הנשים המגיעות לישראל הן במרבית המקרים נשואות, בעלות משפחה והן נאלצות להותיר מאחור בעל וילדים, בשל המצוקה הכלכלית והצורך להתפרנס. המגבלה המשמעותית ביותר בעניינן של העובדות, שממחישה באופן הברור ביותר את היחס לעובדות כמכשיר, היא האיסור לקיים חיי משפחה.
מזה למעלה מעשר שנים מהווה תחום הסיעוד אחד הענפים המרכזיים להכנסת מהגרי עבודה לישראל. בהעדר השקעה ממשלתית מספקת במוסדות סיעודיים, העסקת מהגרי עבודה בבתי הקשישים והנכים הפכה לאלטרנטיבה כמעט יחידה לאלו הזקוקים לטיפול סיעודי. המועסקים בענף זה רובן ככולן נשים. עובדות הסיעוד הזרות מגיעות לישראל בעיקר מהפיליפינים. כמו כן, מגיעות לישראל עובדות ממדינות מזרח אירופה, בעיקר רומניה, אוקראינה, מולדביה ובולגריה. מקצת מהעובדות מגיעות מהודו, סרי לנקה וסין. הנשים המגיעות לישראל הן במרבית המקרים נשואות, בעלות משפחה והן נאלצות להותיר מאחור בעל וילדים, בשל המצוקה הכלכלית והצורך להתפרנס. עובדות הסיעוד מועסקות 24 שעות ביממה במשך 6 ימים בשבוע. למעט חופשה קצרה של כ-24 שעות, הן שוהות באופן רצוף בבית המטופל, ללא יכולת לצאת ולעזבו. חרף שעות העבודה הממושכות והזמינות לכל קריאה של המטופל בכל שעות היממה, משתכרות רוב עובדות הסיעוד שכר של כ-600 דולר, הנמוך משכר המינימום.
ענף הסיעוד מתאפיין בהעדר כל אכיפה של חוקי העבודה (בעיקר חוק שכר מינימום וחוק שעות עבודה ומנוחה). זאת כיוון שהמדינה נושאת בעול המימון של חלק ניכר משכרם של עובדות אלו באמצעות קצבאות הסיעוד והנכות. מנגד היא מעונינת להטיב עם הנזקקים לטיפול סיעודי ועם משפחותיהם. בניגוד האינטרסים בין שמירה על החוק וזכויות העובדים לבין הקטנת הוצאות המדינה והמעסיקים, ה"חסכנות" מנצחת. חרף ההכרה בנחיצותן של עובדות הסיעוד והיותן למעשה חסרות תחליף, המדיניות הממשלתית בעניינן מתמקדת בצורך להבטיח את ארעיות שהותן בארץ. עובדות הסיעוד מקופחות לא רק בשכרן, אלא גם בזכויותיהן הבסיסיות ביותר. כך, למשל, חוק הבריאות הממלכתי אינו חל עליהן וחוק ביטוח לאומי מקנה להן ביטוח מצומצם ביחס לאזרחי ישראל. אולם, נראה כי המגבלה המשמעותית ביותר בעניינן של העובדות, שממחישה באופן הברור ביותר את היחס לעובדות כמכשיר (להבדיל מאדם בעל זכויות וצרכים) היא האיסור לקיים חיי משפחה. מעובדות הסיעוד הזרות נמנעת האפשרות להביא לישראל את בני משפחתם. על פי נהלי משרד הפנים אם נמצא כי לעובדת יש בן זוג בארץ, גם אם הכירה אותו בתקופת שהייתה כאן וגם אם אין ביניהם קשר של נישואים, הרי שאחד מהם יחויב לצאת מהארץ. הריון ולידה הם כמובן תופעה בלתי רצויה, שתגרור במקרים רבים פיטורים מידיים של העובדת, חרף ההגנה שמקנה החוק. על פי נוהלי משרד הפנים, שפורסמו לאחרונה, מהגרת עבודה שילדה בישראל נדרשת להחליט האם לעזוב את ישראל עם תינוקה בתום חופשת הלידה, או לשלוח אותו לארצה ולהמשיך לשהות בישראל לבדה. הוצאת התינוק מהארץ היא תנאי לחידוש אשרת העבודה של האם. לחיי העובדים הזרים בארץ, ובכלל זה עובדות הסיעוד, מאפיינים של עבדות ושלילת זכויות אדם בסיסיות. העובדה שחלק מהעובדות מטפלות במסירות (ובהיתר המדינה) במשך שנים ארוכות באותו קשיש או נכה, יוצרת בתוך מדינת ישראל שכבת אוכלוסייה שלמה, מעין תת-מעמד, שמתקיים לצדנו ללא זכויות מינימאליות במשך תקופה ממושכת.
