יש נטייה הולכת וגוברת של המשטרה להשתמש בשיטות לוחמה אלימות שנוסו בשטחים והועברו לתוך הקו הירוק. זהו חלק מ"שיטוריזם ושיטוריזציה" (בספר ארץ מאובטחת). היינו, השימוש הלוחמני בסמכויות שיטור לטיפול בתופעות ובאוכלוסיות מסוימות. שימוש זה בא במקום אסטרטגיות אחרות השואפות להתמודד עם תופעות חברתיות. פרופ' הרולד פפינסקי: "אכיפת החוק היא כישלון מונומנטאלי. כך היה תמיד, מימי האינקוויזיציה והלאה…" במילה אחת, המשטרה היא כישלון. מייקל דאונינג ממשטרת לוס אנג'לס: "בלי קשרים של המשטרה עם הקהילה לא ניתן להתמודד עם האלימות". רק 15% מהשוטרים הם נשים ושיעורן בקרב הקצונה נמוך, למרות שהן במשטרה מזה 60 שנה.

ב-1977, על רקע ועדת נמיר לבדיקת מעמד האישה, קבע מחקר של מחלקת החקירות של משטרת ישראל כי הטיפול המשטרתי במה שהיה מכונה אז נשים מוכות – מיועד לא להגנת האישה או לאכיפת החוק אלא להשבת שלום הבית על כנו וכי זו אסטרטגיה בעייתית אם לא כישלון של ממש. המשטרה לא ערכה שום שינוי בהנחיותיה אז. עברו עוד 12 שנים ורק ב-1989 שינתה סוף סוף המשטרה את הנחיותיה לאור דוח ועדת קרפ בנושא וקבעה כי אלימות כזו היא פשע, שתובע התערבות ממשית של המשטרה. אז, ונדמה לי גם היום, טענו מפכ"לים וקציני משטרה בכירים כי הטיפול בתופעה אינו באחריות המשטרה אלא באחריות מוסדות אחרים. אני לא ממש מבינה מדוע פשע ורצח ואלימות אינם באחריות המשטרה, רק משום שהם מבוצעים בתוך המשפחה או כנגד נשים. ב-1998 החליט המפכ"ל יהודה וילק על הקמת יחידות אלימות במשפחה בתחנות והקצאת חוקרים מיוחדים לעניין זה. כבר לפני כן נקבע כי חקירות מקרי אונס יבוצעו על ידי חוקרים מיוחדים, בעיקר נשים. לא תמיד דבר זה מתממש בפועל. מאז, למיטב ידיעתי, לא חל שינוי בנהלי המשטרה. הגם שהמשטרה הכניסה את הנושא למערכת ההדרכה שלה.

ולפני מה אנו עומדות היום, כארבעים שנה לאחר שהמושגים "נשים מוכות" ו"אלימות כנגד נשים" פרצו לתודעתנו הציבורית? המצב לא ממש השתנה: אנו עומדות אל מול כמעט 20,000 תלונות של נשים מוכות ועוד אלפי נשים שכלל לא טורחות להתלונן, אלפי מקרי אונס ופגיעה מינית שהמשטרה לא מצליחה למנוע ולא תמיד מטפלת כראוי, אלפי אם לא מאות אלפי הטרדות מיניות בעבודה וברחוב אך באלו המשטרה כלל לא נוגעת. למה? האם הטרדה מינית של נשים זה לא פשע שמסמכותה של המשטרה לטפל בו? אביא רק דוגמא קטנה מהעת האחרונה: אישה מוכה מוטרדת על ידי בעלה שהורחק מהבית. היא העזה ופנתה לעורכי דין, כולם אוימו על ידי הבעל ונטשו את האישה. עורכת דין אחת לא שתקה ודיווחה על כך למשטרה. המשטרה תחילה סירבה כלל לטפל בעבירה החמורה של הטרדת עורכי דין, אך לאחר עוד מכתב ועוד מכתב משהו התחיל לזוז – אך כבר עבר חודש ולא קרה דבר.

והנה עוד מקרה חמור במיוחד מהשבוע האחרון: נערה  בתל שבע נרצחה על ידי אחיה. הסכנה לחייה הייתה ידועה למשטרה ולרווחה ואלו המליצו לה לא לשוב לביתה. אינני מבינה: כשלמשטרה יש מידע שהולך להיות רצח – היא לא צריכה למנוע זאת? היא לא מגינה על האישה? פשוט שולחת אותה למותה? האם הייתה נוהגת באותה צורה כשידוע לה שראש ארגון פשע מיועד לחיסול?

בסקר שנערך בינואר 2012 לבדיקת מידת הביטחון שחשות הנשים בישראל נמצא כי רובן חוששות עדיין לביטחונן האישי בכל הקשור לעבירות מין במקומות העבודה, במקומות הבילוי ובתוך הבתים. לפי הסקר, בו השתתפו 800 נשים מכל המגזרים בישראל, קרוב לשמונים אחוז מהנשים (76% מהנשים היהודיות ו-79%) מהנשים הערביות) דיווחו כי הן חיות "בחרדה מתמדת" מפני תקיפה מינית. לפי הסקר, אחת מכל שלוש נשים תותקף מינית במהלך חייה אך רק 20% מתלוננות ו-75% מהתלונות נסגרות עוד במשטרה ולא מגיעות לכדי הגשת כתב אישום.

שימו לב: נשים חיות תחת חרדה תמידית, לחרדה כרונית כידוע יש השלכות בריאותיות קשות ומסתבר שרובנו חוות אותה, אך 75% מהתלונות נסגרות. דהיינו, תישארו בחרדה מתמדת!

המשטרה כהרגלה מזה שנים אומרת לנוכח ממצאים כה מדאיגים, אך כלל לא חדשים, כי הם "רואים בחומרה" את עבירות האלימות כלפי נשים ומפעילים "מערך ייעודי מקצועי ומיומן בתחום,.. כולל הכשרות". כמו כן צוין כי "המשטרה מקיימת קשר הדוק עם שירותי רווחה שונים וארגוני סיוע וכן שהמשטרה חברה בוועדה בין-משרדית העוסקת ברצח נשים על ידי בני זוגן". האם כל זה מרגיע אותי? ממש לא. גם לא העובדה שבאיחור של 20 שנה המשטרה עורכת ניסוי – עוד לא מאמצת, רק עושה ניסוי – של שילוב עובדת סוציאלית בתחנה שמלווה מתלוננות, חשודים וצוותי חקירה". שימו לב: הדרישה להצבת עובדת סוציאלית בתחנות משטרה הועלתה למיטב זכרוני בשנת 1989, כלומר, לקח למשטרה למעלה מעשרים שנה לבצע דרישה כל כך פשוטה.

ועוד עובדה מעניינת: לפי נתוני המרכז בכנסת כשני שלישים מהכלואים על אלימות כלפי נשים מרצים כעת מאסרים חוזרים ול-20% מהם זה המאסר השישי או יותר. אם מדובר בעבריינים מועדים – מדוע המשטרה אינה יכולה להתמודד איתם? נחכה עוד 20 שנה עד שיתעשתו? האם אי אפשר להשתמש באזיקונים כדי להגן על הנשים המוכות? האם 20,000 אזיקונים – זה תקציב מעבר ליכולתה של המשטרה או מעבר לרצונה? אבל נשים סובלות גם מאלימות משטרתית ישירה: נשים מגויסות למשטרה במספרים מצחיקים וקידומן לדרגים בכירים הוא בדיחה: רק 15% מכלל השוטרים הייעודיים הם נשים ושיעורן בקרב הקצונה והקצונה הבכירה נמוך – וכל זה למרות שנשים משרתות במשטרה מזה 60 שנה, כלומר מאז 1960, ומשום מה הן עדיין לא הגיעו לשוויון מגדרי. הטרדה מינית במשטרה היא תופעה שכיחה. במחקר שעשתה המשטרה משנת 2000 נמצא כי 75% אחוז, שלושה רבעים מהנשים במשטרה, מדווחות על הטרדה מינית ברמה כלשהי, למעלה מ-90% על התבטאות מינית כללית, 71% על רמיזות מיניות ולמעלה מ-50% על הצעות מיניות. זה מצב מזעזע. הייתי רוצה להאמין שהמצב היום שונה אך האירועים האחרונים – ניצב אורי בר לב, ניצב ניסו שחם, שכבר נאלצו לפרוש ונצ"מ ששמו אינו ידוע אך נחשב למה שמכונה "דמות מוערכת" ואחרים שאת פרטיהם איננו מכירים – כל המקרים הללו עדיין מייאשים.

האם המשטרה מתנהגת טוב יותר לנשים שמחוץ למשטרה, נאמר, בעת פינוי מבתים? כן, לעיתים יש שוטרים רחמנים. אך ראו את המקרה הבא: לא מכבר, בסביבות השעה שבע בבוקר, המתינו ילדיה של פטמה אל-כשכר, מהיישוב הבדואי ביר הדאג' בנגב, להסעה המאורגנת לבית הספר היסודי בקצה הכפר. הילדים הקטנים יותר נשארו בבית – שלושה פחונים שחוברו יחדיו, עם ריהוט מינימאלי. אל-כשכר קפצה לכמה רגעים לשכן, מרחק כ-100 מטרים. כשחזרה, גילתה בבית קבוצת שוטרים ואת ילדיה סגורים באחד החדרים. "אחד השוטרים נתן לה בעיטה ברגל וזרק אותה על הקיר. השכן, שרץ לברר מה קרה וניסה לעזור, קיבל גם כן מכות. בחדר של הילדים זרקו גז מדמיע", כך היא מספרת.

ומה קורה לנשים מפגינות? גם כאן הן זוכות ליחס מיוחד מהמשטרה. הנה כמה דוגמאות: למשל המקרה של דפני ליף, שדרכו רצו השוטרים והמאבטחים להעביר מסר חד משמעי למחאה. או ההתנהלות התוקפנית של סנ"ץ יוסי שפרלינג מתל אביב כלפי מפגינה, שלמזלה צולמה על ידי עובר אורח ולכן לא יכול הסנ"ץ המכובד להסתתר מאחורי הכחשות המשטרה וההאשמות שהיא מטילה על מפגינים. אך גם במקרה חמור ומתועד זה הוא רק הועבר לדין משמעתי ולא לדין פלילי. כן, זה קורה גם לגברים אך נדמה לי שתקיפת אישה לא רק נתפסת אצלנו אחרת אלא כך גם אצל השוטרים. לכן אין להתפלא כי שוטרים גם מפילים מפגינה לכביש , אוחזים בה בכוח וכאשר נחשף גופה כי חולצתה התרוממה – לא מאפשרים לה לכסות את גופה והוא נותר חשוף לעין כל, בעיקר לעין השוטרים. גם אין להתפלא ששוטרים תוקפים אישה הרה בעת הפגנה.

אני ממליצה למפכ"ל ולקצינות המכובדות המשתתפות בדיון, כי ילכו לאירוע שמארגנת קואליציית הנשים לשלום ב-3 בדצמבר לציון היום הבינלאומי למאבק באלימות נגד נשים והמתמקד באלימות מינית נגד נשים אקטיביסטיות. חמש אקטיביסטיות יספרו בגוף ראשון על הצורה שבה שוטרים מתנכלים להן, מבזים ומשפילים אותן כנשים במהלך הפגנות. מדובר באקטיביסטית שמאלנית, באקטיביסטית ימנית דתייה, באקטיביסטית ערבייה, באקטיביסטית אתיופית ובאקטיביסטית בהריון. וכך הן אומרות לבילי מוסקונה-לרמן: הדפוס חוזר על עצמו באותו אופן בהפגנות שונות ברחבי הארץ: הם דוחפים בידיים שמכוונות לחזה, צובטים, ממששים, מרימים חולצה, נצמדים, מתחככים, משתמשים בשמות גנאי, ולוחשים משפטים של סרטים פורנוגראפיים. ליסה מילר הפגינה כנגד פינוי מאהל התקווה בחודש החמישי להריונה: "יס"מניק שם לי את הידיים על החזה, 'תוריד את הידיים' אמרתי לו, 'יא שרמוטה', הוא חייך. 'את יודעת בכלל מי האבא?'" דפוס פעולה זה רק מדגים את הנטייה ההולכת וגוברת של המשטרה ובמיוחד כוחות הסדר שלה לשימוש בשיטות לוחמה אגרסיביות ואלימות שנוסו ונלמדו בשטחים והועברו לתוך הקו הירוק. זהו חלק ממה שאני מכנה בספר שלי (ארץ מאובטחת": שיטוריזם ושיטוריזציה). היינו, השימוש המוגבר והלוחמני בסמכויות שיטור לטיפול בתופעות ובאוכלוסיות מסוימות. דוקטרינה זו קיבלה את ביטויה בעשור האחרון בסדרה של חוקים ופרקטיקות שיטוריות, בשיח ציבורי של הפחדה ובתהליך הפצתו בחינוך, בפוליטיקה ובתקשורת. שימוש זה בא במקום אסטרטגיות אחרות השואפות להתמודד עם תופעות חברתיות. חוששני, שיותר אבטחה, יותר סמכויות, יותר חומות, מייצרים יותר עוולות ואף מוות.

אבל בכך העניין לא מסתיים: היום המשטרה היא רק חלק אחד ממערך השיטור במדינה; חברות אבטחה; משטרות עירוניות של פקחים ומאבטחים; מיליציות עממיות; מתנדבים; יחידות שיטור עצמאיות שהוקמו בהרבה משרדי מממשלה. למרות שלא אוהבים לדבר על כך, בעשרים השנים האחרונות השיטור בארץ עבר מהפכה שבמרכזה, לא רק השיטוריזם אלא גם הפרטת השיטור ובעצם הפרטת הביטחון האישי שלנו. למי שאין ממון לאבטחת ביתה, גופה ורכושה, כנראה לא נותר אלא להמשיך לסבול מאלימות ומחרדה. בעצם גם נשים שבידן ממון לא מצליחות להתחמק מכך.

הדס שטייף מדווחת ממש לפני שבועיים כי 70% ממקרי הרצח בתוך המשפחה מבוצעים באמצעות כלי נשק ארגוניים של חברות שמירה, של צה"ל, של שירות בתי הסוהר או של המשטרה: בעקבות כך צפוי השר לביטחון פנים, יצחק אהרונוביץ', יחד עם בכירים במשטרת ישראל לדון ולגבש הנחיות חדשות בנוגע להיתרים להחזקת נשק בציבור. נו באמת! הרי הנתון הזה ידוע לנו מזמן. אך משטרת ישראל כהרגלה התעלמה ממנו עד כה. האם היא תתעשת? אני משאירה את השאלה שלי פתוחה.

נשים שחיות תחת אלימות הן נשים שסובלות מטרור. כך אמר המומחה לטרור ביבי נתניהו – אז מדוע המשטרה לא פועלת בנושא זה כמו שפועלים במקרי טרור? לשיטתו של נתניהו היה ראוי לפעול בצורה נוקשה הרבה יותר, עם תקציבים, עם יחידות למלחמה בטרור, עם ספינים בתקשורת, עם הפחדה של הגברים, עם תותחים. אבל אם מישהי סבורה שאני מקבלת את שיטתו של נתניהו – טעות בידה, אני אכן מסכימה שנשים רבות חיות תחת טרור. אך אני, מה לעשות, נגד אלימות מכל סוג שהוא, מה גם שאלימות רק מובילה לאלימות נוספת. לא רק זאת: פרופסור הרולד פפינסקי, אחד הקרימינולוגים המרתקים והחדשנים כיום, העז לומר מה שרבים חושבים אך לא אומרים בפה מלא, ואני מצטטת: "כמה זמן עוד נחזיק בדעה שאכיפת החוק, לבד מתנועה, הופכת אותנו לבטוחים יותר. אכיפת החוק היא כישלון מונומנטאלי. כך היה תמיד, מימי האינקוויזיציה והלאה…" במילה אחת, המשטרה היא כישלון. וגם אם נתלונן על שוטר שסרח – זה ממש לא יועיל. המשטרה ספוגה בתרבות של אלימות, חיפוי ואי אמת וכמו שהראתה בדיקה שעשה עיתון הארץ לאחרונה הסתבר כי שוטרים ששיקרו סופגים לכל היותר נזיפה, וחלקם אף מקודמים. בבדיקה נכללו רק תיקים שבהם ההכרעה בדינו של השוטר שנתפס באי-אמירת אמת בחקירה או במשפט נגדו, התקבלה בקדנציה של המפכ"ל דנינו. אך דנינו ממשיך כאן מסורת ארוכה של מפכ"לים ששימרו תרבות אלימה זו ולא פעלו כנגדה נחרצות. לכן הבעיה היא מדוע אנו ממשיכות להאמין ולקוות שהשיטור ישתנה לטובה? מדוע אנו כנשים פעילות וארגוני הנשים ממשיכות להסתפק במה שנעשה עד כה, מול אלימות גואה מצד גברים בכלל ושוטרים בפרט? הגיע הזמן שלא רק נדרוש חשיבה מחדש על המאבק למען ביטחון נשים ועל תפקידן של רשויות המדינה ובראשן המשטרה למיגור אלימות זו, אלא נציע גם שינוי רדיקלי במשטרה ובשיטור.

בואו נשמע, למשל, מה אומר מייקל דאונינג, סגן מפקד משטרת לוס אנג'לס בעת ביקורו בישראל ואני מצטטת: "אפשר למלא את העיר במצלמות בטיחות, להפעיל מערכות ממוחשבות לזיהוי לוחיות רישוי, להשתמש באלגוריתמים מיוחדים שמנתחים התנהגויות דרך מצלמות אבטחה, אבל כל זה יהיה לשווא בלי הקשרים הישירים של המשטרה עם הקהילה". והוא ממשיך: "בשנים עברו, פעילות מוצלחת של המשטרה נמדדה במהירות שבה הגיעה ניידת לזירה לאחר אירוע. כיום, חלק בלתי נפרד מפעילותה של משטרת העיר מתמקד בהשתלבות המשטרה בקהילות השונות והמגוונות החיות בה". ביחידה למניעת טרור, סיפר, יש מחלקה שמוקדשת כל כולה לבניית גשרים עם הקהילה. דאונינג עצמו משתתף בתפילות שישי, ולאחרונה הקימה המשטרה שתי קבוצות קריקט כדי לחזק את קשריה עם ילדים מוסלמים… וזה מזכיר לי את השיטות שאפילו משטרת ישראל השתמשה בהן בשנות השבעים, ואיך שהוא נטשה ושכחה מזמן. אפשר להפעיל שיטור מסוג אחר שישרת באמת ובתמים את כולנו, ובמיוחד את הנשים החיות בחרדה. הספר שלי עמוס בהצעות לשיפור פני המשטרה. אף הצעה לא מקבלת את הלוחמנות האגרסיבית הזו. ואני לא יחידה בין הקרימינולוגים שמעלה הצעות לשינוי. כל זה מחייב שינוי גדול במשטרה. האם המשטרה מוכנה לכך? חובת ההוכחה היא על המפכ"ל. אך חובתנו, כקרבנות וכאקטיביסטיות, לדרוש את השינויים הללו במשטרה. אחרת נחטא לעצמנו ולבנותינו.

ד"ר אראלה שדמי היא סוציולוגית של משטרה, לשעבר מרצה וראש התכנית ללימודי מגדר בבית ברל