גבר פמיניסט מבין שפמיניזם זה לכולם וששוביניזם, מסקוליניזם, מאצ'ואיזם, סקסיזם והומופוביה אלה סטיות קשות, שמזיקות גם לגברים. המאצ'ו משלם מחיר כבד מאוד על ההתנשאות שלו, בבריאותו, ביחסי אב ובן, ביחסיו עם הזולת, ביחסיו עם בן/בת זוג, באי קבלה של עצמיותו ומיניותו, בהתמכרות לעבודה, אלכוהול, סקס והתקפי לב, בתפיסה מעוותת של נשים כשחקניות פורנו.
למה טוב להיות גבר פמיניסט, מה פמיניסט עושה (ומה לא) ולמה גרוע להיות המאצ'ו הישראלי המצוי?
לא מזמן הוזמנתי לתכנית טלוויזיה בערוץ הראשון כדי להתעמת עם הכתב הראשי של ירחון הגברים "בלייזר". הלה הסביר למה הגברים הישראלים זקוקים לעיתון כמו "בלייזר", על איך שהוא נראה. "פעם", אמר, "גברים היו יכולים להיפגש בכל מיני מקומות, בעיקר במילואים, ולהעביר דאחקות כאלה, בכיף, על נשים ועל הומואים. היום הגברים איבדו את החדר הזה. אנחנו מספקים לגברים חדר משלהם". שאלתי את אותו כתב למה הוא בונה את החדר הזה דווקא על גבן של קבוצות מוחלשות, שסובלות גם ככה מסטיגמות, הכפשות ואפליה יומיומית? למה הוא מועך את החלשים ולא מעז לגעת בחזקים? הטענות הפמיניסטיות שלי לא ממש הזיזו לו. נדמה שגם הכתב הראשי הזה וגם המגיש לא ממש הצליחו לעכל את העובדה שגבר הוא דווקא זה שמתעב את העיתון שלהם. המגיש שאל אותי אם הייתי מעדיף לראות על שער העיתון תמונה של גבר במקום את פמלה אנדרסון. אני בחרתי שלא ליפול למלכודת הזאת. לך תסביר להם שמגזינים שמיועדים לגברים (בעיקר) סטרייטים בחוץ לארץ, כמו GQ, Vogue Men ו-Details דווקא לא פוחדים לשים על השער תמונה סקסית של דיוויד בקהאם או ג'ייק גילינהול מ"הר ברובק".
בניגוד לסברה הפופולארית, אני חושב שלא כל הגברים הישראלים הם יצורים שוביניסטים, הומופובים ואינפנטילים, לפחות לא באופן קיצוני, והם לא ממש ייבהלו מתצלום של זכר סקסי על שער המגזין שלהם. מה גם שתצלום ארוטי של אישה יכול להיות יותר מתוחכם מהפוזה של אנדרסון נטולת הבלייזר. הדבר היחיד שסוף סוף הוציא את הכתב מדושן העונג הזה משלוותו, עד כדי כך שאחרי הראיון הוא סירב ללחוץ את ידי, היה הקביעה שלי ש"בלייזר" הוא ירחון יקר ומשעמם. יקר מכיוון שאפשר לצפות בתמונות נועזות של אנדרסון גם בחינם, בשיטוט פשוט באינטרנט (אם ממש מתעקשים), ומשעמם כי כמה אפשר להוסיף לטחון, למחזר, ללעוס ולהקיא (ושוב בחזרה) את התמהיל הזה של ציצים-בוקסים-ברקסים-זרע-בנזין-דם?
מה טוב בלהיות גבר פמיניסט?
מנגד, יש את הגבר הפמיניסט. לכל אחד כזה יש לפחות חבר סטרייט אחד שהוא מאוד אוהב. גבר פמיניסט לא מסרב להודות שהגבר שעבר כרגע ברחוב ממש חתיך. לגבר (סטרייט) פמיניסט יש לפחות חבר הומו אחד שהוא מאוד אוהב. גבר פמיניסט מסרב לצחוק מבדיחות שמתייחסות לנשים בתור מכשפות, פריג'ידיות, זונות ו/או נימפומניות, הוא לא מספר בדיחות על הומואים, הוא שואל את הפרטנר/ית שלו: "נהנית?" ובאמת מתכוון לזה, הוא לא תובע מהחבר/ה שלו להסיר שיער מהפנים ומהגוף, מודע לכך שבטקס ברית המילה קוטעים, בכפייה, מגופו של התינוק 2 מיליון תאי עצבים של הנאה (ולא מוכן להשלים עם זה), לא חותך בכביש ולא מעליב נהגות זהירות, מבוגרות או יסודיות במיוחד, לא מנצל וזורק את העובדים שלו (למעשה, אין לו כאלה, הוא חי מיגיע כפיו), יודע בדיוק איפה נמצאת נקודת ה- G שלו ואינו מפחד ממנה, יודע שהאיבר הכי גדול בגוף שלו הוא הלב, לא מברר בחנות הבגדים האם החולצה שהוא אוהב מיועדת לגברים או לנשים, אלא פשוט קונה אותה, לא עושה על האש (כי הוא הבין מזמן שבשר זה רצח), לא קונה לילד שלו סכינים, חרבות, כפפות איגרוף או פגישה עם אישה המתפרנסת מזנות ליום ההולדת. הוא לא תחרותי אלא סולידרי ומשתף פעולה עם חבריו וחברותיו, מפרגן לאחותו כשהיא יוצאת עם החבר הכי טוב שלו, לא נבהל כשגבר אחר מחמיא לו במלתחות על התחתונים החדשים שלו (זה אפילו מוצא חן בעיניו)… למה, רק לכן מותר לפרגן זו לזו על חזייה חדשה ומחמיאה?
גבר פמיניסט גם יודע להתגרש בלי להפוך לתינוק מגודל, לא מתבייש להרוויח פחות מזוגתו, לא בז לגברים יותר נשיים או חלשים ממנו ולא חש צורך להתנשא עליהם. הוא לא מתבייש לבכות, לא כועס על הבן שלו כשהוא בוכה, לא רץ לספר לחבר'ה, לא שוכח לומר לבן / בת זוגו שהוא אוהב אותו/ה בכל יום. הוא לא מרביץ, לא מעדיף את קבוצת הכדורגל שלו על פני אשתו / בעלו, הוא יכול לא להבין כלום בכדורגל ואפילו להתגאות בזה, הוא יכול לצפות בתחרויות אירוויזיון ובאופרות סבון ואפילו להתגאות גם בזה, הוא לא מסתובב לצד השני ונרדם תוך שתי דקות, הוא לא תומך בטרנספר, טרנספורט ו/או השמדה של אף קבוצה בעולם, הוא מתנגד לכיבוש, לא שונא מזרחיים, לא שונא אשכנזים, לא מוכן שיתייחסו אליו בתור אויב, או אנס בפוטנציה, רק בגלל מינו, לא מוכן שיתייחסו אליו בתור מאהב רק בגלל מינו, הוא יודע להתנשק (ואם לא, הוא לפחות מוכן ללמוד), הוא לא חייב לשכב עם נשים, אבל הוא חייב לאהוב אותן.
המחירים שהמאצ'ו המצוי משלם
גבר פמיניסט מבין שפמיניזם זה לכולם וששוביניזם, מסקוליניזם, מאצ'ואיזם, סקסיזם והומופוביה אלה סטיות קשות, שמזיקות לא רק לנשים אלא גם לגברים. המאצ'ו משלם מחיר כבד מאוד על ההתנשאות שלו. הוא משלם בבריאותו (למשל, לא הולך לבדיקה לגילוי מוקדם של סרטן הערמונית וסרטן האשכים), ביחסי אב ובן, ביחסיו עם הזולת באשר הוא, ביחסיו עם בן / בת זוגו, באי קבלה של עצמיותו ומיניותו, בהתמכרות לעבודה, אלכוהול, סקס והתקפי לב, בתפיסה מעוותת של נשים כשחקניות פורנו (או התייחסות לגברים כישבנים נטולי רגש או זקפות מכאניות), להשתמש ולזרוק, ביחסים מלאי מגבלות עם גברים אחרים, בתסכול תמידי על כך שלעולם לא יוכל להגשים את "אידיאל הגבריות האולטימטיבי". הוא משלם על סגירות, העמדת פנים והסתרה אובססיבית של רגשותיו. לעומתו, גבר פמיניסט מודה בכך שגבריות אינה פריבילגיה או גורל, אלא מסע בלתי פוסק: האופן בו מרגיש אדם כגבר בהיותו בן 14 אינו זהה לתפיסת הגבריות שלו בגיל 20, 30, 35 או 70. גבר פמיניסט מוכן להודות בחלוף הזמן והתכלות הגוף ולא מנסה להתחפש למה שהוא לא, הוא מגלה סולידאריות עם מאבק הנשים לשוויון זכויות ומזדהה עם כל המיעוטים המושפלים על ידי ההגמוניה בכל יום, בכל שעה ובכל דקה, הוא לא מוכן להתמכר למשחק הקפיטליסטי, לדרוויניזם החברתי, לתחרותיות הממארת, להתרפסות בפני הלקוח ובפני המעביד, בפני השלטון ובפני בעלי ההון. גבר פמיניסט לא נשאר בצד. הוא מנסה לשנות את כללי המשחק, להגביר את המודעות לשוויוניות ולצדק – חברתי, פוליטי ומיני.
להיות פמיניסט זה הכי, אחי. להיות פמיניסט משמעו להשתחרר מהדעות הקדומות, מהסטריאוטיפים, החרדות, הקנאות והאובססיות, לתת לעצמך לזרום עם מה שאתה, עם מי שאתה, היכן שאתה. זה להתקדם, לגלות, לחשוף בעצמך ובאחרים מקומות שטרם הכרת, לצאת למסע אל עצמך ואל הזולת, להתקרב ולהתרחק, לנסות, להבין. גבר פמיניסט מופיע כאן לפניכן, והוא זוכר היטב את האמרה של אלבר קאמי: "אל תצעד לפניי, כי אינני רוצה להיות העבד שלך. אל תצעד אחריי, כי אינני רוצה להיות האדון שלך. בוא וצעד לצדי, ידידי!"
אני מאמין, חברות יקרות, שהמשפט הזה נכון לכולם, ללא הבדלי מין או מיגדר. בואו נספר על זה לכל העולם.