בגישות העוסקות ביחס התרבות אל הטבע מקובל בתרבות המערבית להעמיד את האדם במרכז ולראות את הטבע כנועד לשימושו – הן בניצולו כמשאב לרווחת האדם (סיפורי הניצול) והן כמקום מפלט ומרגוע (סיפורי ההצלה). ברצוני לבחון את סיפורי הניצול וההצלה בעין אקופמיניסטית (Warren 2000; Plumwood 1993 ) ולטעון שלעתים אין ביניהם הבדל עקרוני – שניהם מבטאים יחס של שליטה במסגרת מערכת גברית-פטריארכלית של יחסי כוח ושליטה בכל אלו שמובנים כ"אחרים" – טבע, נשים, ובהקשר הישראלי גם מזרחיים וערבים.

גישת הניצול המערבית כרוכה בסיפורים על שליטה בטבע, כיבוש הטבע, ביותו וריסונו וניצול משאביו. בסיפור הבריאה התנ"כי משתקף באופן ברור המיתוס של האדם שרודה בטבע אך מוטל עליו גם "לעבדה ולשמרה" (בראשית ב' 15). עם התמסדות המדע המודרני במאה ה17 באנגליה, גרס בייקון שתכליתו של המדע לשלוט בטבע, לבייתו, לחלץ ממנו את סודותיו ולנצלו למען המין האנושי. הדימוי בו השתמש לתיאור היחסים בין מדע לטבע הוא של יחסי נישואין בין גבר לאישה (Keller-Fox 1985). היחס אל האדמה הוא יחס של בעלות – הגבר כובש את האדמה, חודר אליה ומפרה אותה והופך אותה משממה לאדמה פורייה. הלשון משמשת לא רק לתיאור היחס אל האדמה אלא גם לתיאור היחס אל אישה שהיא קניינו של בעלה והוא בועל אותה (דה בובואר 1947 [2001]) – מונח המשמש בעברית לשילוב בין בעלות ויחסי מין.

החשיבה האקופמיניסטית מצביעה על הצורך לא רק לבדוק את היחס לטבע מבחינת החשיבה אלא לבחון גם את ההשלכות המעשיות של יחסי הכוח מבחינת "רווח ומחיר" – מי מרוויח מחלוקת המשאבים כמו אדמה, מים ואוויר נקיים ומי משלם את המחיר של חוסר נגישות למשאבים וחשיפה מוגברת לזיהום סביבתי. יפתחאל וקדר (2000) סוקרים במאמרם "על עוצמה ואדמה" את המדיניות הקרקעית שהונהגה לאחר הקמת מדינת ישראל, מדיניות שהפלתה בין יהודים וערבים ואף בין אשכנזים למזרחיים, כפי שעלה מעתירת הבג"ץ של "הקשת הדמוקרטית המזרחית" (ברק-ארז 2004). גם תכנון שמורות טבע, גנים לאומיים וייעור, עלול להפוך, בדומה לכלי תכנון אחרים, לאמצעי דיכוי וניצול והמשך שליטה הגמונית (Yiftachel 1995). ג'רמי בנשטיין (2004) מדגים כיצד מדיניות ייעור נועדה להגן על קרקעות מדינה מפני צמיחה של יישובים שבהם גרים אזרחים ישראלים. כפרים רבים מצויים בשכנות לשמורות טבע כך שנימוקי שמירת הטבע מנוצלים גם לצורך מניעת הצמיחה של הקהילות הערביות (Meishar 2004). במאמרה על הריסות בתים מראה איריס ברוורמן כיצד השטחים הירוקים מהווים 70% משטחה של שכונה במזרח ירושלים. ברור שתכנון זה נועד למניעת בניה ולא באמת להוות שטחים ירוקים לרווחת התושבים – במזרח ירושלים רק כ-45 גינות בהשוואה לאלף בקירוב במערבה (ברוורמן 2006).

ביטוי נוסף לשליטת ההגמון בטריטוריה היא הקמת הסיירת הירוקה על ידי רשות שמורות הטבע בשנת 1977. תוך יצירת שיח שהבדואים הם הפולשים מפניהם יש להגן על אדמות המדינה, נעשה בפועל תהליך של נישול הבדואים: "המלחמה על קרקעות כואבת וקשה ותמיד תהיה כזאת. אנחנו נלחמים כאן. זהו מאבק על אדמתנו ועל הישרדותנו" (אביבה רבינוביץ' מצוטטת אצל טל 2006 עמ' 488). כך הפכו הבדואים אזרחי המדינה לאויבים המאיימים על הישרדות הרוב היהודי. ואם נטעה לחשוב שהשיקולים הם רק או בעיקר אקולוגיים, הרי שהמלחמה הטוטלית על העז השחורה עליה הכריז אברהם יפה ("הארץ", 21.2.1978) זכתה לביקורת של אקולוגים שהסבירו שהעז השחורה מהווה חלק מן המערכת האקולוגית מאז ימי התנ"ך וכי האתגר הוא למנוע רעיית יתר (ג'רוזלם פוסט, 15.6.1978). לפיכך, המטרה הברורה היא ייהוד הנגב במסגרת ייהוד המרחב (חמאיסי 2003) – תהליך גירוש הבדואים מאדמותיהם וריכוזם הכפוי בערים שהקימה ישראל למטרה זו, ערים בהן רמת האבטלה גבוהה ביותר. תהליך זה מלווה בעידוד הקמת חוות בודדים בנגב – של יהודים כמובן. למרות שהשיח הרווח הוא שהבדואים הם פורעי חוק, הרי שחוות הבודדים לא השלימו את תהליכי התכנון הנדרשים ולמרות זאת זכו לעזרה מצד משרדי ממשלה וגופים כמו הקרן הקיימת לישראל והסוכנות היהודית (צפריר רינת "הארץ" 15.7.07).

לסיכום, חלק מהפרקטיקות של גישת ההצלה משכפלות את יחסי הכוח ושומרות לא רק על הטבע אלא גם על ההגמוניה הגברית, האשכנזית והיהודית. שמירת הטבע הופכת אמצעי שליטה נוסף בידיו של ההגמון שמציג עצמו כמתקדם וליברלי. לשם אתגור המדיניות הקיימת ויצירת שינוי יש לערוך בחינה מעמיקה של יחסי הכוח תוך שימוש בתובנות אקופמיניסטיות שבוחנות את היחס לסביבה, לנשים ול"אחרים". על ארגונים כמו רשות הטבע והגנים לאמץ את המושג צדק סביבתי ולכוון את פעילותם מתוך ההכרה כי נושאי סביבה וחברה משלובים זה בזה ולא ניתן להפרידם, כפי שכבר עושים גופים וארגונים סביבתיים אחרים שפועלים בישראל.

מקורות

בנשטיין ג'רמי. 2004. מקום והאחר – מקומו של האחר: נרטיבים וסביבה בין קונצנזוס לקונפליקט בקרב יהודים ופלסטינים בישראל. חיבור לשם קבלת תואר דוקטור לפילוסופיה, ירושלים, האוניברסיטה העברית, עמ' 29.
ברוורמן אירוס. 2006. אי-חוקיות במזרח ירושלים: בין הריסות בתים להתנגדות. תיאוריה וביקורת 28: 11-42.
ברק-ארז דפנה. 2004. צדק חלוקתי במקרקעי ישראל: בעקבות בג"ץ הקרקעות החקלאיות. המשפט 18: 54-63.
דה בובואר סימון. 1947 [2001]. המין השני. תל אביב:בבל. מצרפתית: שרון פרמינגר, עמ' 221.
יפתחאל אורן וקדר אלכסנדר. 2000. על עוצמה ואדמה: משטר המקרקעין הישראלי. תיאוריה וביקורת 16: 67-100.
חמאיסי רסאם. 2003. מנגנוני השליטה בקרקע וייהוד המרחב בישראל, עמ' 421-447, מתוך: 'בשם הביטחון' – סוציולוגיה של שלום ומלחמה בישראל בעידן משתנה. עורכים: מאג'ד אלחאג' ואורי בן אליעזר. חיפה: הוצאת אוניברסיטת חיפה/ פרדס הוצאה לאור.
טל אלון. 2006. "הסביבה בישראל". הוצאת הקיבוץ המאוחד, עמ' 488.

Keller-Fox Evelyn. 1985. Baconian Science, chap. 2, pp. 33-42, in: Reflections on Gender and Science, Yale University Press.
Meishar Naama. 2004. Fragile Guardians: Nature Reserves and Forests Facing Arab Villages, pp. 303-325, in: Constructing a Sense of Place. Yacobi Haim (ed.). Hants (UK): Ashgate.
Plumwood Val. 1993. Introduction, and Chap. 2, Dualism: the logic of colonization, pp. 41-68 , in: Feminism and the Mastery of Nature, Routledge, London & New York.
Warren, Karen. 2000. Chap. 2 & 3 in: Ecofeminist Philosophy – a western perspective on what it is and why it matters, Lanham Md: Rowman & Littlefield.
Yiftachel Oren. 1995. The Dark Side of Modernism: Planning as Control of an Ethnic Minority, pp. 216-242 in: Postmodern Cities and Spaces. Watson Sophie and Gibson Katherine (eds.). Cambridge: Blackwell..

ד"ר עדנה גורני, אוניברסיטת חיפה