פוחצ'בסקי האמינה שהתחייה הלאומית בארץ ישראל תהיה גם תחייה נשית, אבל כשהגיעה לכאן הבינה עד כמה טעתה. האישה של המושבות הראשונות הייתה משוללת כל זכויות, על אף שהיא עבדה בשדה ובכרם כמו הגבר, התענתה בחום ובקור כמו הגבר, חלתה בקדחת וראתה את המוות כמו הגבר. בבחירות של 1919 בראשון לציון קיבלה פוחצ'בסקי את רוב הקולות, והיתה אמורה להתמנות ליושבת ראש הועד. אבל אז התערבו הגברים וטענו כי המצב של פוסט-מלחמה לא מאפשר לאישה לנהל את המושבה, ופוחצ'בסקי ויתרה על הראשות.
נחמה פוחצ'בסקי עלתה לארץ כשהיא בת 19. זה היה ב-1889. היא הייתה צעירה משכילה, ציונית ופמיניסטית, אבל עם לב שבור. פרשת אהבים סוערת שהייתה לה עם בן אצילים רוסי, היה למורת ליבם של הוריה (כמובן), וכדי להרגיעם החלה להתכתב עם צעיר ארץ ישראלי, מדריך חקלאי בראשון לציון, נישאה לו ובאה לכאן. פוחצ'בסקי האמינה שהתחייה הלאומית בארץ ישראל תהיה גם תחייה נשית. אבל כשהגיעה לכאן הבינה עד כמה טעתה. האישה בארץ ישראל של המושבות הראשונות, הייתה משוללת כל זכויות. היא עבדה בשדה ובכרם כמו הגבר, היא התענתה בחום ובקור כמו הגבר, היא חלתה בקדחת וראתה את המוות כמו הגבר, אבל שלא כמו הגבר, לא היה לה זכות לקחת חלק באסיפות המושבה. כלומר, היא הייתה מנועה מלהביע את דעותיה, להציע את הצעותיה, להתמנות בתפקיד ציבורי, ובוודאי שלא לבחור או להיבחר. המוסכמה החד-משמעית שנכפתה עליה הייתה שהמפעל הציוני הוא מפעל גברי; הגבר הוא הוגה הציונות; הגבר הוא מפעיל ההתיישבות; הגבר הוא המנהיג והמוביל את המדינה שבדרך.
פוחצ'בסקי לא הסכימה עם קביעה פטרונית שוביניסטית זו, וכבר מלכתחילה ניסתה להיאבק נגדה. אלא שהשנים הראשונות, כעולה חדשה, המרו לה מאוד. עם כל גישושיה לפעילות נשית ציבורית, היא מצאה עצמה כעקרת בית נחשלת בתנאים בלתי נסבלים (ללא מים וללא תנאי סניטציה אלמנטריים), כאם שכולה שאיבדה שנים מילדיה, וכאשת איש שבעלה נוהג בה כמו אישה קטנה וחסרת דעה. כאשר לא יכלה לשאת עוד, קמה, לקחה את ילדה האחד וחזרה לבית הוריה בליטא. שם למדה את מלאכת הצילום, ושם חשבה להישאר בינתיים. אלא שבעלה לא הפסיק לשגר לה מכתבי אהבה וסליחה, כך שאחרי שנה חזרה לארץ ואליו, וכאן למעשה התחילו חייה מחדש והפעם כאישה עצמאית ודעתנית, הבונה את מקומה ואת סביבתה. כלומר, פוחצ'בסקי, המשיכה לנהל את משק ביתה, עם חצר גדולה של גידולי ירקות ועצי פרי; ילדה את בתה הקטנה והתחדשה באימהותה; אך בראש וראשונה שבה לפעול, ציבורית, והפעם בצורה אינטנסיבית ומעורבת. כלומר, כדי לא להתנגש עם קהילת הגברים, היא מגייסת חברות פעלתניות כמוה, כשהן מחפשות נושאים זנוחים במושבה, שיש לקדמם ולפתחם, ואשר הגברים לא נתנו עליהם את הדעת (או שלא היו מעוניינים להתעסק בהם). כך הקימו אגודה בשם "דבורה", להפצת וללימוד השפה העברית (לאחר מותה של דבורה בן יהודה); כך הפעילו חברה בשם "לינת צדק" לפתרון בעיות של עזרה ורווחה לנזקקים; כך קלטו את בני העדה התימנית שבאו לראשון לציון (1909) ובעיקר כיוונו את האימהות התימניות לתזונה הנהוגה בארץ – לילד (כמו קקאו); וכך התארגנו כ"אגודת נשים" למאבק על זכות בחירה לנשים לוועד המושבה.
ההישג הראשון שלהן היה ב-1919, כאשר אחרי ויכוחים, מריבות ומתחים – אישר ועד המושבה חוק שוויון זכות הבחירה לגברים ונשים כאחד, ובבחירות של 1919, יצאו נשים וגברים לבחור את חברי הועד החדשים. השתתפות הנשים היתה מאסיבית ולתדהמת כולם, פוחצ'בסקי קיבלה את רוב הקולות, והיתה אמורה להתמנות ליושבת ראש הועד. אבל אז התערבו הגברים וטענו כי המצב של פוסט-מלחמה (מלחמת העולם ה-I הסתיימה בשלהי 1918), לא יכול לאפשר לאישה חסרת ניסיון לנהל את המושבה, ופוחצ'בסקי ויתרה על הראשות, והייתה לחברת ועד בלבד. מההישג המקומי, נמשכה פעילותה גם לפעילות ארצית, עם הקמת ארגון נשי ארצי ואל-מפלגתי, שחתר רק לעניין אחד: קידום מעמד האישה לשוויון בכל תחומי החיים (1919). ארגון זה נקרא "התאחדות נשים עבריות לשיווי זכויות בארץ ישראל", והסיסמה שלו היתה: "חוקה אחת ומשפט אחד לאיש ולאישה".
פוחצ'בסקי פעלה כחברה בהנהלת "ההתאחדות" ושימשה מספר פעמים כ"ציר" של התאחדות הנשים ב"אסיפת הנבחרים" של היישוב. מאבקיה ומאבקי חברותיה הניבו פרי רק ב-1926, כאשר אושר לראשונה החוק הארצי בדבר זכות בחירה לאישה. אבל ה"התאחדות" לא הסתפקה בכך ומכאן והלאה יצאה שוב ושוב למאבקים נוספים, אם על זכויות עבודה, אם על חוקי נישואין וגירושין ועוד.
פוחצ'בסקי לחמה לממש את יעדיה הפמיניסטיים לא רק בפעילות בשטח אלא גם בפעילות ספרותית, כאשר העלתה בכתבים שלה תמונות מהחיים הדכאניים של הנשים במושבות העלייה הראשונה. בכתבים אלה היא עוסקת גם בדמויות של נשים אשכנזיות וגם בדמויות של נשים תימניות, כאשר גם אלה וגם אלה מושפלות ונלעגות על ידי הגבר, אך ורק מפני שהן נשים.
רוב הסיפורים של פוחצ'בסקי הם מלנכוליים ומלאי אכזבה מהחלום הציוני, בעוד הסיפורת הגברית היא תמיד הרואית ומלאת פאתוס והתפעלות על הישגי התחייה הלאומית. לכן, לא בכדי קטלו המבקרים-הגברים את כתביה: ולא הכניסו אותם לאנתולוגיות השונות, לספרי הלימוד, או לתולדות הספרות העברית.
לסיכום נאמר כך: פוחצ'בסקי היא לא רק בת זמנה ותקופתה. פוחצ'בסקי היא לוחמת פמיניסטית שכוחה יפה גם לכאן ולעכשיו. כמו אז גם היום, יש בה כדי לשמש מודל לכל אחת מאיתנו, עולה או ותיקה, במאבק שלנו לשוויון ולזכויות: ברמה מקומית וברמה ארצית. הגברים ניסו למחוק לנו את אחת האימהות ההיסטוריות שלנו. הרצאה זו באה להחזיר אותה.
