויר טען שהחברה חייבת ליצור נורמה חדשה ושצה"ל רק משקף את המקובל בציבור). כאשר היה ברור שמוצו האפיקים המקובלים, החלטנו, אליס ואני, שאין מנוס אלא לעתור לבג"ץ. התיק טופל על-ידי שדולת הנשים והאגודה לזכויות האזרח. פסק הדין התקדימי בעניין פתח צוהר ליצירת נורמה חדשה לגבי שירות צבאי של נשים (אף שנבצר מאליס עצמה ליהנות מתוצאות מאבקה).
בשלב השלישי, בכנסת ה-14, הונחה מחדש הצעת החוק לתיקון חוק שירות בטחון חובה. במקביל החל צה"ל להיערך לאפשרות של שינוי החוק. עדות לכך: חיל הים נמנע מלהשיב על עתירה לבג"צ של ענת מאור ושלי לגבי שילוב נשים בקורס חובלים ואכן זומנו בפעם הראשונה נשים לקורס זה. בתקופה זו עברה הצעת החוק בקריאה טרומית ובשלהי הכנסת ה-14, בשנת 1999, גם בקריאה ראשונה. יצוין שגיבוי רב ניתן להליך החקיקתי מקצינות בכירות ומכל מפקדות הח"ן שכיהנו בתקופה זאת.
לבסוף, עם פתיחת הכנסת ה-15, הושלמו הצעדים האחרונים של החקיקה. התיקון, החוק הראשון של המילניום בישראל, בנוסחו הסופי והמוסכם, לא רק מקבע את עקרון השוויון בין המינים בצה"ל, אבל גם מחייב שוויון באורך ובתנאי השירות בין נשים וגברים בתפקידי לוחמה. נטל ההוכחה לגבי כל הפרה של עקרון השוויון עבר לכתפיו של הצבא. בו זמנית הושלם הארגון מחדש של מערך הנשים בצה"ל, בוטל חיל הנשים (ח"ן) ונוצר התפקיד החדש של יוהל"ן ( יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים). בעקבות החקיקה הושמעו השגות משני כוונים. הראשון, והצפוי: מקבוצות נשים פמיניסטיות שקבלו על הנצחת המיליטריזם ודיכוי הנשים הנלווה. השני, מרבני ישיבות ההסדר, שלא משלימים עם יחידות לוחמה מעורבות ושכפו על הרמטכ"ל דאז, שאול מופז, הקמת ועדה בראשית האלוף רון-טל לבחינת "השילוב הראוי" של נשים בצה"ל, שהציעה שינויים המפחיתים באופן משמעותי מן ההישגים החקיקתיים.
תוצאות ואתגרים: תפקיד המחוקק (או במקרה זה המחוקקת), במיוחד כאשר מדובר בחקיקה בעלת אופי נורמטיבי, הוא לקבע עקרון חדש ולאפשר את מימושו. השינוי בחוק שירות הביטחון הניח נורמה חדשה לגבי שירות נשים בצה"ל. הדלת נפתחה, אך לא ברור שמספיק נשים הצליחו להיכנס לתוכה. בין הבעיות הבולטות בהליך האכיפה חשוב למנות שלוש: ראשית, העדר שינוי משמעותי בהליכי המיון, המונעים גישה שוויונית ליחידות מובחרות. שנית, יצירת כללים חדשים, רגרסיבים, לגבי שירות משותף של נשים וגברים (במיוחד במסגרת תוכנית ה"שילוב הראוי"). ושלישית, החמרת הבעיות של קידום נשים בצבא קבע (בעיקר בדרגות הביניים), דבר המעיב על השגת שוויון משמעותי מבחינת התוצאה. יתכן שבעקבות הביצוע החלקי בלבד של החוק, ייווצר צורך להעמיד חלק מהשינויים העומדים בסתירה לרוח החוק לבדיקה מחודשת של בג"צ. בינתיים, ההישג הגדול של המאבק לשילוב הוגן של נשים בצה"ל, הוא בהעלאת עקרונות השוויון והצדק התוצאתי לדיון ציבורי רחב ונוקב. אף שהלבטים ההתחלתיים עומדים בעינם, אין ספק שבתחום זה, להבדיל מתחום יחסי הדת והמדינה, חלה תמורה משמעותית בעשור האחרון.
