ויקי קנפו אינה יכולה להביא את המהפיכה החברתית. ההתקרנפות של מנהיגות מעמד הביניים והאליטות באקדמיה ובתקשורת עלולה לסכן את קיומה של מדינת ישראל

מדינת ישראל הגיעה לנקודת שפל חסרת תקדים מבחינת המצב הכלכלי-חברתי השורר בתוכה. אי השוויון בכלל ואי השוויון בהתחלקות ההכנסות מעבודה הרקיע שחקים, מ- 1:6 בשנות ה-80 ל- 1:13 כיום. ממדים אלה של אי-שוויון הם מהגבוהים בעולם. לדעתי, מדובר במדיניות מודעת, המונעת מאינטרסים כלכליים-פוליטיים כבדי משקל. במאזן האינטרסים הזה, רוב אזרחי המדינה נשארו מאחור, במובן שלא היו רלוונטיים בתהליכי קבלת ההחלטות. בנימין נתניהו כשר אוצר לא המציא את השיטה הכלכלית הנוהגת בישראל מאז 1985. הוא הביא אותה לדרגות לא אנושיות, כפי ששמעון פרס כינה זאת: "קפיטליזם חזירי". דרך אגב, זה אותו שמעון פרס שבלעדיו התוכנית הכלכלית משנת 1985, לא הייתה מתבצעת. אלא, כפי שנראה בהמשך, התוכניות הכלכליות הן רק כלי במשחק הפוליטי. מגרש בו יש אינטרסים גדולים לגבי נכסי ציבור וקשר בין הון לשלטון. לכן, לנתניהו לא הייתה שום בעיה עם הכיוון הכלכלי-חברתי שהותווה לפניו, אלא רק עם הקצב והאכזריות בביצוע הקיצוצים. כמי שרואה עצמו ראש ממשלה הבא, אצה לנתניהו הדרך, ובדרך הוא רצה לצבור עוד כוח ועוצמה פוליטית. לכן הוא המשיך את מה שעשה קודמו באוצר, סילבן שלום, שבסוף 2002, בעת אישור תקציב בלתי רלוונטי לחלוטין לשנת 2003, הצליח להשתלט על המוסד לביטוח לאומי ולמנות לו חשב מלווה. השתלטות זו מנוגדת לחוק, על פיו מדובר בתאגיד סטטוטורי, שאמור להיות בעל עצמאות כלכלית ומכאן גם מקצועית. כך ניתן היה בשקט ובקלות לקצץ 5.5 מיליארד שקל מקצבאות המוסד בשנת 2003. מפלגת העבודה ישבה מנגד, ואופוזיציה חברתית נגדעה באיבה. ע"ע ויקי קנפו.

נתניהו זיהה מהר את חלון ההזדמנות להשתלטות על תאגידים סטטוטוריים נוספים, שהם בעלי עוצמה כלכלית ופוליטית גדולה כמו: קרנות הפנסיה, המועצה להשכלה גבוהה, רשות הנמלים ומרכז השלטון המקומי. לגבי כל הגופים האלה נשמעה הטענה של ניהול כושל, חוסר יעילות ואפילו שחיתות, כביכול, על מנת להשתלט עליהם באמצעות חשבים ממונים של משרד האוצר. אין עוררין על הצורך ברפורמות מבניות, ואפילו בחינה מחדש של מערך הקצבאות של המוסד לביטוח לאומי. צורך כזה קיים, אפילו מהטעם הטכני לפיו לא נעשתה בחינה מקצועית של מבנה הקצבאות מאז המלצות ועדת בן שחר בשנת 1975, שלושים שנה הם סיבה טובה לבדיקה ושינוי. אבל נתניהו בחר לעשות שינוי אחיד, גורף, אכזרי ומהיר ללא שום בדיקה מקצועית. לא הוקמה שום ועדת מומחים לבדוק את התנהלות המוסד לביטוח לאומי או קרנות הפנסיה. הם "הולאמו" ע"י האוצר, שהפך להיות בעל הבית היחיד. גם המשבר בשלטון המקומי הוא משבר יזום, על מנת להשתלט על רשויות ועיריות שהם תאגידים סטטוטוריים, בלי בחינה אמיתית של מצבן הכלכלי או התנהלותן המושחתת כביכול. בשיטת נתניהו, המהלומה היא אחידה ורוחבית, ומי שלא ישרוד זה לא עניינו של האוצר. כלומר, מחד, נתניהו לקח סמכויות בלתי מוגבלות של ניהול כל מוקדי הכוח במגזר הציבורי, ומאידך, התנער מאחריותו לתוצאות השתלטותו. לכן, כאשר אין משכורות לעובדי הרשויות, נתניהו מפנה את הביקורת לראשי הרשויות ומפלגת העבודה שותקת. אין אופוזיציה וגם אין התנגדות חברתית ממשית. נשאלת השאלה למה הציבור שותק?

נתניהו צודק, אנחנו מפחדים ממנו. אף אחד, אולי חוץ מויקי קנפו וכמה רסיסים של ארגונים חברתיים, לא מעונינים לצאת נגדו, למעט הביקורת האחרונה מחודש יולי 2004, ערב כנס קיסריה. פתום נזכרו בנושאים החברתיים, אפילו בבנק ישראל. אולם, לא שמענו שום קול מחאה מהכיוון של, למשל, אנשי רוח שיוקיעו את אי תשלום המשכורות, או אנשי אקדמיה  מובילים, שיתריעו על הסכנה במדיניות הכלכלית הנוהגת. לדעתי, מאחר ואף גוף, אפילו לא גוף תרבותי, לא יכול לשרוד ללא עזרה ממשלתית, הרי שאנשי הרוח שזועקים למשל על עוולות שנגרמות לפלשתינאים, או אנשי אקדמיה ששותפים לכל קוקטייל חגיגי של שר האוצר וראש הממשלה, פוחדים להתעמת עם שר אוצר חזק וכוחני כנתניהו. היו כאלה שסברו כי ויקי קנפו, בכתפיה החלשות, תביא לשינוי חברתי. אך, מהפכות או שינויים חברתיים לא קרו בעולם שלא ע"י אינטלקטואליים, שמייצגים אינטרס של מעמד ביניים ושיש לדעתם משקל חשוב בחברה. אצלנו התהפכו היוצרות. פרופ' אבישי ברוורמן, נשיא אוניברסיטת באר שבע, ציפה למשל, שויקי קנפו תזעק את זעקת הנגב, שכה קרוב לליבו. אבל ברוורמן, כמו עמיתו, פרופ' איתמר רבינוביץ' מאניברסיטת ת"א, העדיפו למלא פיהם במים. האינטרסים האישיים שלהם וגם של המוסדות שבראשם הם עומדים גוברים על מחויבותם הציבורית. כמו שנאמר, איש איש לעצמו, וכל אחד עושה לביתו.

במהלך 20 השנים האחרונות התחזקו מאוד גורמים פרטיים שצברו הון גדול על חשבון הציבור. בין היתר הם השתלטו על מרבית אמצעי התקשורת. מבנה הבעלות על ערוצי התקשורת מוכר לכל, ולכן אין לצפות מהתקשורת שתבקר מהלכים כלכליים שנועדו בראש וראשונה לשרת את בעלי ההון ששולטים בערוציה. במילים אחרות, יש מקום להתייחס לא רק לקשר בין הון לשלטון, אלא גם לקשר בין תקשורת ושלטון, כמו גם לקשר בין אקדמיה ושלטון. הגבולות מאוד היטשטשו, וכמעט נעלמו במהלך שני העשורים האחרונים. מדובר בתהליכים די מוכרים בעולם הרחב, אלא שבישראל, הם הואצו משתי סיבות הקשורות לשיטת הממשל שלנו. בתחילת שנות ה-80 עברו המפלגות הגדולות משיטת הבחירה באמצעות ועדה מסדרת לשיטת הפריימריס. כאשר חברי מרכז שנבחרים לכנסת זקוקים למשאבים גדולים מאוד על מנת להגיע למאות אלפי בוחרים. בהעדר כסף פרטי, הם נאלצים להשיג ספונסרים שמממנים אותם. למימון זה יש מחיר, וכן בהגיעם לכנסת הם חייבים קודם כל לאנשי העסקים שסייעו להם להגיע לכנסת, ולא לציבור. בנוסף, עד לבחירות האחרונות, בחירת ראשי ממשלה בעשור האחרון התבצעה באמצעות פתק נפרד. כלומר, גם ראשי ממשלות נאלצו להתמודד בבחירה אישית, שחייבה אותם בגיוס כספים אדיר, לרוב בלתי חוקי, כפי שמתברר בפרשות עמותות ברק או שרון. לאחרונה, בוטל חוק הבחירה הישירה לראשות הממשלה, אולם, הנזק לדמוקרטיה הישראלית, כבר נגרם.

דמוקרטיה נבחנת בין השאר ע"י הפרדת רשויות. בישראל אין שלוש רשויות נפרדות. הכנסת מחושקת ע"י חוק ההסדרים, שהינו חוק עוקף כנסת ודמוקרטיה, בעזרתו האוצר יכול ומקפיא כל חוק שאינו נראה לו. למשל, כמו: חוק יום לימודים ארוך, חוק הדיור הציבורי, חוק שילוב ילדים עם צרכים מיוחדים במערכת החינוך הרגילה ועוד. למעשה, הרשות המחוקקת נתנה הסכמתה לביטולה בפועל. גם הרשות השופטת, שמתרשמת כנראה ממסעות התקשורת של שר האוצר, בוחרת שלא לדון בנושאים כלכליים מהטעם המוזר של מצב כלכלי קשה. על כך למדנו לאחרונה מהבג"ץ בעניין סל הקליטה לעולים מדרום אמריקה, אשר תבעו את הממשלה על הפרת הבטחה שלטונית בעניין זכויותיהם שהובטחו ערב עלייתם לארץ. בעקבות שינויים תכופים בחקיקה, כאמור באמצעות חוק ההסדרים, חלק מזכויות אלה בוטלו רטרואקטיבית. מהלך משפטי לא חוקי שכזה קיבל אישור בג"ץ בעילה של "המצב במשק". אם כך, גם הרשות השופטת לא רלוונטית, והמצב הכלכלי כביכול, גובר על החוק. נשארה רק הרשות המבצעת, קרי הממשלה. אבל גם עליה השתלט משרד האוצר. לאחרונה, נחשפנו לתלונות מנכ"ל משרד התמ"ת שהתנגד לעניין מקצועי שבסמכותו, ובתגובה האוצר עיכב את תקציבי משרדו. במשרדים אחרים, כמו משרד הפנים של פורז משינוי, אפילו פוחדים לדבר על הסחיטות והאיומים שמפעיל משרד האוצר. אז מה יש לנו? שר אוצר אחד, חזק, כוחני, שבאופן דמוקרטי כביכול, השתלט על כל מוקדי הכוח הכלכליים. לזה לא קוראים דמוקרטיה, אלא דיקטטורה. אם מוסיפים לזה את הפגיעה בחופש הביטוי, את העדר השיח הציבורי בנושאים שקובעים את העתיד הכלכלי והקיומי של כל אחד מאתנו, הרי שמצטיירת סכנה אמיתית לקיומה של מדינת ישראל.

ד"ר לינדה עפרוני היא משפטנית וכלכלנית, מומחית לשוק העבודה