האינטרסים הכלכליים והבעלויות הצולבות של אמצעי התקשורת יגרמו לכך שלעולם לא נדע על שאריות הדי.די.טי בתה הירוק, על חלקה של כימיקלים ישראל באסון הקישון ועל מפגעים קשים וחמורים נוספים. המידע עליהם יימצא, אולי, בידיעות קטנות, המוצנעות בעמודים הפנימיים של העיתון. רק אתרי מידע עצמאיים, שאינם תלויי הון, יכולים להעביר לציבור מידע אמיתי הנקי משיקולים כלכליים – דברים אלה אומרת יולי חרומצ'נקו, עיתונאית שעבדה ב'כל העיר', 'ידיעות אחרונות', תכנית הטלוויזיה 'העין השלישית', תחקירנית ב'אולפן שישי' וכיום היא פרילנסרית ב'הארץ' וחברת מערכת העיתון 'כאן' היוצא לאור מטעם קבוצת התקשורת העצמאית – אינדימדיה.
אספקת מידע כבר מזמן אינה נחשבת בעיני אמצעי התקשורת בעולם בתפקידם העיקרי. במערכת הכלכלית המודרנית הופכים כלי התקשורת לחברות 'שובות קהל', המוכרות לחברות המפרסמות ציבור צרכנים במחיר גבוה ככל האפשר. בתהליך שהחל בתחילת המאה וצבר תאוצה בעשרים השנים האחרונות, הופכים כלי התקשורת לזרועות של תאגידים עסקיים בין לאומיים, שעיקר עניינם להרוויח ולא לספק מידע להמונים. הרווחים הנאים ממניות התקשורת בבורסות בעולם יגרמו לתהליך להימשך, לתאגידי התקשורת החדשים לצמוח ולהתפשט, ולהמשיך להוות חלק אינטגרלי מ'הכלכלה העולמית החדשה', המכונה בפי מתנגדיה – שלטון ההון.
שלטון התאגידים
הכלכלה הגלובלית בנויה היום מכמה אלפי תאגידים טרנס־לאומיים גדולים, המעורבים ברוב השווקים, רוב משאבי הטבע, רוב הפטנטים הנרשמים ורוב כוח העבודה בעולם. לתאגידים אלה השפעה מכרעת על מדינות (בייחוד מדינות מתפתחות, שכלכלתן משוועת ליורו זר), על אוכלוסיות גדולות, על תנאי שכר ותנאים סוציאליים ועל תנאי סביבה ונוף. ההכנסה השנתית של ג'נרל מוטורס ופורד, למשל, גדולה מהתל"ג של כל מדינות מרכז אפריקה. כוחם של התאגידים מאפשר להם לבנות בעולם השלישי פרויקטים גרנדיוזיים, הגורמים לנזקי סביבה ולנזקים לאוכלוסייה המקומית (כמו הסכר במחוז בגרט בהודו, שחייב פינוי מאות אלפי תושבים מבתיהם וצפוי שיחריב את המערכת האקולוגית המקומית), לשחרור פסולת מזוהמת מבלי שישלמו את המחיר, לשעבוד שוקי צרכנים חדשים, להעסקת עובדים בתנאים לא תנאים ועוד.
בין תאגידים לאמצעי התקשורת
לרבים מהתאגידים המזהמים. המשעבדים והרווחיים ביותר יש גם קשר כזה או אחר לערוץ תקשורת – בעלות, מניות או שותפות ואם לא – המזהם בוודאי ירצה לפרסם את מוצריו בערוץ תקשורת כלשהו, וישלם בנדיבות. ערוץ התקשורת יחשיב אותו כלקוח מועדף. לא ניתן היום לצפות מכלי התקשורת שייצאו בביקורת נגד שלטון ההון או הקפיטליזם הגלובלי והשלכותיו – פשוט משום שהם חלק אינטגרלי מהשיטה ומרוויחים ממנה היטב. כלי התקשורת בעולם כיום הם קודם כל מערכות כלכליות-חברות שתפקידן להציג מאזני רווח שנתיים, ולכן אין שום סיבה שיסרבו להיענות לפניית מפרסם בגלל ההיסטוריה האקולוגית הבעייתית שלו. מתוך תשעה תאגידי התקשורת הגדולים בעולם. רק אחד עוסק בתקשורת בלבד. רוב אמצעי התקשורת בעולם הם רק זרוע בתוך תאגיד שהחברות האחרות בו הן חברות ביטוח, השקעות או נדל”ן.
ישראל, כמנהגה, מתקדמת בצעדי ענק בעקבות ארצות הברית. חמש 'בריוניות התקשורת' המקומיות תופחות, צוברות בעלויות צולבות ושולחות ידיהן לתחומים עסקיים שונים ומגוונים. לאליעזר פישמן, הבעלים של גלובס, יש חברות נדל"ן, צמיגים וסופרמרקטים. לבעלים של 'מעריב' יש חברת ביטוח וקרקעות. חמש ה'בריוניות' גם קשורות באופן כזה או אתר לחמש קבוצות הגרעין בכלכלה הישראלית אי.די.בי, כלל, כור, עופר ודנקנר. לכל אחת מאלה יש בבעלותה בנק וחברת אשראי, חברת ביטוח גדולה וכמה וכמה מפעלי כימיקליים מזהמי סביבה. אלא, שהציבור כנראה לא יידע לעולם מה הקשר בין המפעל הרווחי לבין נחל אלכסנדר הכתום משפכים. כלי התקשורת לא יטרח לספר לו. פירוט האינטרסים העסקיים המצטלבים והסבוכים של ברוני התקשורת ובעלי קבוצות הגרעין מזכיר טלנובלה פרועה במיוחד. הבעלויות הצולבות והמעורבויות העסקיות הסבוכות, התלות של בעלי כלי התקשורת במפרסמים והסכמים שקטים בין כלי תקשורת שונים גורמים למצב שבו לביקורת על צורת ההתנהלות של תאגיד לא יהיה איפה להתפרסם.
בעולם, מדי שנה מפרסמים ארגוני מתנדבים העוסקים בביקורת התקשורת סיפורים שלא זכו בחשיפה תקשורתית בין אלה ניתן למצוא, למשל, מחקר על הסכנה שגורמות למערכת ההורמונלית שאריות די.די.טי הנותרות על עלי תה ירוק (בבעלות תאגידי התה), על ניסיונות חברת 'גרבר' להשתלט בניגוד לחוק על שוק תחליפי החלב בעולם השלישי ובכך לגרום למאות תינוקות לרעוב, על שפיכת פסולת מסוכנת של מפעלי כימיקלים למערכת הביוב של דנוור ועוד. דוגמאות לאי סיקור וסיקור חלקי של סוגיות הנוגעות לרווחתם של תאגידים ניתן למצוא גם בישראל – הצנעת חלקה של כימיקלים לישראל באסון הקישון, התגייסות לתמיכה בכביש חוצה ישראל, תת הטיפול בנושא אתר הפסולת ברמת חובב, סיקור שביתת העובדים בסוף השנה וכדומה.
דחיקה למדורים נפרדים
מעבר לדוגמאות הפרטניות אפשר לדבר על המדיניות הכלכלית. נושאים כלכליים יופיעו תמיד במדורים נפרדים ובשפה מקצועית. משמעותן הציבורית ונזקיהן של תופעות כמו הפרטה תמיד יוצנעו ולעולם לא תופיע ביקורת כלפי בעל מפעל המפטר עובדים (אשמה הממשלה, שלא שילמה לו) ועובדים שובתים בגלל שכבר שנים לא נחתם אתם הסכם ייחשבו תמיד ל'חמסנים'. העוני הוא, לפי התקשורת הממוסדת סוג של מגפה התוקפת רק אנשים בעיירות פיתות, וגורמת להם לבצע פעולות תמוהות כמו לעמוד בפני מקרר ריק ולייבב. משמעות כלכלית חברתית ופוליטית ודאי שאין לתופעה משונה זאת. דוגמה אחרת לאינטרסים המעורבים בתקשורת הוא חוק הפורנו, שזכה בגיבוי מצד מרבית חברי וחברות הכנסת החילונים/יות. איך הפכה זנות מתועדת בסרסורה של המדינה לסמל לליברליזם ולחופש הביטוי? רק בזכות ההון.
כל אלה מבהירים שוב את מה שנאמר בהתחלה. בתנאים אלה אי אפשר לצפות מהתקשורת התאגידית, המתהדרת בתארים 'חופשית' ו'ביקורתית', שבאמת תהיה כזו. האלטרנטיבה המוצעת היא הקמת כלי תקשורת עצמאיים, שבעידן המודרני כבר אינם כרוכים בהשקעה כספית גדולה, ואין סיבה שבגללה תיוותר התקשורת נחלתם של בעלי ההון בלבד. תיאורטית, מחשב עם חיבור לאינטרנט יכול היום להפיץ כל פיסת מידע לכל משתמשי הרשת באשר הם. ניסיונות של חברות גדולות להגביל תנועת מידע ברשת לא צלחו עד עתה. באתרי מידע עצמאיים, שאינם תלויי הון, טמונה התקווה להרחבת המודעות הציבורית לנושאים החשובים באמת לאוכלוסיית העולם בעתיד.
