עלינו למרוד בהומניסטים תאבי הדעת, כדי לשנות מיסודה את תמונת הדעת האנושית, ועלינו להיאבק בתועלתנים התחרותיים, כדי להעמיד חברה צודקת ושוויונית תחת זו הקיימת. אין כוונתי חלילה לרפות ידיים כי אם להפך. אני מנסה להסביר מדוע נשארת האקדמיה דינוזאור פטריארכלי סקסיסטי אנדרו-צנטרי ומיזוגני, כמאה שנים אחרי פתיחת האקדמיה לנשים.
ההגדרה האריסטוטלית ל"טרגדיה" מתאימה לצורך ניתוח פמיניסטי של האקדמיה, מכמה בחינות. גיבורות טרגיות יש לנו: מתעקשות להיאבק למימוש עצמי שמתבטא במימוש ערכים בהם הן דוגלות, כגון חשיבות המחקר המדעי וההוראה במוסדות מחקר וההכשרה של חוקרים צעירים; כגון שוויון הזדמנויות למוכשרות במחקר. מתעקשות להיאבק כנגד כל הסיכויים, לשחות כנגד הזרם. מקהלה יש לנו: גברים וגם נשים סביב הגיבורות הללו, שאינם נלאים מדקלום כל האמיתות הידועות אודות הסדר החברתי הקיים, ומנבאות/ים כל הזמן את הסוף המר של העלילה, הסוף הצודק, ולכן גם ההכרחי, או שמא להפך, ה"הכרחי" ולכן גם ה"צודק". קונפליקט יש לנו: מי צריכה את זה בכלל? ואולי כולם צודקים ואני הטועה? כל ההשפלות הללו בדרך לדוקטורט, בדרך לתֶקֶן, בדרך לקביעות, לפרופסורה, אם בכלל אצליח להשתחל ל"נומרוס קלאוזוס" המוקצה לי ולשכמותי? וקונפליקט המשפחה מול הקריירה כבר אמרנו? העלילה מוכרת וידועה לצופות ולצופים, בין גרסת אויריפידס לגרסת סופוקלס, ובין ביצוע ההצגה בשנה זו לבין ביצועה בשנה אחרת, לא שם נחפש את ההבדלים, כי אם בעוצמת הריגוש שיכולות לעורר אצלנו הנפילה וההתרסקות – תנו לנו גיבורה שנאבקת בו זמנית גם כאישה, גם כמזרחית, גם כערביה, גם כדתיה, גם כמבוגרת, גם כשמנה, גם כלסבית, וגם כעולה חדשה. תנו לנו מאבק צבעוני וממושך, והקתרזיס יהיה מושלם. נזדהה עם הגיבורה התורנית שלנו, נפרסם את תמיכתנו בה, אבל היא הקרבן שחייב להתרסק בחג הדיוניסי שלנו, השנה, כלומר, עד הפעם הבאה. הו, גורל אכזר, ממש גזרת האלים!
אני נזכרת בדבריה של ג'וסלין לוי, המצוטטים כפתיח למאמר של ברברה סבירסקי על הכאת נשים בישראל: יש צורך להאבק באופן פרטני שוב ושוב למען כל תלמידה ולמען כל מורה וחוקרת באקדמיה, אבל יש צורך גם לשנות מיסודם את כללי המשחק אשר ממלכדים כל אחת מאיתנו בתורה. מהם אם כן תנאי המצב (בלשונו של עדי אופיר) בתוכם אנו לכודות? אולי נוכל להפיק תועלת מפירוק המושג האימתני "אקדמיה" לשני הכוחות המרכיבים אותו, שתי האידיאולוגיות המתגוששות במגרש זה, או בלשונו של צבי לם, שני ההגיונות הסותרים. מחד גיסא – האידיאליזם הצרוף של "תורה לשמה", או בגרסתו ההומניסטית החילונית – התשוקה הפאוסטית האינסופית להרחבת הדעת, כאשר כל דור עומד על כתפי קודמיו וממשיך לעמול כדי להעביר הלאה מורשת נכונה יותר, מדוייקת יותר, עשירה יותר, פורייה יותר, נפלאה יותר, והכל מאורגן סביב האמונה בכוחה המוסרי המחנך של הדעת באשר היא. ומאידך גיסא – הפרגמטיזם הצרוף של מדע שימושי וישים, מנגנון משומן של העברת בני אדם במסלול מתארך והולך של תחרויות שונות ומשונות לצורך ברירה ומיון, הבחנה בין בני אדם ושיגור כל אחת ואחד מהן/ם אל מקומם היאות בחברה היררכית. ניתן לסכם את הקונפליקט העמוק הזה, המקדם האמיתי של העלילה הדרמטית שלנו, כהתנגשות בין תפישת האדם האפשרי והרצוי, בה"א הידיעה, לבין תפישת אנושות של "אדם ועוד אדם וכן הלאה", ללא שום ה"א הידיעה. קל להסיק מן האמור לעיל לאן אני נוטה. ואולם, ברצוני להתריע כי בעודנו משתתפות באופן פעיל בהתגוששות בין שתי האידיאולוגיות הללו, עלינו לשים לב כי ב"תנאי המצב" הללו אנו סובלות מדיכוי כפול ואף משולש, כפי שקורה לנו בזירות אחרות גם כן. אנו מדוכאות על ידי כל אחת מהן בנפרד, ובנוסף על כך, מדוכאות גם מן החבירה של שתי האידיאולוגיות הסותרות למערכת אחת, לחזית אחת, בכל הנוגע לנו, הנשים. עלינו למרוד בהומניסטים תאבי הדעת, כדי לשנות מיסודה את תמונת הדעת האנושית, ועלינו להאבק בתועלתנים התחרותיים, כדי להעמיד חברה צודקת ושוויונית תחת זו הקיימת. ועלינו להשגיח בשבע עיניים פן יבוא הישג קטנטן בכיוון אחד על חשבון ויתור מחמת התשה בכיוון האחר. אין כוונתי חלילה לרפות ידים כי אם להפך. ניסיתי להסביר מדוע נשארת האקדמיה דינוזאור פטריארכלי סקסיסטי אנדרו-צנטרי ומיזוגני, כמאה שנים (לפחות, תלוי איפה) אחרי פתיחת האקדמיה לנשים.
