מנגנונים פוליטיים משומנים היטב מבטיחים את המונופול של הגברים על מרכזי השלטון. 47% מהנשים שנבחרו למועצות המקומיות ב-1998 באו מרשימות עצמאיות, על-מפלגתיות ומקומיות, רק 17% היו ממפלגת העבודה, 12% ממר"צ, 10% מהליכוד ו-10% ממפלגות העולים.

המציאות, מבחינת השתלבותן של נשים בשלטון המקומי היא עגומה: שתי נשים בלבד הצליחו לחדור את מחסומי המונופול הגברי על השלטון המקומי. המספר שתיים, מבחינה זו, מבטא באופן בוטה את ההדרה הקיצונית של נשים ממרכזי הכוח השלטוניים בישראל ויותר מכך את ההבדל המשמעותי אך הבלתי-מהותי בין נשים יהודיות לנשים ערביות, בפוליטיקה הישראלית. שתי נשים יהודיות היו לראשי ערים (מרים פיירברג בנתניה ויעל גרמן בהרצליה) בבחירות 1998 ושמרו על מקומן בבחירות 2003. רק שתי נשים ערביות זכו להיבחר למועצות בשני מחזורי הבחירות האחרונים מתוך 770 חברים שנבחרו למועצות הרשויות המקומיות הערביות. יתר על כן, במהלך 50 שנה לא נבחרו יותר מ-12 נשים ערביות כחברות מועצה.

הסברים שונים ניתנו במהלך השנים לייצוג הדל של נשים במרכזי השלטון המקומי והארצי בישראל: רתיעת הנשים ממעורבות פוליטית, ההגבלה הקשורה לאחריות על משק הבית וגידול הילדים, הקשר בין הדת למדינה, מרכזיות הביטחון הדוחקת סוגיות של אי-שוויון הצידה ועוד ועוד. ההסבר שאותו אני מבקשת להציע הוא שמנגנונים פוליטיים, משומנים היטב, מבטיחים את הדרת הנשים היהודיות והערביות ואת המונופול של גברים על מרכזי השלטון בישראל. מבחינה זו, הדרך לפריצת המחסומים היא יצירת מנגנונים נגדיים להבטחת ייצוג שווה ("שיריון" השוויון) והתארגנות של נשים ברשימות עצמאיות שאינן קשורות למפלגות הארציות, הממוסדות ו"הגדולות" המבטיחות את האינטרס של גברים. לכאורה, מתגלה הבדל גדול בין מידת ההשתלבות של נשים יהודיות בשלטון המקומי לבין זה של הנשים הערביות. גם קצב השינוי של השתלבות נשים יהודיות במועצות הרשויות המקומיות עולה במידה רבה על זה שמתרחש בישובים הערביים. בעוד שבשנת 1965 היו הנשים 3.1% מכלל הנבחרים ורק ב- 27% מהמועצות כיהנו נשים ב-1989 עלה שיעור הייצוג של נשים יהודיות ברשויות המקומיות ל8.5%. ב- 1993 עלה שיעור הייצוג ל-10.9% וב-1998 הגיע ל- 15.4% נשים, שנבחרו ב- 88.8% מהמועצות היהודיות (ו- 57.1% מתוך כלל המועצות). החישוב הזה מוציא, כמובן, את הנשים הערביות. בבחירות 1998 נבחרו 0.4% נשים לרשויות המקומיות הערביות. בחישוב כולל הגיע, לפיכך, שיעור הייצוג של נשים במועצות ל-10.2%. למעשה, מדובר במציאות אחת, שבה כל קבוצות הנשים מופלות לרעה ומודרות מעמדות כוח בכל התחומים. בשוק העבודה: השליטה על החברות הכלכליות הגדולות ועל עמדות הניהול בהן מרוכזת בידי גברים, פערי השכר בשרות הציבורי והפרטי נעים בין 40% ל- 60%. בצבא, בספורט באקדמיה, בתקשורת וכמובן גם בפוליטיקה על כל רבדיה, המקומי הארצי וההסתדרותי, נשים מקופחות בשכר ובהשתתפות בעמדות הבכירות. האפליה אינה אחידה, קבוצות נשים חלשות יותר מקופחות יותר מקבוצות חזקות יותר. נשים ערביות הן הקבוצה החלשה ביותר בקרב ציבור הנשים וחולשתן היא ללא ההשוואה לגברים הערבים. גברים ערבים זוכים לנתח כוח במערכת הפוליטית, שממנה מודרות הנשים הערביות באופן גורף. השלטון היהודי מתגמל את הגברים הערביים בשליטה פוליטית על חשבון הנשים. חאולה אבו בקר (בספרה "בדרך לא סלולה" מ-1998), הצביעה על האופן שבו פועל המנגנון החמולתי כדי לשמר את הכוח הפוליטי בידי הגברים על חשבון הנשים. הוא עושה זאת באמצעות המבנה החמולתי שהוא משמרו לצרכיו. גם בעבודתי (1997) על אי-שוויון בין נשים לגברים במערכת החינוך מצאתי כי משרות ניהול והוראה במוסדות החינוך הערביים מחזקים את מבנה השליטה באמצעות החמולות, שראשיהן מתווכים את העברת המשאבים (משרות הוראה וניהול). מדיניות הגבלת הבנייה, המאלץ את המשפחות להמשיך ולחיות בתוך בית ההורים, הוא פן נוסף בחיזוק המבנה החמולתי בחברה הערבית.

אך גם נשים יהודיות מודרות מעמדות כוח פוליטיות. שתי ראשי ערים מתוך 137 רשויות מקומיות, ממחישות את מידת אי-ההשתלבות של נשים בהנהגת המדינה. הדוגמא "הערבית", של תגמול נציגי החמולות, בתפקידים פוליטיים בשלטון המקומי, על ידי השלטון היהודי (ובעזרת השב"כ), יכולה ללמדנו גם על מקומם של מנגנונים פוליטיים בהדרת נשים יהודיות מעמדות כוח. המבנה הריכוזי שמשאיר את הכוח במרכז ואת השליטה הפוליטית בידי מפלגות "אידיאולוגיות" ארציות מאפשר להדיר נשים מהמערכות הפוליטיות: ועדות המינויים עשו זאת ביעילות רבה בעבר ומרכזי מפלגות הנשלטים בידי גברים ממשיכים להבטיח את שוליות הייצוג של נשים במרכזי הכוח הפוליטיים, בהווה. גיוס יוצאי צבא על ידי המפלגות הגדולות, העבודה והליכוד, כמועמדים לראשי רשויות, היא אחת הדוגמאות הבוטות להשלכות כוחו של המנגנון המרכזי המעדיף גברים על פני נשים. מר"צ מלמדת על האלטרנטיבה להדרה המנגנונית של המפלגות הגדולות. באמצעות שיריון המחייב שילוב של 40% נשים ברשימות המועמדים למועצות השיגו הנשים במפלגה ייצוג בשיעור של 37% מכלל הנבחרים למועצות בכל הארץ. דוגמא חריגה זו מחזקת, בעקיפין, את הטיעון שמנגנונים וכלים פוליטיים הם ההסבר העיקרי לשיעור הייצוג של נשים, לטוב ולרע. יתר על כן, יש לזכור שמר"צ קמה במתכונת של מעין מפלגת נשים, על ידי אשה (שולמית אלוני) שנתמכה על ידי נשים ועל ידי התנועה הפמיניסטית, בראשות מרשה פרידמן (אשר נבחרה לכנסת, במקום ה- 3 מתוך השלושה שבהן זכתה ר"צ בבחירות 1973). נראה שההסבר העיקרי לגידול הצנוע בייצוג נשים בשלטון המקומי קשור להתחזקותן של מפלגות עצמאיות, שאינן סמוכות לשולחנן של המפלגות הארציות. בבחירות למועצות ב-1998, היה שיעור הנבחרות שנכנסו למועצות דרך רשימות עצמאיות בולט במיוחד. בעוד ש- 47% מהנשים הנבחרות למועצות המקומיות באו מרשימות עצמאיות, על-מפלגתיות ומקומיות, רק: 17% היו ממפלגת העבודה (לעומת 44% בשנות ה-80), 12% ממר"צ, 10% מהליכוד ו-10% ממפלגות העולים (4% נוספים היו מגשר, מרשימות דתיות וערביות). יתר על כן, 20% מהנבחרות למועצות ב-1998 היו ראשי רשימות.

מתברר, לפיכך, שהדרך העיקרית של נשים להשתלבות במרכזי הכוח הפוליטיים קשורה לרשימות עצמאיות שאינן קשורות למפלגות הגדולות. בבחינת מאפייני הנבחרות מתבלטות שתי עובדות, האחת מתייחסת לרמת ההשכלה הגבוהה של הנבחרות והשניה לפעילות החברתית-התנדבותית שלהן. לפי מחקרם של הרצוג ואחרים משנת 2003, שבו רואיינו נשים שנבחרו למועצות בבחירות 1998, כ-86% מהן בעלות תואר אקדמי כלשהו (לעומת 20% מחזיקי תואר בכל האוכלוסיה), מתוכן ל-46% תואר שני ומעלה. עד לבחירות 1998 היה מסלול כניסתן של נשים לפוליטיקה קשור במידה רבה ל"קשרים" (בין  40%- 60% בתקופה שבין שנות ה-50-עד שנות ה-80). בבחירות 1998 רק 26% הגיעו לפוליטיקה באמצעות "קשרים". מאידך, למעלה מ- 40% מהנבחרות למועצות הגיעו לפוליטיקה דרך פעילות התנדבותית או מעורבות חברתית. הנה כי כן, יש שכר לעמלן של נשים. הנשים הפעילות והמחויבות נבחרות וזוכות להכרה בהשקעתן הפוליטית חברתית. הן, מצידן, רואות בבחירתן לא רק קרש קפיצה לעצמן ומבטאות מחויבות לקידום עניני נשים וחברה בכלל, כפי שהדבר מתגלה בממצאי מחקרם של הרצוג ואחרים: 63% מהמרואינות, נשים המכהנות ברשויות המקומיות, אמרו שהן מרגישות מחויבות לנושא הפמיניסטי. גם בחירתה של יעל גרמן, ראש עיריית הרצליה, מוכיחה שפעילותה ומחויבותה הפמיניסטית-חברתית תרמה לבחירתה במקביל לתמיכת הרשתות הפמיניסטיות בעיר (בעיקר עמותת ה"ן, הרצליה נשים).

ד"ר אסתר הרצוג היא ראש החוג למדעי החברה במכללת בית ברל ומייסדת ומרכזת "פרלמנט נשים"