אלימות מינית ופורנוגרפיה הולכים יד ביד ומזינים אחד את השני. הסטטיסטיקות ידועות: אחת מכל 3 נשים עוברת תקיפה מינית במהלך חייה. על מנת להיות מסוגלות לכונן עצמנו כסובייקט מיני אוטונומי אנחנו חייבות ללמוד לזהות את הפורנוגרפיה הסמויה, המועברת אלינו כ"דבר טבעי", ולבחון כל הזמן מה באמת נכון ומתאים לנו, ואת מה אנחנו לא מוכנות לקבל.

הטיעון שאציג כאן, הוא שתעשיית המין (הכוללת פורנוגרפיה על כל צורותיה, וזנות על כל צורותיה), משמשת כלי המנרמל מוטיבים של אלימות מינית, וגורמת להפיכת מוטיבים אלה לחלק מהמיניות הנורמטיבית. אתאר תהליך שקורה לנשים בחברה המערבית, מאז המהפיכה המינית. בתהליך זה תעשיית המין מנרמל בהדרגה ובחמקמקות את התבנית ההיררכית והכוחנית של מיניות הטרוסקסואלית והופכת את המיניות הנשית ה"טבעית" לפורנוגרפית ורוויה במוטיבים של ניצול. אראה איך הנירמול הזה, או הצורה שמקבלת המיניות הנורמטיבית, מקבע את אי השוויון המגדרי ומעצב את הצורה שלו. הפורנוגרפיה ותעשיית המין משקפות מצב חברתי וגם, במידה רבה, מכוננים את המצב הזה. תעשיית המין והפורנוגרפיה הופכות את יחסי השליטה והאלימות המינית מסטייה חברתית, לחלק מהעולם הארוטי הנורמטיבי של גברים, אבל גם של נשים.

השימוש בפורנוגרפיה עבר שינוי גדול מאז שנות ה-60 ומחזור המכירות של התעשייה גדל מאז שנות ה-60 מ-10 מיליון דולר בשנה ל-10 מיליארד ב-1999 (בארה"ב). הפריחה של הפורנוגרפיה והוצאתה מהמחשכים ה"סוטים" לדוכני העיתונים קרתה בד בבד עם המהפיכה המינית. הגלולה הומצאה ב-1960, פלייבוי נוסד ב-1958. חוק ההפלות הבריטי אושר ב-1967, ההקלות בחוק הצנזורה בארה"ב אושרו ב-1969. עד המהפיכה המינית, מיניות נשית הייתה מוגבלת, מבחינת הלגיטימיות החברתית, ליחסי זוגיות, אהבה ונישואין. היא נתפסה כפסיבית וכתגובתית למיניות של הגבר, שבידיו הכוח גם לעוררה וגם לספקה. המהפיכה המינית, שהפכה את המיניות בכלל ואת המיניות הנשית בתוכה, לדבר בריא וטבעי שיש לבטאו. איני נגד השחרור המיני וסבורה שהמהפיכה המינית אכן פתחה בפני נשים אפשרויות רבות נוספות. אולם יש להבין שנשים, שהתבגרו לתוך עידן השחרור הזה, זכו ללמוד ולהכיר את המיניות שלהן בחברה שבה הפורנוגרפיה כבר הייתה למוצר זמין, לא מחתרתי. הן הגיעו למהפיכה המינית מצוידות באפשרויות מיניות מצומצמות מאוד מבחינת חברתית ועם כלים מועטים שבעזרתם היו יכולות לבדוק מה משמעות המיניות שעתה מותר היה להן (ואף מומלץ) לחוות ולבטא. במקום זה, שבו נשים היו יכולות אולי להתחיל לבדוק את משמעות המיניות שלהן ואיזה תכנים להכניס לחופש שקיבלו, הן פגשו את הפורנוגרפיה. מה שהפורנוגרפיה עושה, מעבר לחפצון ולייצוג של נשים כאובייקטים לשימוש מיני, זה להציג את המין כמבוסס על יחסי שליטה וכוח, שהם הצורה הנכונה לחוות מין. התהליך הזה התרחש על רקע שיח שחרור. המסר היה "אנחנו משחררים אתכן מהכבלים שלכן ועכשיו תתגלו כמו שאתן, בלי עכבות, בצורתכן הטבעית". החיבור בין שחרור מכבלי המוסר הפוריטני, שקדם למהפיכה, לבין ההצפה בדימויים פורנוגרפיים, יצר מסלול שבו את האישה מצופה להתקדם במסע השחרור שלה. האמירה הפורנוגרפית על מהותו של המין מגיעה מחוברת לקריאה לנשים להשתחרר מעכבותיהן ולהתחיל לבטא את עצמן מינית. משמעותם של מסרים אלה היא שהיופי של נשים מצוי במיניות שלהן. הם קובעים עבור הנשים חוקים ליופי ולהנאה מינית משוחררת, המבוססת על יחסי שליטה, חפצון, או אלימות לסוגיה.

כדי לצפות בפורנוגרפיה "רשמית", רכה או קשה, צריך לנקוט פעילות אקטיבית מינימלית – לקנות פלייבוי, לחפש באינטרנט, לשכור סרט וכד'. למרות שהדעות חלוקות לגבי השימוש והצריכה של פורנוגרפיה אפשר אולי לנהל נגדה מאבק ע"י חוקים או חינוך. אבל הבעיה היא שהפורנוגרפיה לא עוצרת בתוך המסגרת הממוסדת שלה והיא מופיעה בכל פינה, בפרסום, בקולנוע וגם באומנות. היא נכנסת לחיינו דרך עולם האופנה ומיתוסי היופי וניתן לראות כיצד הציווי האופנתי לנשים הולך ונהיה חושפני ומצמצם יותר ויותר. הפורנוגרפיה הממוסדת, ה"לגיטימית", נכנסת דרך הקולנוע הלגיטימי. יש עליה משמעותית במספר השחקניות שמתבקשות לגלם קורבנות אונס או זונות. קולנוע הוליוודי מראה לנו סצנות מין שבהן נשים נכבשות ונסחפות בסערה, והן הרבה יותר דומות לפורנוגרפיה, מאשר לאיך שאנו נראות במיטה. לפי מחקר שנערך בצרפת, צופה ממוצע בטלויזיה יחשף ל-15 מעשי אונס בשבוע. גם הדיווח על אלימות מינית, למרות חשיבותו הרבה, מספק היום חומר פורנוגרפי. הדיווחים מקבלים אופי צהוב ומציצני, שבלעדיו, האייטם הופך ללא מעניין. המקור העיקרי לפורנוגרפיה לא רשמית, בצורה הכי בוטה וברורה, מצוי בפרסומות. שימוש בדוגמניות יותר ויותר צעירות, המולבשות גם כילדות, מספק מוטיבים פורנוגרפיים פדופיליים מובהקים. לדוגמא, כמרים שעוגבים על נערות בנות 16, חבורת גברים רצה אחרי אישה נמלטת בפרסומת למיץ, ויש עוד רבות. הפורנוגרפיה הזאת היא קשה יותר להתנגדות, כי היא לא נקראת פורנוגרפיה. היא נקראת מציאות והצגתה מוגנת על ידי חופש הביטוי. למעשה, מדובר ברצף, שבקצה אחד שלו נמצאת הפורנוגרפיה הרשמית, האלימה, הסנאף, החומרים שקל לזהות כפוגעניים ולהלחם נגדם. בצד השני של הרצף נמצאת פורנוגרפיה מוסווית, שהופכת בהדרגה לגיטימית וטבעית יותר, ולכן חמקמקה וקשה להתנגדות. מהדימויים של הפורנוגרפיה הלגיטימית הזו, האישה צריכה להבין, שאין זה משנה כמה היא חכמה, חזקה, עצמאית-כלכלית, אסרטיבית ושווה בספירה הציבורית, כדי להפוך לנחשקת בספירה הפרטית, היא חייבת לקבל שיעבוד כנוע. יתר על כן, השיעבוד הזה יהיה גם נעים לה.

אלימות מינית ופורנוגרפיה הולכים יד ביד ומזינים אחד את השני. הסטטיסטיקות ידועות: אחת מכל 3 נשים עוברת תקיפה מינית במהלך חייה. לפי מחקר קנדי החוויה המינית הראשונה של אחת מכל 4 נשים הייתה בילדותה, על-ידי גבר מבוגר, ברוב המקרים ממשפחתה או ממקורביה וכל אישה עברה בימי חייה הטרדה מינית. כדי להגן על עצמה, החברה שמה את האונס במקום של הסטייה, בחזקת "זה לא משהו שקורה לאנשים נורמליים", אלא רק לסוטים. סטטיסטית, זאת התייחסות בעייתית, כי אם כל כך הרבה נשים, וגם לא מעט גברים, עברו תקיפה מינית (על-ידי גברים), קשה להניח שהתוקפים הם אחוז נמוך באוכלוסיה שיכול להיחשב סטיית תקן. גם כאן, יש רצף שנע בין תקיפה מינית ואונס, שאותו אנחנו בקלות יכולות לגנות, לבין התנהגות מחפצנת נורמטיבית, שמתבטאת, למשל, בנעיצת עיניים בשדיים שלנו, או סוגי הטרדה מינית קלה, שקשה לנו להתנגד לה כי אנחנו מואשמות בכבדות ובחוסר חוש הומור (גם את עצמנו אנחנו מאשימות, והרבה פעמים שותקות). זה רצף מקביל לרצף שבין הפורנוגרפיה הלגיטימית, לסנאף. בדומה לקושי להתנגד ולהלחם באלימות המינית ה"קלה", כך קשה להתנגד לפורנוגרפיה ה"לגיטימית", שהפכה לדבר "טבעי", "נורמטיבי", כמעט ביולוגי. שטיפת המוח הפורנוגרפית הופכת את המוטיבים ההיררכיים בהתייחסות לנשים ל"סקסיים" ומזהה אותם עם מין, שהוא, כידוע, דבר טוב. על מנת להיות מסוגלות לכונן עצמנו כסובייקט מיני אוטונומי אנחנו חייבות ללמוד לזהות את הפורנוגרפיה הסמויה, המועברת אלינו כ"דבר טבעי", ולבחון כל הזמן מה באמת נכון ומתאים לנו, ואת מה אנחנו לא מוכנות לקבל.

גילה נחום היא פעילה בארגון "אישה לאישה-מרכז פמיניסטי חיפה"