הנשיות עוותה בשנים ארוכות של פטריארכיה ודיכוי. לחזור לנשיות אין פירושו לדבוק בדימויי הנשיות כפי שהוגדרו על ידי גברים אלא בניסיונות להגדיר מחדש את הנשיות מתוך חוויותינו שלנו. זה לא קל – אין לנו שפה אלא שפה פטריארכאלית. החזרה לנשיות יכולה להפוך למקור בלתי נדלה של אפשרויות חדשות. החזון הוא הנותן משמעות למאבק הפמיניסטי ולהוויה הנשית. הוא נטוע במציאות ובונה מנקודת מבטן של נשים והוויות הדיכוי והיצירה השונות שלהן את קווי המתאר של מוסדות אלטרנטיביים.
אני חייבת להתחיל במילות תודה לאסתר הרצוג ולסמדר סיני ולכל הנשים שעסקו במלאכת פרלמנט הנשים הנוכחי. אני רוצה גם להודות לנציגי התנועה הקיבוצית שעמלו להצלחת כנס זה. במיוחד אני שמחה על ההזדמנות שניתנה לי במסגרת זו להציג לראשונה את הספר ששקדתי על כתיבתו במשך שנים והוא כתוב, כמו שהקלישאה אומרת, בדם חלבי, או כמו שהלן סיקסו אומרת ב"דיו לבנה", דיו הנובעת מחוויותנו כנשים שטבולות, יותר מכל, בחלב אימהותינו ובמורשת העמוקה והארוכה של נשים שכוננו, שימרו, עיצבו יצרו והעבירו אלינו במהלך כל ההיסטוריה, שטרחה כל כך להשתיק אותן.
הספר כתוב בדם חלבי משום שהוא מתייחס להבטים שונים של זהותי: הזהות היהודית שלי שאני מנסה להגדירה מחדש לאור סטירות הלחי שחטפתי מרבנים ושומרי אמונים אחרים, הזהות האשכנזית שלי שבהשפעתן של חברותי המזרחיות העמקתי לחקור אותה ולהבין את כשליה, הזהות שלי כחוקרת פמיניסטית ואישה והאחריות שהיא מטילה עלי. הספר כתוב בדם חלבי משום שהוא מתייחס לכל ההתנסויות שלי כפעילה פמיניסטית וכאישה בחברה הפטריארכאלית הישראלית. הווה אומר, הוא עוסק רבות בפעולות ההתנגדות של נשים למערכת השליטה הגברית הנוהגת בארצנו. הוא מנסה להבין את פעולתה האמיצה של ויקי כנפו, את הפעולה היצירתית של נשים בשחור, את ההתנגדות הפמיניסטית לפורנוגרפיה, את קל"ף ואסואוות המנסות לבנות מרחב חדש ללסביות, יהודיות ופלשתינאיות. מבחינה זו הספר מאיר הבטים שונים של מצב הנשים בישראל ויכול לשמש כמאזן ביניים של הפעילות הפמיניסטית בישראל בגל הנוכחי שלה תוך שהוא חושף את הישגיה ותעוזתה ומקוריותה ואת פעולתה הקשה כל כך במסגרת חברה שהולכת ומאבדת ערכים, סולידאריות ואחווה ופגיעתה קשה במיוחד בנשים ובפמיניזם. הספר גם מנסה לגעת בכשלים הפנימיים של הפעילות הפמיניסטית עצמה. ולפיכך את עיקרו של הספר אני רואה דווקא בחלקו האחרון המביט קדימה ומאתר חזון ותקווה לנשים ולפמיניזם. אני רוצה להזכיר כי היום הוא יום השנה למותה של חברתי ד"ר ויקי שירן, אישה בעלת חזון שתבעה מכולנו לברוא עולמות חדשים. הספר שלי מסתיים בניסיון להגדיר חזון פמיניסטי ולבחון את הדרך לשם. בעצם, הפעולה הפוליטית, ההגות והמחקר שלי הם תמיד מוכוונים על ידי חזון, על ידי ראיית עתיד אחר, עולם שונה. החזון הוא הנותן משמעות למאבק הפמיניסטי ולהוויה הנשית. זהו חלום ולא אוטופיה מאחר שהוא נטוע בהוויית החיים הריאלית, העכשווית: מתוך הבנת הבעיות והכשלים של המוסדות וההסדרים העכשוויים ומנקודת מבטן של נשים והוויות הדיכוי והיצירה השונות שלהן, בונה הפמיניזם את קווי המתאר של מוסדות אלטרנטיביים. הפוליטיקה הפמיניסטית שואפת לגשר בין העכשווי לחזון: להניע שינוי חברתי לקראת הוויה חדשה ואפשרית.
אכן, אני יודעת: חזון יכול להפוך במהרה למערכת מחייבת של כללים ומצוות. החזון עלול להנביט זרעי פורענות אם איננו מכירות במוגבלויותינו ואם איננו מעבירות אותו כל העת דרך המסננת הרפלקסיבית והספקנית. חזון איננו "כזה ראי וקדשי" אלא נקודת פתיחה לדיון, לא סגירתו. חזון הוא נקודת מוצא כדי להביט ממנה על המציאות שלנו ולפרשה. אין הוא בלעדי ואין בו כפיית מרות. הוא בסיס לחשיבה אחרת והוא נקודת מוצא למסע אחר. בראש ובראשונה, הוא התשתית לבריאת עולם חדש. פירושו של דבר כי המהלך הפמיניסטי מתמקד בתהליך ולא ביעד: הכוכבים נמצאים בשמים לא כדי שנגיע אליהם אלא כדי שתמיד, תמיד נשאף אליהם. עיקר המאמץ מוקדש להטמעת ערכים חדשים ולאימוץ דפוסי התנהגות שונים בחיינו כדרך להתקרב אל הכוכבים. המטרה אינה מקדשת את האמצעים; האמצעים הם חלק מהשגת היעד, ממימוש החזון ולכן הם נבחרים בקפידה.
כאשר הפכתי לפמיניסטית, המאמץ לברוא עולם חדש היה עיקר מעינינו. האמנו בסגוליות של נשים המושתתת על דאגה, אחריות, אחוות נשים והוליזם, ערכים שהתנסינו בהם כאימהות, בנות, ידידות, לסביות ועובדות. ערכנו ניסיונות, לא תמיד מוצלחים, לבנות ארגונים, סגנונות חיים ויחסים על בסיס ערכים אלו. הפחד ממהותנות שטבעו בנו לימודי הנשים, הרחיקו אותנו מהתרבות שלנו והמרוץ אחר תיאוריה הרחיק אותנו מהחוויות שלנו. הכלכלה הגלובלית חסרת הרחמים הפרידה בינינו, זרעה מחלוקות וחסמה את ניסיונותינו לאחוות נשים. אין תמה שנשים רבות, המתמודדות עם הקשיים הגדלים והולכים של החיים המודרניים, נצמדות לתפקידים המסורתיים של נשים. אחרות פונות לדת שמציעה להן קהילה, כבוד וערך עצמי. אחרות מאמצות אמונות וטקסים של העידן החדש. כולן מתחברות לערכים, תרבות ורוחניות של נשים כפי שאלו הוגדרו על ידי מוסדות כמו משפחה ודת הנשלטים על ידי גברים ולא צמחו מתוך חוויותיהן של נשים. נשים, המודעות כבר לפמיניזם, מחפשות אחר משמעות חדשה שתדריך אותן לקראת מציאות חדשה. אך הן אינן מוצאות אותה בפמיניזם של ימינו. נשים רבות הולכות לאיבוד במהלך חיפוש זה ונכנעות לצרכנות. שאיפותיו של הפמיניזם (לפחות זרמיו המרכזיים) לשחרר נשים – עצמאות כלכלית, שליטה בגוף, החופש לבחור – לא זו בלבד שנכשלו לנוכח מכות הנגד הרבות במיוחד הכלכליות אלא בעצם הציעו לנשים משמעויות לא-פמיניסטיות: עבודה כשחרור אינה אלא אימוץ המבנה הקפיטליסטי; חירות אישית אינה אלא אימוץ הפילוסופיה הליברלית. הדגש הפמיניסטי על הישרדות כלכלית, זכויות אדם ואף כבוד נראה בלתי מספק. אחת הסטודנטיות שלי שאלה אותי: "התיאוריה הפמיניסטית מפרקת את זהותי והורסת את עולמי. איזה אלטרנטיבה היא מציעה לי?". "שחרור ואוטונומיה" עניתי לה. "ומה אז?" היא שאלה. והיא צדקה: כדי להיות משוחררת, פמיניזם אינו נחוץ. ליברליזם וזכויות אדם, עם קורטוב של ערנות לדיכוי נשים, מספקים בהחלט. הפמיניזם חייב ללכת אל עולם שמעבר, להציע משהו אחר.
אין תמה שנשים רבות אינן נמשכות לפמיניזם. הן חשות שפמיניזם אינו מציע גאולה, משמעות ושחרור. כדי להפוך את הפמיניזם לכוח משחרר, כמו שהוא תמיד רצה להיות, מוטל עלינו, הפעילות הפמיניסטיות, לעצב את תמונת העולם האחר שתשמש כמצפן לפוליטיקה ולהגות שלנו. עד עתה הרבינו לפעול בתוך הסדר הקיים במיוחד כדי להציל נשים מהמציאות הקשה בה הן חיות ולתת להן אופציות אחרות. במקביל להמשך עבודתנו להצלת נשים, עלינו לחדש את המאמצים לברוא עולם חדש. "כדי להגיע לצמרות העצים, עלינו להסתכל בשמים", שמעתי אישה אחת אומרת בכנס פמיניסטי. הגיע הזמן לצייר עולם חדש (או עולמות חדשים) בשמים. חזון היה תמיד משולב בהגות ובפוליטיקה הפמיניסטית, בצורה מפורשת או סמויה. ג'ודית פלאסקו פרצה לנו את הדרך כבר לפני כמה עשורים לאידיאולוגיה יהודית חדשה. נשים מהעולם השלישי ואקופמיניסטיות מהעולם הראשון מציעות הבנה חדשה של הקשר שלנו לאמא אדמה, לאמא טבע ולאלות. היידה גוטנר-אבנדרופ מהמרכז הגרמני ללימודים מטריארכלים, מעוררת בנו את החתירה לעולם מטריארכלי הבנוי על היסודות של המטריארכיה הקדם-פטריארכלית וששרידיה קיימים עד היום בכמה חברות. הפילוסופית ג'נבייב ווהן מעלה את האפשרות הממשית לבניית כלכלה של נתינה (gift economy) כדי שתתפוס את מקומה של כלכלת החליפין המהווה את התשתית לעולם קפיטליסטי נצלני ומנוכר. פמיניסטיות אמריקאיות הבאות לציין מלאות 150 שנים לתנועה לזכויות הנשים (1998), מאמצות הצהרה חדשה לגבי חזון העולם שלהן, הבאה לעדכן את The Senneca Falls Declaration of Sentiments. וזו כמובן רשימה חלקית.
שלושה צירים או יעדים מכוונים את ההגות והפעולה הפמיניסטית מימיה הראשונים: הצלת נשים, חשיפה וערעור מנגנוני הכוח הקיימים והחתירה לעולם אחר. שני הצירים הראשונים היוו לרוב מוקדי העשייה והחשיבה. החזון נתפס לעיתים קרובות כפריבילגיה של פמיניזם מבוסס הנדחק מפני צרכי השעה. עתה הגיע הזמן להפוך את הציר השלישי, את החזון, לנקודת המוצא לחשיבה ולפעולה פמיניסטית אלטרנטיבית. העולם שאני מדמיינת – כמו רבות מאלו שאת דבריהן הבאתי לעיל – יהיה עולם ללא יחסי כוח, עולם של אי-כוח, וייבנה על הסגוליות והמורשת של נשים.
חברה של אי-כוח
עצם המחשבה על חברה ללא כוח קשה לנו. אנו מתמלאות פחד נוראי, חוסר אמון וחוסר דמיון כשאנו נקראות לחשוב על חברה ללא כוח. עד כדי כך הצליחו מנגנוני הדיכוי להיות מופנמים בתוכנו, שהם חוסמים חשיבה משחררת.
לרוב פוטרים חזון זה כבלתי אפשרי ואוטופי. האומנם, או אלו פחדינו העמוקים ביותר מאיבוד שליטה ופריבילגיה? אני מוצאת דוגמאות רבות של התנסויות ללא יחסי כוח. אימהות ללא אלימות, הגם שהיא נדירה, היא דוגמא אחת. באימהות כזו אין מניחים קיום אפריורי של סמכות הורית אלא נושאים-ונותנים כל העת ליצירתה, בתהליך בלתי פוסק של בנית אמון וכינון האוטונומיה והזכויות של ילדות וילדים. סמכות מוכרת על ידי צאצאינו אם וכאשר הן מכירות במשמעותה. אימהות מובנת כאחריות לא לחנך ולמשמע את הבנות והבנים שלנו אלא למען השלום, הרווחה והפיתוח האופטימאלי של הפוטנציאל של בנותינו ובנינו. דוגמא אחרת ליחסים של אי-כוח היא מערכות יחסי הידידות הנרקמות בין נשים. אלו מערכות, שאני כמו רבות אחרות מכירה מניסיוני האישי, הבנויות על שותפות, שוויון, אחווה, אוטונומיה, סובלנות כלפי חילוקי דעות והכלה של הבדלים. באופן דומה, אני מציעה לחפש אחר האתרים בהם ניצוצות של עולמות חדשים ללא יחסי כוח כבר מתקיימים, ובמקביל – לשאוף לבנות אתרים בהם אנו מכוננות מיקרוקוסמוס של יחסי אי-כוח. כך היו – ועדיין יכולות להיות – הקבוצות להעלאת תודעה שנפתחו בהמוניהן בעשור הראשון של התנועה הפמיניסטית בשנות השבעים ואני קוראת כאן לחדשן כדי ליצור רשת של קשרים חברתיים אלטרנטיביים ובעיקר כדי ליצור מרחב פתוח לנשים כדי לעבור תהליך של גילוי והתגלות. כך הם גם הארגונים הפמיניסטיים בישראל – "אחותי", "קול האישה", "אישה לאישה", כיאן, אטופולה, אסואת, למשל – המנסות כל העת – למרות אי הצלחות לפרקים – לבנות מרחבים פתוחים ובטוחים המצמצמים את יחסי הכוח בתוכם. האתגר הגדול שלנו הוא להביא את מה שהצלחנו לבסס במישור האישי – באימהות, בידידות ובמידה מסוימת בארגוני הנשים – לספירה הציבורית: להפוך את האי-כוח לנחלת הכלל. זהו אתגר כביר אך שווה מאמץ.
מורשת הנשיות
נקודת הפתיחה לחזון אחר אינה רק האתגר לאי-כוח אלא גם מורשת הנשיות. הפמיניזם היה תמיד עבורי אמונה בנשיות כאלטרנטיבה. הצירוף של התנסויותיי ב"נשים בשחור" ו"האם החמישית", חוויותיי עם גבריות במשטרה, והתפתחות התודעה האשכנזית שלי, לימדו אותי על מה שנשים מציעות: להרפות מהשליטה, להתפרק מהכוח ולהתמסר ללא מורא כמו תינוק לאימו; לקחת אחריות ולהתייחס בחמלה לאחר, שמשמעם גם סולידאריות ואחווה וניסיון לדיבור ולמגע מעבר לקווי גבול של כוח וזהות; מורשת הנשיות היא גם רפלקסיביות מתמדת שאינה אלא התבוננות פנימה וביקורת עצמית המשילות מעלינו בזו אחר זו את השכבות המיותרות ששקר החן והבל הכוח טבעו בנו בשנים של מישמוע חסר תודעה. אכן, הנשיות עוותה בשנים ארוכות של פטריארכיה ודיכוי. לחזור לנשיות אין פירושו לדבוק בדימויי הנשיות כפי שהוגדרו על ידי גברים אלא בניסיונות להגדיר מחדש את הנשיות מתוך חוויותינו שלנו. זה לא קל – אין לנו שפה אלא שפה פטריארכאלית, אך המאמץ כדאי וגם אפשרי. החזרה לנשיות יכולה להפוך למקור בלתי נדלה של אפשרויות חדשות.
החזון אינו נשאר תלוי אי שם מעל ראשינו כמושג תיאורטי מופשט. הוא מתחיל להיטמע בחיינו האישיים. להשפיע על העקרונות לפיהם אנו מנסות לחיות, הוא גם מחייב עשיית מעשה של שינוי חברתי. הוא כרוך ביציאה מד' האמות למאבק פוליטי כדי לחולל תמורה חברתית ולהתחיל ליישם את החזון. אימוץ חזון הוא אפוא תהליך של שינוי ברמה האישית יחד עם נטילת אחריות לגורל הנשים ולעתיד החברה. החזון מקנה לנו משמעות. משמעות פירושה תחושת ערך, שחיינו אינם לשווא. אך משמעות יכולה להיות סכנה ומגבלה אם היא באה מתוך תפיסת עולם מחוצה לנו. החיים מתקיימים למען עצמם ולא למען יעוד שמחוצה להם, וככאלו רק אנחנו כיצורי אנוש מקנים להם את משמעותם. אימהות יכולה להוות משמעות לנשים רבות, ובלבד שאינה נובעת מצורך פטריארכאלי או משיח דכאני מחייב כמו השיח הדתי או הלאומי אלא נובעת מתוך עולמן שלהן. משמעות העומדת לעצמה עלולה להפוך לחובה דוגמאטית ופנאטית אם אינה כרוכה בנתינה, אם היא מנותקת מחסד, חמלה, אחריות וסולידאריות. הפער בין החזון למציאות מעצב את התכנית הפוליטית שלנו לשינוי. לא את האוטופיה, שההיסטוריה לימדה אותנו על סכנותיה, אני מחפשת, אלא סדר חדש, סדר פמיניסטי, שאינו מושלם וכסדר אנושי – אף אינו יכול להיות מושלם אלא הוא רב משמעויות ופרדוקסים. החזון אינו עומד כך סתם, לבדו, כאופק רחוק ונכסף. הוא מקנה משמעות לחיי היום יום שלנו והוא מסמן ומכוון את הפעולה הפמיניסטית שלנו. משמעות פמיניסטית, כמו הפמיניזם בכלל, כרוכה לא באמונה באלוהות בלתי מושגת אלא בפעולה ערכית ופוליטית, פרגמאטית ואנושית: פוליטית – משמע: מיועדת לתמורה חברתית. ערכית – משמע: נובעת מתוך ולמען סגוליות נשית. פרגמאטית – משמע נוגעת בחיי האישה הממשיים, ואנושית – משמע כרוכה באהבה ובתשוקה. הפעולה הפוליטית והמעשה המוסרי הם המקנים משמעות להוויה
יש שיאמרו: היא אשת חלומות, נאיבית או מהפכנית מהזן הישן. איני חוששת מכך. דווקא קורטוב של נאיביות, תקווה ואמונה יכול להראות לנו את הדרך מעבר למציאות חיינו הקשה. פמיניזם הבנוי על חזון הוא פוליטיקה של תקווה. התקווה בנויה על הצורך והיכולת שלנו לחולל תמורה במציאות חיינו, ועל אמונתנו ביכולתם של הגברים להשתנות. החזון הוא התקווה שהפמיניזם מציע לכולנו – נשים וגברים כאחת. וזה אולי מה שהספר שלי בראש ובראשונה, על רקע ההצלחות והכשלים והמציאות העגומה, בא לומר לחברותי הפעילות ולכל אישה. יש לנו חזון, יש לנו מה להציע, בואו נדבר, בואו נפעל, בואו נחלום.
