לפי מחקר הפקידות עדיין משמשת כלי להפגנת כוח ומעמד של מפקדים גברים בצה"ל. התוצאה של מאבק ארגוני הנשים לשוויון בצבא, אם תצליח, רק תחזק את המיליטריזציה בחברה, ותוביל את הנשים לאימוץ כללי התנהגות גבריים בעיקרם, בעוד שתפקיד התנועה הפמיניסטית הוא להפחית את המיליטריזציה בחברה.
מאבק התנועה הפמיניסטית וארגוני הנשים להשיג שוויון בין המינים דרך הצבא מחטיא את העיקר. ואני רוצה להציע דרך אחרת להסתכל על השוויון ולהיאבק למענו. השנה צוין עשור לאחד המאבקים הבולטים והמשמעותיים ביותר למען שוויון בצבא: בג"ץ אליס מילר, שחייב את חיל האוויר (ובעקבותיו יחידות נוספות בצבא) לפתוח את השורות גם לנשים. אבל דווקא ההצלחה הזאת מייצגת את חולשתו של הצבא: משום שהשוויון הזה נכפה על צה"ל מבחוץ, ולא היה בהכרח תוצאה של הכרה פנימית ועמוקה של מפקדיו. זה חשוב, משום שזה מאפיין את התנהגותו של הצבא אז ומאז. לפי נתונים שמספק צה"ל בעשור לבג"ץ מילר, 12% מהתפקידים בצבא סגורים פורמאלית לנשים (שנת 2005, נתונים של יועצת הרמטכ"ל לענייני נשים). הטענה היא שתפקידים אלה סגורים לנשים בשל מגבלות פיסיות. משום מה בוחר הצבא את האבחנה המגדרית ולא, למשל, אבחנה על פי משקל, גובה וכו', שהיא עיוורת למגדר. זה הצד הפורמאלי. באופן מעשי, בשנת 2005 ב- 35% מהתפקידים לא שירתו נשים. אפשר להניח מכך שהסגירות אינה רק פורמאלית, אלא תוצאה של תפיסות חברתיות שמקובעות עדיין בצבא בפרט ובציבור בכלל. מן הצד השני: 87% מתפקידי הפקידות בצבא מאוישים על ידי חיילות, ולפי מחקר (של אורנה ששון-לוי) הפקידות עדיין משמשת כלי להפגנת כוח ומעמד של מפקדים גברים בצה"ל.
אחת הטענות המרכזיות של ארגוני הנשים למען שוויון בצבא מסבירה שהמצב הזה מקרין על החברה האזרחית. הצבא מייצר רשתות קשר תומכות ומקדמות שקשה להמעיט בחשיבותן וקשה למצוא להן מקבילה אחרת בחברה. זה נכון לגבי הגברים (אם כי באופן חלקי), זה לא עומד במבחן התוצאה כשמדובר בנשים. ובהערת אגב, כדאי לציין שהמסלול הצבאי מדיר את כל האוכלוסייה הלא יהודית שאינה משרתת בצבא, (כעשרים אחוזים מאזרחי המדינה) ואת כל מי שאינם משרתים בצבא מסיבות אחרות – אישיות ופוליטיות. כדאי לזכור שהרשתות האלה משמעותיות בעיקר בדרגות הבכירות, ושם, אולי לא מפתיע לגלות, שאחוז הנשים הולך ופוחת. בדרגת תת אלוף ישרתו השנה 3 נשים בלבד, ואף אחת מהן לא בגרעין הקשה של המטכ"ל. בדרגת אל"מ יש רק 4.5% נשים, וגם הן בעיקר בתפקידים מקצועיים (פרקליטות, שלישות, דוברות וכו'). גם מי שהגיעה לדרגה בכירה ושוחררה, לא בהכרח הצליחה להתברג לתוך דרג מקבלי ההחלטות, או הדרג הניהולי בשוק האזרחי או במגזר הציבורי. בנוסף, הרשתות ה"גבריות" נוצרות גם בשל שירות מילואים ארוך, שבמהלכו מתהדקים הקשרים ביניהם, ככל שהם מתקדמים במעלה המשרות וכך נוצר הקשר הבלתי ניתן לניתוק של "חבר מביא חבר". גם מהמנגנון הזה הנשים מודרות, הן עניינית (משום שהן לא משרתות במילואים) והן בגלל תפיסות חברתיות וסטריאוטיפים רווחים.
אבל מעבר לכל המספרים והנתונים, צריך לחשוב על תוצאת השוויון הזה בהיבט רחב. התוצאה של מאבק ארגוני הנשים לשוויון בצבא, אם תצליח, רק תחזק את המיליטריזציה בחברה, ותוביל את הנשים לאימוץ כללי התנהגות גבריים בעיקרם, בעוד שאני רואה את תפקידי ארגוני הנשים והתנועה הפמיניסטית בהפחתת המיליטריזציה בחברה. השיח הפמיניסטי צריך להציע דרכי התמודדות אלטרנטיביים, ולא לחזק את התפיסות הקיימות. דווקא משום שהצבא הוא הגורם המרכזי ביותר בחברה הישראלית, צריך להציע אלטרנטיבות ולחזק את החברה האזרחית, ולא להתחבר למוקד הכוח הזה, משום שזה מחזק את המגמה השלטת, לפיה למי שהשתחררו בדרגות בכירות מהצבא יש עדיפות אוטומטית על פני מי שעשו מסלול מקביל בשוק האזרחי. משמעותה של מגמה זו היא שיוצאי הצבא הם בהכרח פוליטיקאים טובים יותר, מנהיגים מוצלחים יותר, מנהלים יעילים יותר, מחנכים מעמיקים יותר, אנשי עסקים ממולחים יותר, ואפילו "עסקני שלום" מסורים יותר. הארגונים הפמיניסטיים צריכים לצאת נגד המגמות האלה שמתקבלות בחברה כמובנות מאליהן, לפעול נגדן ולהציע אלטרנטיבה חזקה מחוץ לצבא ולא דרכו. אסור לקבע את התפיסות השולטות לפיה למי ששירת בצבא שנים רבות יש תובנות מעמיקות יותר על חיינו כאן, ולכן בהכרח יש לדבריו משקל עודף על פני מי שרכשו ניסיון חיים מחוץ לצבא.
