יש הטוענים שנושא מעמד האישה חייב להיות מוטמע ל תוך התרבות הארגונית, וכי "סוכנות" המופקדות על הנושא גורמות לו,  למעשה, נזק. הם מתעלמים מהיעדר כוח ועצמה של נשים. כדי להבטיח מנהיגות נשים אמיתית יש ליצור מנהיגות פמיניסטית, מודעת ומחוייבת.

אתייחס לנושא הדיון מנקודת מבט אישית, כמי שהקימה ומנהלת עד היום את מערך הממונות על מעמד האישה במשרדי הממשלה, מערך הכולל למעלה מ–70 משרדי ממשלה ויחידות סמך. מערך זה, שהוקם בתוקף החלטת נציבות, היווה מודל לחקיקת חוק היועצות למעמד האישה בשלטון המקומי. לחוק יש חלק מהחסרונות של המודל, אך אין לו היתרונות – כפיפות למנכ"ל, יחידת מטה, תגמול סמלי. זה היה המקסימום שניתן היה להשיג בזמנו. האלטרנטיבה היתה שלא יהיה חוק ולא יהיה תפקיד כזה. מומחים לניהול שלפניהם תועלה השאלה, ישיבו לנו שנושא מעמד האישה חייב להיות מוטמע ומוזן אל תוך התרבות הארגונית, וכי "סוכנות" מיוחדות, המפקחות ומופקדות על נושא זה גורמות לו, למעשה, נזק. אין ספק, כי עמדה זו, ברמה העקרונית היא צודקת. אולם אותם מומחים מתעלמים מהבעיה המרכזית של שינוי ארגוני בנושא של נשים, והיא כוח, עצמה.

למערכות מינהל ישנה נטייה לאמץ מדיניות סמלית, מדיניות המאפשרת לקובעי המדיניות להצהיר הצהרות ולהדגיש ערכים – הכל בצורה לא מחייבת. המבחן האמיתי לנכונותם ליישם את המדיניות, הינה הנכונות, אם בכלל, להקצות משאבים אשר אינם בבחינת סמל, אלא הם מהות, כמו: תקציב, מעמד, כח אדם, סמכויות. הניסיון בתחום מעמד האישה מלמדנו, כי רב המרחק בין העקרונות וההסכמה עם הערך האמור להיות מוטמע בארגונים, לבין עיצוב המדיניות הממשית לקידומו. ראו בעניין זה את מאמרו המצוין של פרופ' משה מאור ב"בטחון סוציאלי" על קידום נשים בשירות המדינה. באותו מאמר התייחס משה מאור לממונות על מעמד האישה בשירות המדינה, אשר את עבודתן חקר, והגיע למסקנה שדווקא על רקע הנטייה למדיניות סמלית, המאפיינת את המערכות, יש חשיבות רבה לאישיות של ה"סוכנת", ולמאמץ שהיא משקיעה במילוי תפקידה, כדי לנסות ולהשיג בכל זאת שינוי כזה או אחר. למאמר זה קראה חברתנו, ד"ר אראלה שדמי "האשמת הקרבן". אני מסכימה ברמה העקרונית עם אראלה, אך עדיין סבורה, בנסיוני המתמיד, לראות את חצי הכוס המלאה, כי בכל זאת ישנה חשיבות לשאלה מי היא האישה המתמודדת עם התפקיד.

יש שונות ברמת הפעילות ובהישגים בין הממונות על מעמד האישה, אשר עבודתן מונחית, מבוקרת ומפוקחת על ידי. ודאי וודאי שישנה שונות ברמת הפעילות בין היועצות בשלטון המקומי. שם לא יצר המחוקק גוף על שמפקח ברמת המטה, בדומה לאגף לקידום נשים, בין השאר מהטעם שזהו חוק סימבולי כמו גם חוק הרשות לקידום מעמד האשה. למעשה, כל יועצת וכל ראש רשות חופשיים לפעול ככל הנראה בעיניהם, כל זאת על רקע פוליטיזציה חמורה של התפקיד ושל הנושא ברבות מהרשויות. באותן רשויות אין ספק שלתפקיד היועצת אין כל משמעות ואין השפעה, ובמובנים רבים היא תורמת להנצחת הפערים והסטיגמות.

המדיניות הסימבולית תורמת גם ליצירת מנהיגות סימבולית, מנהיגות המקבלת השראה וחיזוקים בתהליכי הפוליטיזציה. רק מנגנונים יעילים לאכיפת חקיקה יכולים לתרום תרומה משמעותית כדי למלא את מחציתה הריקה של הכוס. השינויים הרבים שחלו בנושא זה, לפחות בשירות המדינה, חלו בזכות מסירות נפש ולעיתים קרובות גם הקרבה של אינטרסים אישיים שלי אישית, של צוות העובדות באגף ושל מספר ממונות. ההישגים עומדים ביחס הפוך לתשומה של המערכת, – יחס המדגיש את המדיניות הסימבולית. לכך ניתן להוסיף את אי היישום של חוק שיווי זכויות האישה, את העובדה שלא הוקצו תקנים ותקציב ראוי לממונות במשרדי הממשלה, ליועצות בשלטון המקומי ולרשות לקידום מעמד האישה. ברמה מסוימת שיתוף הפעולה של הסוכנות עם המכניזם הזה, יכול להרחיק מאיתנו את השינוי המיוחל. אך מהי האלטרנטיבה? ללא אותה עשייה, אומנם כאמור רק של חלק קטן מה"סוכנות", לא היה קורה כלום בשטח. המדיניות הסימבולית היתה מאפשרת לקובעי המדיניות לא לעשות גם את המעט הנעשה היום. נושא מעמד האישה היה נגרר אי שם למקום האחרון בתכנית העבודה של אגפים זניחים לשיפור שירות, או"ש והדרכה, איכות ומצוינות למיניהם.

לכן – כשורה אחרונה – ובכל זאת-

כן, אנו, אני, אתן, כולנו – מנוף לשינוי. חשוב שנדע לדרוש רמה, סטנדרטים, מחויבות, השקעה מכל מי שנוטלת על עצמה משימה זו.

כדי להבטיח מנהיגות נשים אמיתית יש ליצור מנהיגות פמיניסטית, מודעת ומחוייבת. זאת הסיבה שבתכנית העבודה של האגף לקידום נשים כללנו מראשית הווסדו את כל הנושאים הקשורים למעמד האשה, בהיבט הרחב ביותר שלהם, תוך ביסוס תיאורטי מחד ויצירת קשר עם כל מנגנוני העשייה והבקרה הרלבנטיים, הפועלים בשטח, מאידך. כל ממונה על מעמד האשה עוברת  הליך "גיור" פמיניסטי ארוך (כך אני קוראת לזה), כדי להיות כשירה למילוי תפקידה. אני סבורה שחובה עלינו לדרוש שתהליך זה יקוים גם ברשויות המקומיות, נוסף להקמת יחידת מטה שתסייע ליועצות למלא את תפקידן.


רבקה שקד היא הממונה על מעמד האישה בנציבות שרות המדינה