תחרות קיימת בכל מקום. אולם, ככל שיש תחושה שהמשאבים יותר מצומצמים התחרות הופכת ליותר אכזרית. האתגר שלנו לפרגן לנשים, במיוחד אלה המציעות סדר יום חברתי אחר, כי זו אחת הדרכים לקדם את החברה כולה – ולא רק נשים.
למשמע הטענה הרווחת "נשים לא מפרגנות לנשים" השאלה הראשונה שצריכה להישאל היא: וגברים מפרגנים אחד לשני? פרגון לא קיים בהרבה זירות בחברה שלנו. העדר פרגון זו תופעה תרבותית רחבה יותר. אנו חיים בחברה תחרותית, אינדיבידואליסטית, חברה הנמצאת במרוץ מתמיד אל הצמרת, למשרות גבוהות יותר, ליותר שכר, יוקרה, כוח ופרסום. התפיסה הרווחת היא שבתחרות זו המשחק הוא משחק של סכום. ההנחה מאחרי תפיסה כזו היא שיש כמות מוגבלת של משאבים (כסף, משרות, כוח, יוקרה) והתחרות היא לכן, על אותם משאבים. זוהי תחרות "של סכום אפס" היינו, כשאני מרוויח/ה זה בא על חשבון האחר/ת. קידום האחר אינו נתפס כדרך לקדם אחרים, אלא על חשבון אחרים. תופעת אי/הפרגון צריכה, לכן, להיבדק בתוך מכלול הנחות תרבותיות אלה. תחרות קיימת בכל מקום. אולם, ככל שיש תחושה שהמשאבים יותר מצומצמים התחרות הופכת ליותר אכזרית, פחות מפרגנת. התחרות הולכת וגדלה ככל שההזדמנויות מצטמצמות ואיתן קטן הפרגון. כאשר המאבק הוא על ראשות מועצה, ראשות ממשלה וכיוצא באלה המאבקים על מקום בצמרת יש בהם מעט פרגון הדדי.
הפוליטיקה נחשבת למכוערת משום שיש בה מעט פרגון, או כפי שנהוג לומר היא "מלוכלכת". הפוליטיקה היתה, ובמידה רבה, עדיין נשלטת על ידי גברים. כלומר, העדר פרגון קיים גם בין גברים, יש לא מעט גברים שלא תומכים בגברים אחרים אך לא אומרים שגברים לא מפרגנים לגברים. אם כך, מדוע אומרים וחושבים שנשים אינן מפרגנות לנשים? הרי נשים נחסמות בפוליטיקה לא רק על ידי נשים. מדוע איננו אומרים שבני אדם לא מפרגנים לנשים? כדי לענות על שאלה זו כדאי להשהות לרגע את השאלה בה פתחנו ולנסות להבין את המיקום של הפוליטיקה (וגם הכלכלה) בחברה בכלל ומקומן של נשים בשדות אלה. נשים כמו גברים מקבלים את ההבחנה בין הפרטי והציבורי ואת מיקומה של הפוליטיקה והכלכלה בתחום הציבורי.
ההבחנה הבינרית בין שתי ספֵרות חיים נבחנות ושונות – הפרטית והציבורית – התפתחה בעת החדשה, במקביל לכלכלת השוק, התיעוש והעיור ועם מיסודם של תהליכים ביורוקראטיים, כולל צמיחת המדינה המודרנית. נוצרה הפרדה בין שוק לבית, בין צריכה לייצור, בין הפעילות הפרטית-ביתית לבין פעילויות שהן בתחום הציבורי (עבודה בשכר, פוליטיקה, וכד'). ההנחה, שקיימת ביסוד ההבחנה בין הספֵרה הציבורית לבין הפרטית, היא, שכל אחת מהן מבוססת על עקרונות שונים של ארגון חברתי המיועדים לקיום פונקציות חברתיות שונות, ואף מתקיימת ביניהן היררכיה. בעוד שעקרונות התחום הציבורי נתפשים בתרבות, וגם במחקר, כמאפיינים של קִדמה, של העולם המודרני והמתפתח, כללי התנהגות בתוך המשפחה מזוהים עם מאפיינים של הקהילה המסורתית ושל עולם העבר שאופיין כפטריארכלי בעיקרו.
להבחנה זו שבין התחומים – הציבורי והפרטי־ביתי – נלווית הדיכוטומיה בין המינים. למרות שההבחנה בין שני התחומים התמסדה רק בעידן המודרני, ההבדלים הביולוגיים משמשים צידוק להבדלים בתפקוד החברתי של המיגדרים, ומאפשרים להציג את חלוקת התפקידים המיגדרית כחלוקה טבעית. הנחות תרבותיות אלה יוצרות לא רק חלוקת תפקידים בין המינים, אלא גם ממסדות תפישה היררכית בין המיגדרים. גברים נתפסים כבעלי "תכונות מולדות" המתאימות לתפקוד בתחום הציבורי ואלו נשים מתאימות באופן "טבעי" לתפקוד ביתי. לכן, כל אישה שנכנסת לתחום הציבורי, נתפסת, במודע או שלא במודע, על ידי עצמה ועל ידי החברה כמי שנכנסת לתחום לא לה. הגבר שנכנס לציבורי לא שואל אם הוא נכנס לתחום גברי או לא – הפוליטיקה נתפסת כזירה השייכת לו כמובן מאליו. אבל אישה הנכנסת לתחום הציבורי עסוקה בשאלות שונות הקשורות לזהותה ותפקודה. אישה מצליחה בתחום הפוליטי, או אישה התומכת בה שואלת את עצמה "מה זה אומר עלי כאישה? אם אבחר באשה מה זה אומר עלי? על המועמדת? האם היא נשית? האם אני נשית? האם יש לה את התכונות המתאימות לפוליטיקה?
יתרה מכך, התפיסה הרואה בכניסת נשים לפוליטיקה ככניסה לתחום לא להן מכוננת את המצב שלנשים מוקצים מקומות נפרדים. התקינות הפוליטית מחייבת שיהיה ייצוג מסוים לנשים בפוליטיקה. כתוצאה, כאשר נשים מגיעות לתחום הציבורי – הן לא אחת מוצאות את עצמן, בד"כ באופן לא מודע, מתחרות בינן לבין עצמן על מעט המקומות המוצעים לנשים. העובדה שנשים מצפות לתמיכה מנשים אחרות מעידה שכניסתן לפוליטיקה אינה מובנת מאליה. נשים לא נתפסות כמייצגות אינטרס חברתי כללי אלא לכאורה הן נכנסות רק על המשבצת של "נשים". נשים מפנימות את שוליותן במערכת. כתוצאה, הן לא מתחרות עם כולם על כל המקומות בזירה הפוליטית, אלא על מעט המקומות המוקצים לנשים. התוצאה שהן מתחרות בינן לבין עצמן ואז אומרים שנשים לא מפרגנות לנשים. והגברים מפרגנים לנשים? הרי מראש הם חוסמים את שלובן השוויוני. מה שמטעה זה נכונותם של חלק מהגברים לקדם אשה אחת או שתיים. בד"כ הם יעדיפו את זו שתהיה נאמנה להם, וטוב יהיה אם גם לא תהיה יותר מדי עצמאית ודעתנית. נשים מצליחות מאיימות על גברים מצליחים ועל נשים בכלל. בגלל שהן חוצות גבולות, ונכנסות, לכאורה, למקום "לא להן".
חשוב שנבין כיצד פועל המבנה החברתי וכיצד הוא משפיע עלינו ועל הגברים. החשיבה הפמיניסטית מסייעת לנו להבין זאת. התיקון צריך לבוא מתוך הבנה זו. אישה בפוליטיקה צריכה להיות מודעת לתהליכים שציינתי. ולכן צריך להפסיק להאשים את הנשים. במקום זאת צריך להסביר, להביא למודעות כיצד המבנה מפלה אותנו ואנחנו חוזרות ומפנימות אפליה זו ובמקום לבקר את כל המערכת אנחנו מאשימות זו את זו. ודאי, כדי ליצור שינוי אנחנו צריכות להתגייס, ולגייס נשים וגברים, לשכנע בצדקת דרכנו, בערך המוסף שיש לנו כנשים לתרום לחברה, ובערך המוסף שיש לעבודה משותפת של נשים. המהפכה הפמיניסטית מבקשת לא לשכפל את הסדר הקיים אלא לשנות. האתגר הגדול של השיח הפמיניסטי – היכולת שלנו לחשוב אחרת – אין דמות אחת של אישה – נשים באות ממקומות שונים. והאתגר – להיות פתוחות לשונוּת. כן, האתגר שלנו לפרגן לנשים, במיוחד אלה המציעות סדר יום חברתי אחר, כי זו אחת הדרכים לקדם את החברה כולה – ולא רק נשים. עלינו לזכור שכמו שהגברים לא מדברים בקול אחד, גם לנו יש זכות לדבר בקולות שונים. במקום להסתכל על חצי הכוס הריקה חשוב שנאדיר את העשייה שנעשית על ידי נשים, נכבד את העושות ונתגייס בעצמנו לעשייה זו.
