יש להציע לנשים את החיזוק שכל אחת, בדרכה ובתחומה, יכולה להתוות דרך להגשמה עצמית, למנהיגות. בחלקת האלוהים הקטנה שלי אני מקדמת את השוויון בעזרת חינוך ילדים בבית-ספר.
אתייחס בדברי לדילמה "האם אפשר לחנך למנהיגוֹת?", ואנסה להציע לנשים, שאולי הן לא בקטע של מנהיגות, בטחון בעצמן ובדרכן, ואת החיזוק שכל אחת, בדרכה ובתחומה, יכולה להתוות דרך להגשמה עצמית, הערכה עצמית, לשוויון, או לפחות לשיתוף אמיתי. האם אפשר לחנך לכריזמה, אסרטיביות, דבקות במטרה, דוגמא אישית, חוכמה, חריצות, התמדה, עקביות, נאמנות, מסירות, יושרה?!
לפי הנרי קיסינג'ר, ההגדרה למנהיגות היא: להביא אנשים מהמקום שבו הם נמצאים למקום שבו לא היו מעולם. לואיס סטיבנסון אמר: "להיות מה שאנחנו ולהיעשות למה שאנחנו מסוגלים להיעשות, זאת מטרתם היחידה של החיים. אנשים חכמים באמת שמים להם למטרה להנהיג לא רק את עיסוקיהם, אלא גם את חייהם". לפחות מהדוגמאות האלה ברור שהרשות ניתנת לשני המינים. כלומר, שהכל בא מבפנים ובידינו להחליט. הכל נכון, נשאלת רק השאלה: למה אנחנו דנים עדיין, כיום, בבעיות נשים בכלל ובמנהיגוּת נשים בפרט?
מדוע נשים מנהיגוֹת, בעמדות מפתח ובתפקידים מרכזיים, הן מיעוט? זה אפילו לא נכון להגיד שהיום המצב יותר טוב. כי גם בתקופת התנ'ך היו מנהיגות, מצביאות, מרגלות ונביאות, אבל מעט. ומה שיותר חשוב, שכולן, אבל כולן, הגיעו למעמד שכתבו עליהן, בזכות הערמה והמקוריות, כלומר בעזרת המוח: יעל הרדימה, רחב סימנה, דלילה גזרה, אסתר הדליפה, ויש עוד דוגמאות. לעומתן, נשים עקרות היו ממש ה"אמא" של המנהיגוֹת, תרתי משמע. שרה, אמא של יצחק, חנה, אמא של שמואל והאמא של שמשון, ובמילים אחרות: הראש והרחם. אותה אוּנה יתירה והרחם המסתורית, מסכנות את מעמדו של הגבר שתגובתו היא: אם אי אפשר להתמודד איתה נילחם נגדה, ועד כמה שהדבר בידו יעשה הכל כדי שלא תהיה שווה, ובודאי לא מעליו, כלומר, שלא תנהיג באופן רשמי. על מנהיגות לא רשמית של נשים יש פתגם שאומר: "נשים יכולות לקבוע הכל, כי הן שולטות באלה ששולטים על הכל".
עד כאן כולנו יודעות וכולם יודעים, שמענו, קראנו, דיברנו, התלבטנו, התבדחנו, ועדיין הדרך רחוקה. עדיין בכל קבוצה שקובעת מדיניות הנשים הן מיעוט. הדוגמא הבולטת היא כמובן מליאת הכנסת. עד שישים נשים הדרך ארוכה ולבטח אי אפשר לחלום אפילו לאחל: עד מאה ועשרים.
אז מה עושים? כרגיל,.כל אחד בחלקת אלוהים הקטנה שלו צריך כל הזמן לעשות. לטעות ולעשות, לבכות ולעשות, להתלונן ולעשות, לעשות.בקטן, בגדול, לא משנה. יש דברים שגם אם הם אינם בטבע הם הופכים להרגל. אומרים שההרגל הוא טבע שני. שיגרה והרגל הופכים לסדר יום, ואולי לכך מתכוונים כשאומרים חינוך. על סדר היום בבית ספר שלי ישנה מודעות לשיתוף שני המינים בכל פעילות ובעיקר באותן פעילויות שהיו מאוד מוגדרות, או בלשוננו: מגדריות. לפני חמש שנים התחלנו בהרצאה של ד"ר אסתר הרצוג, בפני מליאת המורים, בבחינת הקניית ידע כללי והעלאת הבעייתיות והמודעות לכך שיש עוד הרבה מה לעשות. ערכנו אסופה ספרותית בית-ספרית, שדרכה נערכות פעילויות העוסקות ביחסים בין בני אדם ובעיקר בתוך המשפחה, המעגל הקרוב ביותר לילד בגיל הרך, שם מתחיל הכל. אירגנו תחרות כתיבת שירים בנושא והשיר הזוכה הולחן ע"י מנהלת בי"ס, כלומר, אני המלחינה. דרך כתיבת השירים עלינו על כמה בעיות קשות מאוד במשפחה אצל מספר ילדים. לעומת זאת נתגלו ילדים בעלי כישורים ספרותיים מוסיקליים ואומנותיים. הטמענו את הנושא בתחרויות ספורט: כדורגל, כדורסל. פעלנו בתחום מינוי ובחירה לתפקידים במועצת התלמידים ובוועדות, בארגון חוגי שירה וריקודים, במחשבים (נאמני מחשב נאמנות מחשב). בנינו תוכנית בית ספרית, המוקדשת למיגדר, בשיתוף היועצת, משרד החנוך והמורים, המבוססת גם על טקסטים ספרותיים ודרמה יוצרת, אקטואליה ועיתון בי"ס. הבסיס לתכנית הוא פדגוגי-פמיניסטי ושוויוני, המסייע לנפץ מיתוסים על תפקידי הגבר והאשה בתוך המשפחה, בחברה, בכיתה ובכלל.
מרבים לדבר על הון ושלטון. לדעתי צריך להוסיף גם את האון, שתמיד קבע סדרי עולם וחרץ גורלות של אנשים ומדינות. הנקודה היא בפירוש מתן זכות שווה לבנים ולבנות וטיפוח חיים בשלום בין שני המינים, כשכל פעילות משותפת מקרבת. המילים קרב וקירבה הן מאותו שורש. הקירבה הופכת את האחר לחבר ואת המוזר למוכר. לענייננו, בפרלמנט נשים, האחר הוא: בנות, אך ההשקעה בביטחון העצמי ובהערכה העצמית אצל בנים, היא לא פחות חשובה. אם הם יהיו מרוצים מעצמם, הם יהיו טובים גם לאחרים ואז אולי יצמחו מנהיג או מנהיגה חיוביים.
נקודת המוצא שלי, כמנהיגה פדגוגית, היא, שההשקעה בתשתית האנושית מתחילה בתשומת הלב לפרט. עלינו לשים לב למצוקותיהם וצרכיהם של כל התלמידים. לקרב ולשתף אותם, להרעיף עליהם אהבה ואכפתיות לרוב. עלינו לתת את הדעת תמיד על כך שילד קטן, מתוסכל וחסר ישע, כשיגדל ויתחזק, עלול להצטרף לעולם הפשע ויהיה מנהיג שלילי, בהיעדר התמיכה והחום. אך אם נרעיף עליו אהבה ונראה לו שאיכפת לנו ממנו וממשפחתו, יש סיכוי שיחזיר לחברה כשיגיע תורו. מנהיגות חיובית היא אחת הדוגמאות לשכר הכרוך בהשקעה בחינוך, שבא מתוך אכפתיות. תמיד האמנתי שהדרך האמיתית ומובנת לחנך אינה בדרך ההטפה, כי אם בדרך ההפנמה והדוגמא האישית. לכן אני רואה בשיר "בואו נאמין" של חמוטל בן-זאב, שגם כתבה את "לתת" ואת "אמן", התחלה של דיבור אחר לעולם טוב יותר. אני הלחנתי אותו מתוך הזדהות ותפילה ובעיקר בגלל השורה שאומרת "יש מקום לכולם". לסיום, הבה נוכיח לעצמנו יום-יום ושעה-שעה, שעדיפה דרך השלום על דרך המלחמה, הן בין עמים, אך בראש בראשונה בין בנות ובנים נשים וגברים.
