הוגות פמיניסטיות מציעות להיאבק בחברה השוביניסטית, בין השאר, באמצעות סירוב להיכנס למוקדי השלטון והכוח, וכך למנוע את הפיכתנו לתואמות גברים. אני מציעה כאן, כאלטרנטיבה פמיניסטית וכבחירה, לא לנסות להיות שוות לגברים בתוך המרחב הגברי שנקרא צבא.
במדינת ישראל הצבא תופס מקום מרכזי הרבה מעבר לתפקידו הצבאי. קריירה צבאית פותחת כל דלת – להנהגה פוליטית, לניהול חברות ודירקטוריונים, לניהול בתי ספר. במדינת חיילים יש דרוג של טובים ופחות טובות/ים. מי שעומד בראש הסולם החברתי הם הלוחמים. ואלה הם תמיד גברים. בישראל הם גם תמיד גברים יהודים. כלוחמים הם נחשבים לבעלי ידע מיוחס המקנה עדיפות בקבלת החלטות. כל עמדה שמטילה ספק בהחלטות ה"ביטחוניות", בהשקעות העצומות בצבא, במדיניות הלחימה המתמשכת, מותקפת ומושמצת כ-"נאיבית", "היסטרית", "לא מבינה". עמדה שמעיזה להעמיד בסימן שאלה את עקרון הנכונות לגיוס, היא כמעט בלתי נתפסת, במדינה של חיילים. היא נדחית כלא-לגיטימית. העמדה שלנו, ב"פרופיל חדש", של "הלא מבינות", משתדלת להיות משוחררת מדפוסי חשיבה אלה, שקיימים מזה כמה עשורים ועוד לפני הקמת המדינה.
כדוגמה לחשיבה ביקורתית פמיניסטית יהיה זה רלוונטי להגיב על מיקומו של מושב הפרלמנט בבה"ד 11: מחנה צבאי אינו מקום לפרלמנט נשים, אפילו אם נושא הדיון הוא נשים וצבא. הנושא אינו בעל אופי צבאי, אלא ציבורי כללי. הדיון בו צריך להתקיים במקום ציבורי, נגיש לכל. יתר על כן, מחנה צבאי אינו מזמן דיון פתוח, בו אפשר להעלות רעיונות חדשניים ואולי אפילו חתרניים. הוא אינו מזמן דיון ביקורתי, מאתגר מבחינה אינטלקטואלית. מחנה צבאי, לא רק שאינו מקום ציבורי, אלא הוא בפירוש ממדר קבוצות שלמות באוכלוסיית אזרחי ישראל. הניסיון האישי ומחקרים בנושא מראים שהצבא ממדר קודם כל נשים. כמו כן, עבור חלק ניכר מאזרחי ישראל מחנה צבאי, כל מחנה צבאי, אינו בגדר "מקום": עבור אלה שהצבא לא רצה בהם, עבור אותם שלא רצו בצבא, עבור אזרחים ואזרחיות בעלי זהות פלסטינית, ואולי גם עבור פעילות ופעילים נגד הכיבוש – הכניסה למתחמי המחנות הצבאיים אסורה באופן גורף ואינה תלויה בשיקולים לגופו של עניין. ובעניין מקומן של נשים כחיילות – הן הלא ממלאות תפקידי שירות ליד הגברים. ההצלחה בתפקיד נמדדת על פי מידת שביעות רצונם של המפקדים הגברים. נכון, היום מורשות נשים להצטרף לכמה יחידות קרביות. תפקודן של נשים אלו נמדד ביחס ליכולתן לתפקד כמו גברים. נוצר מצב אבסורדי, שבשם הכמו-פמיניזם שאמור לשחרר נשים לחיים עצמאיים ומימוש עצמי כנשים, החיילות הקרביות עוברות תהליך של "מסקוליניזציה" – הן מאמצות לעצמן מניירות גבריות: חספוס גברי, שפה צבאית גברית, קשיחות גברית – על פי הסטריאוטיפים הגבריים והצבאיים המוכרים. בכל מקרה, לא זו בלבד שהאופן בו הן מגדירות עצמן כנשים מותנה במבט הגברי, אלא שלנקודת מבט נשית-פמיניסטית אין כלל זכות קיום בצבא. לסוג התייחסות כזה קוראים היום במדעי החברה "חיפצון". נראה לי מוצדק ונכון לומר שבצבא, המקום בהא הידיעה בו מקבעים את החיפצון של הנשים, יותר טוב ונכון שלא יהיו נשים. הוגות פמיניסטיות מציעות דרכים שונות ומגוונות לטיפול בחברה השוביניסטית, במטרה לכוון אותה לעבר הפמיניזם. אחת הדרכים היא דרך הסירוב להיכנס למוקדי השלטון והכוח. כלומר – לא לתת לשוביניזם להפוך אותנו לתואמות גבריות. זו הדרך שאני מציעה כאן, כאלטרנטיבה פמיניסטית. לא לנסות להיות שוות לגברים בתוך המרחב הגברי שנקרא צבא. אין בכך ויתור, אלא בחירה.
