הטיפול בנשים העולות מאתיופיה כקבוצה ייחודית היה כרוך ביצירת תלותן הכלכלית בגברים, באמצעות העברת משאבים כמו דיור וקצבאות דרכם או מניעת משאבים, כמו הכשרה מקצועית, ובעידוד הזהות וההשתייכות ה"נשית" שלהן. בכך תרמו ארגוני הקליטה ופקידיהם לקיבוע מעמד האישה העולה כ"אישה ישראלית" חלשה כלכלית וחברתית.
בעוד שגורמי הקליטה של עולי אתיופיה טענו שהם מסייעים לעולים בתהליכי השתלבותם לישראל אני סבורה שבפועל ריכוזם במרכזי קליטה המנוהלים על ידי פקידי קליטה שונים ורבים, איפשרה את השליטה וההתערבות בחייהם. התקציבים הנרחבים שהוקצו למטרת קליטת העולים שימשו ליצירת מנגנוני שליטה ביורוקרטיים בעולים, אשר תרמו בעיקר לאינטרסים של הקולטים. השליטה הביורוקרטית הושגה במידה רבה באמצעות ה"טיפול" בנשים, שנעשה על ידי עובדות נשים, ה"סומכות".
עולי אתיופיה הוטסו לארץ על ידי ממשלת ישראל בשני גלים, "מבצע משה" (1982-1984) ו"מבצע שלמה" (1991-1993), ונשלחו הישר אל מרכזי הקליטה. שם התייחסו אליהם כאל קולקטיב הומוגני של "עולים חדשים בעלי צרכים מיוחדים", ומכך השתמעה תפישתם כנחשלים. כחלק מהטיפול ה"מיוחד" הזה הוכנסו למקום עובדות רווחה בתפקיד "סומכות", שהוצגו כמדריכות של הנשים העולות. אולם, עובדות רווחה אלה תפקדו בעיקר כסוכנות חברתיות וכמפעילות של פיקוח חברתי על העולות, שדרכן הועברו כללי הסדר החברתי הקיים לכלל העולים במרכז הקליטה. ה"סומכות" הוכנסו לשירותי הרווחה בישראל באמצע שנות ה-70. אגף הרווחה בסוכנות היהודית אימץ את תפקיד ה"סומכת" בראשית שנות ה-80, כאמצעי ל"הדרכת משפחות אתיופיות בניהול חיי משפחה". דרך קשרי העבודה שלה עם הנשים, השפיעה סוכנת חברתית זו על מעמדה ועל זהות התפקיד של האישה במערכת המשפחתית. כלומר, הטיפול בנשים כקטגוריה של "עקרות בית" ו"אמהות" התרחש באמצעות הסומכות הללו, שפעלו כמייצגות הסדר החברתי בכללותו.
במרכז הקליטה באור-עקיבא, שגרתי בו כשנה, היו שש סומכות. כל אחת מהן הוצמדה לכעשר משפחות, ליתר דיוק לעשר נשים. במפגשיהן הסומכות התנהגו כמייצגות את הסביבה החברתית שאליה השתייכו. הציפייה שהציבו הסומכות לעולות הייתה שתמלאנה את מה שנחשב בעיני הסומכות כחובות בסיסיות המוטלות על נשים, טיפול בילדים ובבית, כפי שמצופה מכל אישה ישראלית "רגילה". הסומכות במרכז הקליטה שימשו דוגמה אישית למודל ה"נשי" כ"אמהות" וכ"עקרות בית", בהתאמה למקובל בישראל. הדמיון בין תפקידן ב"עבודה", מחוץ לביתן, לבין תפקידן בבית, סימל את הדימוי המקובל של זהות נשית בחברה הישראלית. הנשים האתיופיות תוארו לעתים קרובות כנשים בעלות זהות נשית מסורתית, שהינה לכאורה הקוטב הנגדי של הזהות הנשית הישראלית ה"מודרנית". ראיון עם פאני, מנהלת מרכז הקליטה, מדגים את החשיבה הדיכוטומית הזאת ביחס לנשים אתיופיות: נשים. פה יש לנו דילמה. מצד אחד אנחנו רוצים לקדם את הנשים ולתת להן מכשיר… אנחנו אומרים שאי אפשר להתפרנס ממשכורת אחת, וצריכים לקדם אותן למצב שהן כן תצאנה לעבוד. מצד שני, אם הן תצאנה לעבוד הילדים יהיו מוזנחים. אין להן תחושת אחריות כמו לבן אדם, לאישה, מהמאה העשרים, שאפילו אם היא תצא לעבוד הבית צריך להיות בסדר, הילדים צריכים להיות בסדר. הן עשו את יום העבודה שלהן ואז הן באות הביתה ושוכבות על המיטה, הילדים מסתובבים כל היום בחוץ וזהו. יש ניסיון כבר בנושא הזה, וקיבלתי מאנשים בעלי ניסיון שהצעד לדחוף אותן לעבודה הוא הרס, הוא אסון… העובדת הסוציאלית שלי עבדה בקליטה ישירה במעלות. היא אומרת שהילדים היו מוזנחים, שורצים ברחוב, מלוכלכים, מזוהמים, לא היה אוכל כמו שצריך. אנשים התחילו לריב, זה הורס את המשפחה. אז היא החזירה אותן. החזירה אותן מהעבודה הביתה. החזירה אותן הביתה והתחילה להשקיע בהרמת ההערכה העצמית של האישה כעקרת בית… זה לא רק לילדים הרס. זה הרס גם את הבית והאישה, כי אז יש מריבות והנשים בורחות ואז הוא רוצח אותה. אז אנחנו אומרים או קיי, לא נדחף אותן לעבודה. להפך. ננסה לחסום, ננסה לא להוציא אותן לעבודה. אבל את ההעשרה אנחנו מוכרחים לתת להן מפני שהרי הן מחנכות את הילדים. הן צריכות להיות במצב שיוכלו לשבת עם הילד ולראות מה הוא עושה. אני לא אומרת שהן צריכות להדריך אותו, הן לא יוכלו להגיע לשלב כזה. אבל שלא יפחדו לפתוח את המחברת של הילד, שלא יפחדו לשיר אתו שירי חנוכה. צריך לתת להן העשרה כמחנכות. את קודם צריכה לבדוק את עצמך עד כמה את יכולה להעמיס על עצמך. אז את צריכה קודם כול להיות בטוחה בעצמך כאישה. בטוחה בתפקיד שלך כאישה, למלא אותו. ואם את מרגישה שיש לך גם פוטנציאל אחר ואת יכולה לפתח את הפוטנציאל הזה ואת יכולה להתמודד עם שתי המערכות ביחד – ניתן לך, נעזור לך. אבל לא כל אחת לדחוף ישר לשוק העבודה, רק בגלל הכסף. כי בסופו של דבר זה עולה לנו יותר. כי אם אנחנו מוציאים את הנשים האלה לעבודה, הן מרוויחות פרוטות בתור עובדות תעשייה, אבל אנחנו משלמים בשביל הילדים… שזה עולה לנו יותר ממה שהן מרוויחות. זה יותר טוב להכניס את הכסף הזה לבית ולעודד אותה כעקרת בית. ברוב המקרים הן אוהבות את זה. הן יוצאות לעבוד רק בגלל הכסף. אם את נותנת לה כבוד במעמד שלה כעקרת בית ואת מעמידה אותה כשווה לגבר בתוך המערכת ותפקידה חשוב באותה מידה, אם לא יותר, לחנך את הילדים וכו'… כשהן רוצות לצאת מהבית לא נחסום אותן. לא נגיד להן לא. אבל אנחנו לא צריכים לעודד את זה. אם אחרי שהטמיעו כראוי את הנושא של אחריות כלפי המשפחה והילדים הן מוכנות לקחת על עצמן עוד נטל של עבודה, בבקשה. אבל קודם זה. את לא יכולה להכניס לגברים בבת אחת גם את הנושא של אחריות לפרנסה עם כל המפגש עם העולם המערבי והמאה העשרים, וגם להעמיס עליהם את החלוקה בעול המשפחה. זה אי אפשר בבת אחת. אז אנחנו צריכים לבחור. אם נעמיס יותר מדי זה יתפוצץ…
דבריה של פאני מגלים את האתנוצנטריות ואת הפטרונות של פקידה בכירה (מנהלת מרכז הקליטה) שמשתמשת במושגים של "זהות נשית" להצדקת השליטה הביורוקרטית בנשים. פאני מתארת את העולות מאתיופיה כשונות באופן קיצוני מנשים ישראליות "מודרניות". היא מתארת אותן כמי שאינן מסוגלות למלא את חובותיהן הנשיות הבסיסיות, גידול ילדים וטיפול בבית. לפי פאני, זהותן הנשית פגומה במידה מסוימת, או אף חסרה. לפיכך יש ללמד אותן ולפקח עליהן כדי שתמלאנה את תפקידיהן ה"נשיים" כיאות. הנשים האתיופיות מתוארות כמי שאינן מכירות כלל את הנורמות המערביות של המאה ה-20, שאותן הנשים הישראליות, שאינן אתיופיות, מקיימות כביכול. אישה ישראלית, שהיא "מערבית", לפי פאני, מסוגלת למלא את חובותיה בבית באופן מושלם לפני שהיא שוקלת לעבוד מחוץ לבית. האישה הישראלית (ולא הגבר הישראלי!) מצופה, כך מסתבר, להיות אחראית לפני כל דבר אחר על הטיפול בבית ובילדים. בהשוואה בין נשים אתיופיות לנשים ישראליות, האתיופיות מתוארות כשונות באופן קיצוני. על כל פנים, בין אם מדובר באישה עולה מאתיופיה או ישראלית ותיקה הזהות הנשית מציינת, על פי פאני, את המושגים "עקרת בית" ו"אם". התפיסה של "תחושת אחריות כמו לאישה מהמאה ה-20", כפי שפאני מתארת, מעוררת את הסוגיה של השתתפות נשים בשוק העבודה, וגם את הרעיון המשתמע ממנה של "קריירה כפולה". אלה, לדבריה, אינם מוכרים לנשים האתיופיות. כשהיא מתייחסת ליציאת נשים אתיופיות לעבודה, פאני מודה שהיא והעובדת הסוציאלית נקטו צעדים להשיב את הנשים הביתה. היא מסבירה את עמדתה במונחים של טובת הילדים וטובת המשפחה, וכן טובת הנשים עצמן. שהרי "הן אוהבות" את "תפקיד האישה" וכמו כן, הן עלולות להירצח על ידי בן-זוגן, בעקבות יציאתן לעבודה ו"הזנחת" הבית והילדים.
אני טוענת שיותר מדאגה לרווחת העולות פאני מדברת מתוך דאגה לאינטרסים של עצמה ושל הארגון שבו היא עובדת. בה-בשעה שהיא מקשרת בין צרות עתידיות לבין עבודת נשים מחוץ לבית, בין "הרס", "אסון", "הזנחת ילדים" ואפילו "רצח", שייגרמו, לכאורה, כתוצאה מיציאת הנשים לעבודה, היא מעלה את הדרישה לכסף על מנת "להעשיר אותן כעקרות בית וכאמהות". עידוד (ולעיתים, כך מסתבר, כפייה) הנשים להישאר במרכז הקליטה ולא לצאת לעבודה, התאים לצורכי האחראים על המרכז בדרישתם לקבל לידיהם משאבים לטיפול בעולים. התקציבים והמשרות נתבעו כדי להדריך את הנשים (כאימהות וכעקרות בית). טענתי היא, אפוא, שה"זהות הנשית" משמשת את הפקידים לצרכיהם. תיאור הנשים כקבוצה בעייתית במיוחד, והצורך המתחייב מכך לדאוג להן מתקשרים לשלילת התנהגותן ופסילת זהותן וערכן כאמהות. התיוג השלילי של כלל העולות מאתיופיה משמש את פאני להצדקת הצורך בהתערבות בחיי הנשים, בשל כישלונן הכולל והמוחלט בתפקידן כאמהות. הסיטואציה שבה סומכת יכולה להיכנס לקרוונים של העולים מבלי לדפוק על הדלת, להעביר ביקורת על הנשים בנושאים כמו לכלוך, בישול, טיפול בילדים וכיוב', הייתה התרחשות יום-יומית. מציאות זו מדגישה את הלגיטימיות של חיטוט יומיומי בחייהן של הנשים באמצעות פיקוח על הניקיון. האשמת הנשים באי-שמירת הניקיון בביתן כרוכה בקשירת הנשים לבית ולטיפול בילדים וגם בתיוג קשה. כאשר מועברת ביקורת על מידת הניקיון של הנשים, משמש התיוג השלילי ליצירת מרחק חברתי, המחזק את מעמדה הסמכותי של הסומכת. בו בזמן ההתערבות מחלישה את מצבה של האישה.
הטיפול הפטרוני בעולות כולל חיזוקים חיוביים, עידוד ומתן מחמאות ולא רק ביקורת. השימוש בביטויי שבח לעבודות של הנשים, כמו אפייה ובישול מדגישים ומחזקים את השיוך של הנשים לתחומים שונים של מלאכות הבית. ההערכה לפעילותן של הנשים ולחריצותן העונה על הציפיות מהן, קשורה לטיפול בילדים ובמשפחה. המסגרת הביורוקרטית ההיררכית של מרכז הקליטה מבנה אי-שוויון בתוך היחסים בין הסומכות והנשים העולות. היא מאלצת את הנשים לקבל את החדירה לחיי הפרט שלהן ואת הביקורת המתמדת על התנהגותן כ"עקרות בית" וכ"אמהות". המרחק החברתי-הירארכי, המובְנה, מאפשר לסומכת לחדור לפרטיותן של הנשים, אך לא קשר דומה בכיוון ההפוך. הביקורת וההתערבות נסמכות על תפישה מקובלת של "זהות נשית", ונגזרת ממנה. השליטה הביורוקרטית, באמצעות הפיקוח של הסומכות, השפיעה על הנשים להתאים את עצמן לתפקידיהן הנשיים.
נראה, אפוא, שבמפגשים עם העולות, הפעילו עליהן הסומכות שליטה ופיקוח חברתיים. יחסים אלה בין האישה והסומכת הגדירו וסימלו באופן ישיר ועקיף כאחד, בעבור אלה שהשתתפו במפגשים, את חובותיה ותחומי אחריותה של האישה. באמצעות הסומכות (ופקידים אחרים), הסביבה החברתית הפעילה לחץ על הנשים לקבל את השתייכותן לנישה "שלהן" כ"נשים".
השליטה הביורוקרטית, המבוססת על זהויות מגדריות קולקטיביות, אפשרה התערבות מאורגנת בחייהם של העולים, בייחוד באלה של העולות. העובדה שהיו רתוקות לבית במרכז הקליטה הפכה אותן לנגישות יותר בעבור הסומכות ועובדי מרכז אחרים. כך הפכו העולות שבויות בידי הפקידים, שבאופן פרדוקסלי היו זקוקים להן כדי להצדיק את משרותיהם ומשכורותיהם. התערבותן של הסומכות הדגישה את חולשתן ופגיעותן היחסית של העולות ואפשרה את הפגיעה בכבודן העצמי כבני אדם ואפילו כאמהות. כפיית הזהויות המגדריות על העולים, ניתבו אותם לתוך הריבוד המגדרי הקיים בחברה הרחבה. למרות המגמות הפמיניסטיות בשני העשורים האחרונים, הגבר הישראלי נתפש ומתנהג בדרך-כלל כ"ראש המשפחה" וכ"מפרנס העיקרי", בעוד האישה נחשבת ולעיתים קרובות מתנהגת כאחראית העיקרית לגידול הילדים ולטיפול בבית. נמצא שהפקידים פעלו כסוכנים חברתיים, המייצגים את הסדר החברתי הרחב. הפקידים בארגוני הקליטה השונים התייחסו אל המשפחה כאל יחידה קיימת כמובן מאליו. הם התייחסו אל המשפחה כמערכת סגורה ומובחנת, ואל חבריה כמי ששייכים לקטגוריות נפרדות כגון "ילדים", "נשים", ו"גברים". במרכזי הקליטה חולקו המשאבים (יחידות מגורים, הכשרה מקצועית וכיוב') על "בסיס משפחתי" ובאמצעות "מפרנס" היחידה ה"משפחתית". מכאן, שארגוני הקליטה ופקידיהם השפיעו על תפקידיהם המגדריים של העולים ועל יחסי הכוח בין המינים בתוך המשפחה. הם השפיעו על ההזדמנויות של הנשים בעתיד ועל הכוונתן לתוך מבנה הכוח המגדרי והמגדרי-אתני בחברה, ובייחוד בשוק העבודה. מקומה של עובדת מסוימת, הסומכת, הודגש ונדון כמנגנון חברתי בעל עוצמה רבה בחִיברוּת הנשים ובניתובן אל תוך הנישה ה"נשית" בחברה. יתר על כן, העובדה שעובדות רווחה אלה הובאו במטרה להדריך נשים אתיופיות, אך לא קבוצות אחרות של עולות, חושפת את הגישה הפטרונית-האתנית והמכלילה כלפי אותן נשים, וחושפת את ההנחה הסמויה של ארגוני הקליטה על ה"אחרוּת" של העולות, או יותר נכון על ה"נחשלות" שלהן. הגישה המבדילה את עולי אתיופיה מקבוצות עולים אחרות מכילה אתנוצנטריות, ואף גזענות, אך היא בעיקר אינסטרומנטלית מבחינת הארגונים הנבנים מהטיפול הייחודי והמבחין.
הטיפול בנשים העולות מאתיופיה כקבוצה ייחודית היה כרוך ביצירת תלותן הכלכלית בגברים, באמצעות העברת משאבים כמו דיור וקצבאות דרכם או מניעת משאבים, כמו הכשרה מקצועית, ובעידוד הזהות וההשתייכות ה"נשית" שלהן. בכך תרמו ארגוני הקליטה ופקידיהם לקיבוע מעמד האישה העולה כ"אישה ישראלית" חלשה כלכלית וחברתית. אני סבורה שזהות והתנהגות נשית "פסיבית", "שקטה", כמעט בלתי נראית, צמחה כתוצאה עקיפה מההתערבות הפולשנית בחייהן של הנשים, במיוחד על ידי הסומכות. ההתייחסות המכלילה והפטרונית כלפי העולים מאתיופיה, ששימשה בעיקר כלפי הנשים (מצד הסומכות), הוצגה כנגזרת מסיבות הקשורות לרקע "התרבותי" של העולים. אך ההתייחסות לזהויות מגדריות בחיי היום-יום במרכז הקליטה נגזרה מתוך הסדר החברתי והריבוד המגדרי בחברה הישראלית, ונבנתה לצרכי השליטה הביורוקרטית.
