אחת התוצאות הישירות של חזרת הגבריות למרכז הבמה הוא הניצול הגובר של גופה של האישה, הפיכתה לחפץ ולאובייקט מיני הנתון לגחמותיו של הגבר

אם אנו מסתכלות אחורה על שלושים שנות פמיניזם בישראל, יש במה להתגאות: נושאי נשים הפכו מזמן לנושאים לגיטימיים: הכנסת חוקקה חוקים להגנת נשים, כבודן ושוויונן; אלימות גברים כנגד נשים, פעם סוגייה מוסתרת ולא מטופלת, הפכה לסוגיה ציבורית; מחלקות ללימודי מגדר נפתחו באוניברסיטאות; סופרות ויוצרות פמיניסטיות רבות והתרחבות רשת הארגונים הפמיניסטיים המסייעים לנשים. היה נדמה לרגע שאכן חלים שינויים מרתקים בחברה הישראלית אך נדמה לי שהשמחה היתה מוקדמת מידי. אנסה להראות כי הפטריארכיה, ובמרכזה העמדת הגבר והגבריות במרכז מחדש, וכחלק מכך גם  גזענות, אוריינטליזם, ואפליה בשוק העבודה – משתלטת מחדש על החברה הישראלית וכי קורבנותיה העיקריים הם נשים והפמיניזם. למצער, אפשר לראות בהשתלטות ההוויה הזו תגובה זמנית לאינתיפדה ולתחושת החרדה שאחזה בישראלים רבים והמנוצלת בציניות על ידי פוליטיקאים. אפשר לראות בכך גם מתקפת נגד כנגד הצלחותיהן של נשים והפמיניזם בישראל. אני סבורה שהפרשנויות הללו לא מספקות משום שהן לא מסבירות מדוע מתקפה זו מתבצעת במלוא עוזה דווקא עכשיו. לפיכך, אציע הסבר אחר והוא – הקואליציות החדשות והרדיקליות שהחלו לצמוח לאחרונה בישראל והן מהוות לראשונה בתולדות הפמיניזם בישראל איום אמיתי על המבנה החברתי, משום שהן מציעות לו אלטרנטיבה ממשית.

אציג מספר דוגמאות:

שניים ממושגי היסוד של הפמיניזם בצעדיו הראשונים היו האישה והפטריארכיה. השיח הפמיניסטי התמקד בהבנייה החברתית של ההוויה והזהות של נשים ובעמדותיהן כבסיס לביקורת ולחזון אלטרנטיבי של החברה, התרבות והמדע. מערכת השליטה הגברית, על המוסדות, הפרקטיקות, האמונות והערכים שמבנים אותה, הייתה לסוגייה מרכזית בביקורת הפמיניסטית. מושגי יסוד אלו נדחקו עתה לקרן זווית. את מקומם תופס שיח על מגדר, גבריות ומיניות שמחזיר את הגבר למרכז השליטה, אם מרכזיותו בכלל התערערה אי פעם, מעודד ניצול מחפיר של העבודה והגוף של נשים, תוך שהוא משיב את הנשים  למעמדן המשני בשיח ובביקורת ולתפקידיהן המסורתיים. מהלך זה מייצג "פמיניזם מלמעלה", במיוחד מהאקדמיה במקום פמיניזם שצומח מחוויותיהן של נשים, משתיק קולות רדיקליים ומרדד את השיח הפמיניסטי. הדיון בגברים מתבסס, בין השאר, על הטענה כי עצמה היא מבוזרת ולכן אינה מרוכזת בידי גברים וכי גברים הם עצמם קורבנות העולם הפטריארכלי. אכן, יש אמת בטענות אלו, אך הסטת הדיון אליהם התאפשרה עם זניחת מושג האישה כמושג המרכזי וכבעיה התיאורטית והפוליטית העיקרית ועם השלטת מושג המגדר במקומו. מושג זה  יוצר שוויון ולא יחסי כוח בין גברים ונשים ומעצב סימטרייה מזויפת בין נשים וגברים ומעלים בכלל את מושג האישה והנשים עצמן מהשיח. ומה שחשוב לא פחות: כך נוצר מה שאפשר לכנות פמיניזם ללא נשים, או פטריארכיה ללא גברים. גברים כקולקטיב שוחררו מהאחריות המוסרית, הפוליטית והמשפטית שלהם לפגיעתם הרעה בנשים ולחברה שהם יצרו בדמותם. מעתה אין לאמר: גברים פוגעים בנשים אלא: נשים נפגעות מ"המערכת", אותו משהו ערטילאי וחסר אחריות ובלתי נתפס, תרתי משמע.

השיח החדש על גוף ומיניות הופך שוב דימויים של גבריות לדימויים נחשקים ומשיב את הנשים למקומן כאובייקטים מיניים. אנו רואים זאת, למשל, בתרבות ההומו סכסואלית, מהצד האחד, ובתמונת הראי שלה המשתקפת במה שמכונה "הערסים החדשים", שניהם סובבים סביב דימויי גבריות. התרבות ההומו סכסואלית רואה בגבר תכלית הכל ובתשוקה את מרכז ההוויה האנושית. אם התשוקה היא העיקר, הרי לא משנה כיצד אנו משיגים אותה. תשוקה מקודשת, שהיא כמובן תשוקתם של גברים, מצדיקה סאדו מזוכיזם המקדש את הכוח והאלימות, אותה אלימות שמשתמשים בה כנגד נשים, ילדים, זקנים, עניים וקבוצות מוחלשות אחרות. התשוקה המקודשת מצדיקה ומאפשרת מה שהתרבות ההומו סכסואלית מכנה Men-Boy Love, כלומר, אהבה ומין בין גברים בוגרים לילדים, ומכאן המרחק לא רב – ואולי כלל לא קיים – עד לפדופיליה. התשוקה המקודשת כמו גם דימויים גבריים מובילה להאדרת כוחה של תעשיית המין על כל שלוחותיה, שהיא בעיקרה תעשיית של גברים למען גברים, המנצלת באכזריות נשים מוחלשות. מכאן קצר המרחק גם להאשמה מחדש של נשים בתקיפות מיניות על ידי גברים – כפי שהתבטא למשל בדיון הציבורי מסביב לתלונות על ניצול מיני של ילדות כנגד יעקב העליון זה לא מכבר. לכך יש להוסיף כמובן את  הסחר והשעבוד של מיליוני נשים  וילדים, למען תרבות המין הגברית ואי-רצונה של המדינה להירתם להגנת נשים וילדים אלו כמו גם נשים וילדים בכלל. לא פלא  שהדיון הציבורי בסחר בנשים בישראל מתמקד ברצונה כביכול של האישה להיות זונה – כאילו היא בוחרת בכך – ולא באכזריות של הגבר. לכן נעצרות ונענשות הזונות ומעט מידי נעשה כנגד הגברים הפושעים האמיתיים.

אחת התוצאות הישירות של חזרת הגבריות למרכז הבמה הוא הניצול הגובר של גופה של האישה, הפיכתה לחפץ ולאובייקט מיני הנתון לגחמותיו של הגבר. הדבר הזה כמובן קיבל ביטוי בכמה אירועים שהיו לאחרונה: בשימוש בגופה של אישה ערומה ברובה כשולחן במסעדת סושי בבת ים; נכונותן של צעירות להתפשט בציבור כדי לפרסם חנות בגדים חדשה ולזכות במלתחה; התחרות על תפקיד בערוץ פליי בוי, אחד המכשירים המתוחכמים ביותר שברא דמיונו של הגבר כדי להפוך את גופה של האישה למצרך יומיומי; סחר, אונס ושעבוד של נשים בתעשיית הזנות.  נשים, ששוב מקבלות על עצמן את ההגדרות המאצ'ואיסטיות הגבריות וממהרות לשתף פעולה עם הפטריארכיה, מקבלות עליהן בשמחה את התפקידים החדשים-ישנים לשמחת ליבם של הטלביזיה והגברים השולטים בה. מה לא תעשה נערה ישראלית שגדלה על החינוך הטלביזיוני הנכון, למען חשיפה של רגע ואולי גם של שני רגעים? הרי זה מה שמפמפמים לנו בראש מילדות ברודנות המחשבתית שבה אנו חיות ומגדלות את הבנות שלנו – תוך שרודנות זו מקפידה להסתיר ולסלף את המסרים הפמיניסטיים האמיתיים. התשוקה המקודשת שמה את האני, במיוחד האני הגברי, על הרצונות, הדחפים והאינטרסים האינדיבידואלים שלו, במרכז ומסיטה לשולים את הסולידריות החברתית והאחריות המוסרית שלנו כבני אנוש. האדרת האני ותשוקתו היא אבן דרך מרכזית בכלכלת השוק האכזרית שמוביל נתניהו וחבר מרעיו וכידוע פגיעתה רעה במיוחד בנשים.

אינתיפאדת אל אקצא נתנה דחיפה משמעותית לשיח הגבריות והחזירה את העטרה למיליטאריזם: שוב אשכנזים מתיכונים יוקרתיים יוצאים בחדווה ליחידות קרביות ומתאמנים לקראתן שנים לפני מועד הגיוס. שוב חוזר המיתוס הקרבי המיושן של המפקדים הקוראים "אחרי" ורצים ללא אפוד מגן אל מול מוות ידוע מראש (כמו מותו של אל"מ ויינברג בחברון בחודש נובמבר 2002) – וכך מתאר אותם כתב הארץ: "צעירים, נועזים, הרפתקנים, בטוחים בעצמם באופן מוגזם, מטפחים בסביבתם את הזיקפה הקרבית". גם גברים הומוסקסואלים נדרשים לאמץ את הנורמות המיליטאריסטיות וכמובן נשים בתפקידי לוחמה. נשים ששות לאמץ נורמות של גבריות כאלו – ולא רק בשדה הקרב כמו למשל אותן נשים שאצות רצות לחפש ריגושים בבתי הבושת של תאילנד

השבת הגבריות למרכז הבמה מלווה ומתחזקת על ידי המהלך של החזרת הנשים הביתה: שוב אנו שומעים על החשיבות של אימהות צמודה לתינוקות – מה שמכונה כיום "עיקרון הרצף" – ורצוי לאחר לידה בבית; שוב נדרשות נשים להיניק את תינוקותיהן ורצוי עד גיל מאוחר; יחד עם אלו, מוציאים את השד הדמוגרפי מהבקבוק ומקימים מחדש את המועצה לדמוגרפיה ההופכת את האימהות, אותה חוויה אישית מרגשת, לנכס ביטחוני ורואים בלידה את עיקר תרומתן של נשים למאמץ המלחמתי; לכך מצטרפת המגמה של חינוך מהבית. כמובן, שהמהלך של לידה בבית, הנקה, וחינוך בבית הוא בעל היבט מעמדי מובהק מאחר שאלו הם פריבילגיות של נשים משכילות ואמידות שיש להן את המשאבים הכלכליים וההשכלתיים לכך. החזרה הביתה היא גם בעלת היבט כלכלי משום שהיא מפנה את שוק העבודה לגברים. והיא כמובן גם  בעלת משמעות פוליטית: היא מנטרלת את כוחן הפוליטי של הנשים באמצעות סגירתן המחודשת ובידודן, כל אישה לעצמה, בין כתלי ביתה, והיא מבטלת ומשתיקה את השיח הפמיניסטי המשחרר. במקום שיקדישו את זמנן ומשאביהן לשינוי חברתי – למשל, לחיזוק מדינת הרווחה התומכת בנשים – הן נקראות לעזוב את הספירה הציבורית, עוד לפני שנטעו בה שורשים של ממש. השילוב הזה, בין הגבריות החדשה-ישנה והחזרת הנשים הביתה, מכוננים מחדש את האידיאולוגיה של המשפחה הנורמטיבית, הרואה בגבר את המפרנס והמגן של משפחתו ואת האישה כאחראית העיקרית למתרחש בבית. מגמות אלו מכוננות מחדש את תלותן של הנשים בגברים, מחלישות את מעמדן בשוק העבודה ופוגעות במאמץ הפמיניסטי לשחרור נשים.

תחת שלטון הפטריארכיה החדשה אין לנשים הרבה ברירות: או שהן חוזרות הביתה לתפקידיהן המסורתיים, שם הן שוב יהיו נתונות לשלטון גחמותיו של הגבר, או שהן מאמצות את תפקידיהן המיניים לשירותו של הגבר, או שהן נכנסות לתחרות עם גברים בשוק העבודה שם הן הופכות לעיתים קרובות  לגברים סוג ב' – מתחילות לדבר בקול נמוך סמכותי כביכול, ללבוש חליפות שלושה חלקים, רצוי עם עניבה ותיק ג'ימס בונד, לרדות בעובדים ולבלות עד שעות הלילה במשרד. כמו תמיד, לנשים לא ניתנת הזכות והאפשרות לבנות להן עולם משל עצמן או לבנות את העולם בדמותן. נשים צעירות מאבדות את עצמן בעולם הקשה הזה ובניגוד למה שאומרים לנו  – על הצעירות המשוחררות שהכל פתוח לפניהן והן יכולות אפילו להרוג את בילי – מסתבר כי הן לא מוצאות עבודה מכניסה, כי לעיתים קרובות הגבר החדש הרגיש בא אליהן בדרישות חדשות ומוגזמות, כי הן נעשות תלויות בהורים או בגבר מפרנס ולכן מפחדות להיות אסרטיביות, כי גם כשהן יוצאות לפעילות פוליטית שוכחים את תרומתן מהר מידי. קל לפטור את ההתפתחויות הללו בטענות הידועות – גם גברים מתפשטים כמו נשים בפרסומת ובקולנוע, ולכן אנו מדברים על שוויון, ובכלל, אתן סתם שמרניות ומפחדות ממין חופשי. אז אני רוצה להגיב לכך ולומר – שהפמיניזם לא יצא למאבק כדי שגברים ינוצלו כמו נשים ובכך נראה שחרור. יצאנו למאבק כדי שאף אחד, לא גברים ולא נשים, לא ינוצלו בשום צורה שהיא. שנית,  אני לא מפחדת שיאמרו עלי שאני שמרנית ומפחדת ממין – אם זה מה שיציל נשים וגברים מניצול ומדיכוי. אני חושבת שזו רק דרך נוספת להימנע מהתמודדות עם הטענות החשובות שיש לנו כנגד תעשיית המין ועבדות מינית ושלישית, המיניות הזו המיוצגת בדימויים הגבריים, בסאדו-מאזוכיזם ובפורנוגרפיה, איננה המיניות שלי וגם לא של רוב הנשים שאני מכירה. אני לא מעוניינת בה אלא במיניות שצומחת מתוך ההוויה של נשים ולא של גברים.

מול כל התופעות הללו של ניצול גופן של נשים עומדות הרשויות, ובראשן המשטרה, ומגלות אזלת יד אם לא אדישות. האדישות הזאת נתמכת בלגיטימציה ציבורית, כלומר, בתמיכה של חלק גדול מהציבור למעשים אלו, למרות שמשלמים מס שפתיים למען התקינות הפוליטית. ולפעמים אפילו לא נדרשים למס שפתים – ומשתמשים בנימוק של חופש הביטוי וחופש העיסוק כאילו נשים בוחרות להשתעבד לתעשיית המין ולהיאנס ולרעוב תחת חסותה וכאילו נשים בוחרות באנורקסיה כדרך חיים מתוך רצון חופשי. בדרך כלל מסבירים את שובה של הפטריארכיה בפחד הנורא של גברים מאיבוד נכסים ומהשתלטות של נשים על העולם. כך למשל הסבירו את ההתקפה על הפרקליטות בשירות המדינה. כלומר, מאבק על משאבים ושליטה. אני רוצה להציע הסבר אחר: בשנים האחרונות אנו עדות לשלב חדש ומבטיח בפמיניזם הישראלי. הקואליציה נגד פורנוגרפיה, הקואליציה נגד סחר בנשים, המאבק נגד עוני של נשים, המאבק נגד הוצאת ילדים מרשותן של אימהות. מה שמעניין בכל ההתארגנויות הללו הוא – שיתוף פעולה חדש של נשים מזרחיות, פמיניסטיות רדיקליות, פמיניסטיות דתיות וגברים פרו-פמיניסטיים. כאן נוצרת ברית חברתית חדשה, שמאופיינת הן בשילובם של כוחות שהיו פעם נבדלים, הן באג'נדה שמבינה את החיבורים בין אופני דיכוי שונים והן בניסיונות להציע אלטרנטיבות לקיום האנושי בכלל ולקיום הנשי במיוחד, אלטרנטיבות אלו דוחות את הפטריארכיה על כל היבטיה – שלטון ההון, גזענות, אימפאריליזם, קולוניאליזם. ברית חדשה זו הגיעה עד כה לגיבוש החשוב ביותר בארגון "אחותי" – ארגון פמיניסטי שהוקם על יד נשים מזרחיות אך פועל למען כל נשות ישראל תוך דגש על החיבורים הללו. ברית זו עומדת גם ביסוד המאמץ לארגון ועידת חירום של הנשים בישראל בקיץ או בסתיו הבא. הרעיון לועידת החירות לא רק על רקע ההבנה שכל אישה בישראל – מכל רקע שהוא – משלמת מחר כבד על עלייתה של הפטריארכיה החדשה אלא ובעיקר משום שרק נשים יכולות לקום ולבטא את הזעם נגד מה שמתרחש היום בישראל – עוני של ילדים, נטישת הזקנים, הזנחת האימהות החד הוריות, חוסר התקווה בקרב מספר גדל והולך של גברים ונשים בישראל, במיוחד בפריפריה ובשולי הערים, נוער מנותק ועוד ועוד. רק נשים מסוגלות לזעוק חמס כנגד כל העוולות ולהוביל מסע חברתי להצלת מדינת ישראל. ופרלמנט הנשים היום הוא צעד נוסף וחשוב במסע הזה.

ד"ר אראלה שדמי היא סוציולוגית של משטרה במכללת בית ברל, חברה בתנועות "קול האישה" ו"אחותי-למען נשים בישראל"