השופטים בבתי הדין לעבודה הראו בהערותיהם שהם הפנימו את הסטריאוטיפים לגבי נשים בכלל ונשים מבוגרות בפרט.
בשנת 1982 התחלתי במאבק בבתי הדין לעבודה לפסול את ההפליה בגיל הפרישה של נשים. את התביעה הראשונה הגשתי בשם שתי פרופסוריות בבית החולים "הדסה", תרצה כהן ואליין ברמן. אחרי מאבק של שנתיים בבית הדין האזורי לעבודה בירושלים התברר, מהחלטות ביניים של השופט גוטמן, שאין בדעתו להיענות לתביעה. הפעלתי לחץ על נשיאת "הדסה" בניו יורק (שעד אז לא היתה מעונינת לשמוע את טענות הפרופסוריות) באמצעות בטי פרידן וליז הולצמן והתוצאה היתה הסכם פרישה חדש המכיל שוויון בגיל פרישה, שהוכתב מניו יורק.
בשנת 1984, פניתי לבית הדין האזורי לעבודה בתל אביב, בשמה של ד"ר נעמי נבו, בתביעה נגד הסוכנות היהודית. התביעה נדחתה על ידי השופטת עדנה גבריאלי, מהטעם שאין בית הדין לעבודה המקום המתאים לחולל מהפכות. בערעור לבית הדין הארצי, קבע השופט גולדברג: "אין השעה בשלה לשוויון בגיל פרישה". קביעה זו דרבנה פעילות של נשים, ביניהן חברות כנסת, היועצת למעמד האשה ומשפטניות במשרד המשפטים, שהצליחו לנסח חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד. אולם, החוק לא חל רטרואקטיבית על נעמי נבו ולכן פניתי לבג"צ בעתירה נגד פסיקתו של בית הדין הארצי. ביקשתי מהאגודה לזכויות האזרח להצטרף לעתירה, היות וזו היתה העתירה הראשונה לבג"צ בעניין הפליה נגד נשים בתחום הכלכלי. בשנת 1990, נתן השופט בך, בהסכמת השופטת נתניהו והשופט אריאל, פסק דין תקדימי בו הוא התריע נגד סטריאוטיפים ודעות קדומות. הוא קבע שבמקרה של הבחנה בין קבוצות, על בתי המשפט לבחון בשבע עיניים האם אין הפליה. המאבק המשפטי הארוך בעניין גיל הפרישה מדגים ומסמל את המכשולים שעמדו ועדיין עומדים בדרכנו במאבק החברתי לשוויון.
המאבק הדגים את עומק הסטריאוטיפים נגד האישה המבוגרת
כשהתחלנו במאבק, הייתי משוכנעת שהמעסיקים, שהיו מעסיקים גדולים בסקטור הציבורי , בי"ח "הדסה", שהוא חלק ממערכת הבריאות-הציבורית והסוכנות היהודית, יתקנו את העיוות בכפיית גיל פרישה מוקדמת על נשים, מיד כשיבינו שהפרישה היא בניגוד לרצונן של הנשים. גיליתי שלא כך הדבר. ההפליה נגד נשים היתה מכוונת ומבוססת על סטריאוטיפים ואינטרסים.
העובדות מדברות בעד עצמן
- ניהלתי מאבק בבתי הדין לעבודה ובבג"צ במשך 8 שנים.
- בתי הדין האזוריים לעבודה סירבו, בשתי התביעות, להתערב כדי לשים קץ להפליה.
- בית הדין הארצי לעבודה קבע שאין מקום לפסול את הכפייה של פרישה מוקדמת על נשים.
- ההערות שהשמיעו באוזני גברים שהיו מעורבים בסוגיה: מנהלים ב"הדסה", מנהלים בסוכנות ומשפטנים במשרד המשפטים, גילו הפליה גסה. חלק טענו שאין להמשיך להעסיק את הפרופסוריות בהדסה אחרי גיל 60, כי 'מי זקוק ל"סבתות" במקום העבודה?' ו'מה יהיה אם גם המזכירות ירצו להמשיך לעבוד עד גיל 65!' חלק מההערות היו גסות ממש 'מה "הדסה" אשמה שיש לפרופסוריות רחם בין הרגליים!'.
- ההתנגדות לשוויון בגיל פרישה לא היתה תרוץ על מנת להתפטר מעובדות מסוימות. ההוכחה לכך היא שאחרי החתימה על הסכם הפרישה החדש, "הדסה" המשיכה להעסיק את פרופסור תרצה כהן לא רק עד גיל 65 כמחויב, אלא עד גיל 70.
- על מנת לקבל את הזכות להמשיך לעבוד עד גיל 65, כמו הגברים, נדרש, במקרה של "הדסה", התערבות מחו"ל; במקרה של ד"ר נעמי נבו נדרשו מאבק של 6 שנים בבתי הדין לעבודה ובבג"צ ועבודה ציבורית ולובי בכנסת.
הפנמת הסטריאוטיפים ע"י השופטים
השופטים בבתי הדין לעבודה הראו בהערותיהם שהם הפנימו את הסטריאוטיפים לגבי נשים בכלל ונשים מבוגרות בפרט:
- השופט גוטמן אמר בעת דיווח על השגת הסכם הפרישה החדש ב"הדסה" וביטול התביעה, שהוא לא היה נותן פסק דין לטובתנו. לדידו, באת כוח הפרופסוריות (אני) לא הבינה את הבסיס האנושי של הפרישה המוקדמת של נשים, הן הרי מתחתנות עם גברים מבוגרים מהן בכ-5 שנים ואכזרי להוציא את הבעל לבדו לפרישה. השופט אריאל חזר על אותה טענה בעת הדיון בעניין נבו בבג"צ.
- באמירתו של השופט גולדברג ש"השעה לא בשלה" לשוויון בגיל פרישה אם המחוקק לא קבע זאת במפורש, הוא הראה שלא קלט את המקום המרכזי של הזכות של נשים לשוויון בעולם העבודה. הוא לא ראה שמוטלת על בית הדין חובה לתקן את ההפליה הקשה, למרות שבמדינות אחרות, כמו ארצות הברית ויפן, ובקהילה האירופית, בתי המשפט הם שביטלו את ההפליה נגד נשים בגיל פרישה.
- השופטת נתניהו הביעה בבג"צ אכזבה על כך שבמאה ה-20 במדינת ישראל, לא היה ברור שכפיית גיל פרישה מוקדם על נשים מהווה הפליה פסולה.
בתי הדין לעבודה עדיין לא תורמים לביעור ההפליה בגיל פרישה
- בית הדין הארצי לעבודה דחה תביעה של נשים, המועסקות בקופת חולים הכללית, להשוואת תנאי הפרישה המוקדמת שלהן לאלה של העובדים הגברים. לפי הסדר הפרישה המוקדמת בקופת חולים הכללית, הנשים קיבלו פנסיה תקציבית וצבירת זכויות פנסיה רק עד גיל 60, כשהגברים קיבלו זכויות אלה עד גיל 65. קופת חולים הכללית טענה שהפנסיה התקציבית מהווה גשר עד לאפשרות לצאת לפרישה ויש לנשים אופציה לפרוש בגיל 60. בית הדין הארצי קבע שההסדר לא היה מפלה כי הנשים הסכימו לתנאי הפרישה המוקדמת.
- השופט חשין הפך את ההחלטה של בית הדין הארצי, בבג"צ. הוא קבע שאין לראות את ההסכמה של הנשים כמתירה את ההפליה וכי לא היתה הסכמה מרצון, היות ולא ניתנה לנשים אפשרות לבחור בהסדר שניתן לגברים.
- השופט חשין הזכיר את דבריה של השופטת נתניהו בשנת 1990 והעיר ששום דבר לא השתנה עד שנת 2000, כשבית הדין הארצי דחה את תביעתן של העובדות ובכך נתן חסותו להפליה.
מכפייה לאופציה לביטול האופציה
- חוק גיל פרישה שווה לעובדת ולעובד אסר על הכפייה של גיל פרישה מוקדם על נשים. עם זאת, הוא שמר לנשים אופציה לפרוש מוקדם יותר מהגברים כל עוד ההסכם הקיבוצי החל עליהן מאפשר זאת.
- פסק הדין של בג"צ בעניין נבו אימץ גם הוא את הפתרון שבחוק.
- הועדה הציבורית לאבחון גיל הפרישה, ועדת נתניהו, אימצה דגם של שוויון מוחלט בין המינים בגיל פרישה והמליצה על ביטול האופציה לנשים לפרוש מוקדם יותר. טענת חברי הוועדה היתה שהאופציה לנשים מנציחה סטריאוטיפים נגד נשים עובדות ופוגעת בהזדמנויות הקידום שלהן.
- דעת המיעוט שלי, כחברה בוועדה, היתה שאין לבטל את האופציה באופן אוטומטי אלא רק באופן הדרגתי, בהתאם לסגירת פערי ההפליה נגד נשים בשוק העבודה בכלל ובגיל 60 עד 65 בפרט. טענתי היתה שביטול האופציה של פרישה מוקדמת במצב של שוק עבודה מפלה נגד נשים, יכולה להעמיק עוד יותר את העוני הנשי הקיים בקרב אוכלוסייה זו של נשים מבוגרות. הרי נשים שיפוטרו בגיל 60 ולא ימצאו עבודה אחרת יהיו זכאיות לתקופה קצרה של דמי אבטלה ולאחר מכן, יהיו זכאיות להבטחת הכנסה אם אין להן בן זוג בעל הכנסה. אם נשים שאינן זכאיות להבטחת הכנסה ירצו להמשיך לקבל הכנסה עצמאית, יהיה עליהן לקחת פנסיה מוקדמת תוך תשלום קנס של 5% כל שנה של הקדמה.
- בחוק ההסדרים במשק לשנת 2004, התקבלה באופן חלקי ההמלצה של ועדת נתניהו. החוק קבע כי גיל הפרישה של נשים יועלה מיד ל-62 ובהמשך ל-64, ללא אופציה של פרישה מוקדמת.
דרך ארוכה עשינו ודרך ארוכה עוד לפנינו.
