הצלמת, אסנת בר אור, לכדה בעדינות המצלמה את האופן שבו מבטאים בתי הספר היעדר שוויון ופערים משמעותיים בתנאי למידה להם זוכים בני קהילות שונות בארץ. הפרויקט – 'בית, ספר' – יצא לאור כספר בהוצאת 'קו אדום' (הקיבוץ המאוחד, 2002) והוצג בשנים 2001 -2002 בתערוכות שהתקיימו במוזיאון הרצליה, המשכן לאמנות בעין חרוד, רידינג בתל אביב וכפר קרע.

היעדר דיאלוג

הספר, 'בית, ספר', מביא את עבודת הצילום שצילמתי במשך שנתיים (2000 -2002) בבתי ספר ממלכתיים, יחד עם מאמרים של כותבים שונים, העוסקים בקשר שבין חינוך, סביבה, קהילה, תרבות, אזרחות ודמוקרטיה. הפרויקט מציע נקודות מבט וקריאה של המרחב הבית ספרי, ומסמן כיוונים אלטרנטיביים, שמגמתם – חתירה לחברה אזרחית, שוויונית והומאנית יותר.
הצילומים מבטאים היעדר שוויון ופערים משמעותיים בתנאי למידה להם זוכים בני קהילות שונות בארץ. לדוגמה, בית הספר התיכון ג'ת, המופיע במספר תמונות בפרויקט: בניין ישן, ששימש כפי הנראה בעבר כבניין משטרה או צבא, חצר חשופה לשמש, מסדרונות מקפיאים בכיעורם ובדמיונם למרתפי שב"כ כל אלה משקפים את מצב תשתיות החינוך במגזר הערבי במדינת ישראל. פערים אלה, הבאים לידי ביטוי במשאבים ובעצמה חברתית, מקרינים בבירור על סיכויי ההשתלבות של תלמידים מקהילות מוחלשות במארג החיים האזרחי בחברה הישראלית.
הצילומים מתרכזים בתמונת הנוף הפיסי ובארגון המרחב והסביבה האופייניים לבתי ספר. בית הספר מהווה טקסט חזותי ומדל ארכיטקטוני, המבטא יחסים חברתיים ותרבותיים. מהצילומים עולה דימיונם הרב של בתי ספר לבסיסי צבא, בתי כלא בתי חרושת ותחנות משטרה. מוסדות אלה, כמו  גם בתי ספר, שייכים לקבוצה של מוסדות אותם מכנה מישל פוקו 'בשם מתקני משמעת'. כולם  פועלים על פי אותו היגיון של היררכיה וכוח, כך שהארכיטקטורה שלהם מבטאת את מנגנון השליטה  מהסוג המופעל על אסירים, פועלי תעשייה, חיילים או שוטרים, באופן המשרת את מנגנון הכוח. אסתטיקת הכוח באה לידי ביטוי בשערי הברזל, בסורגים, במסדרונות, באופן הישיבה בכיתה כך  שכולם נראים ורואים את המורה, אך לא מתאפשרים שיחה או שיתוף פעולה בין התלמידים ועוד.
הצילומים מבטאים היעדר שוויון ופערים משמעותיים בתנאי למידה להם זוכים בני קהילות שונות בארץ. פערים אלה מקרינים בבירור על סיכויי ההשתלבות של התלמידים במארג החיים האזרחי בחברה הישראלית. כמו כן, עולה מהצילומים מערך יחסי הכוח המתקיים בסביבה הבית ספרית. מערכת יחסים שבה תלמידים אינם שותפים לקביעת התכנים, הכללים וסדר היום, ואשר שוללת את אפשרות הדיאלוג. שיחה בין מחזיק הכוח למשוללי הכוח אינה דיאלוג גם המורים, וכמובן ההורים, הם בעלי יכולת מועטה מאוד, אם בכלל, להיות שותפים בדיאלוג הבית ספרי. גם הם אינם משתתפים בקביעת התכנים, הכללים, וסדר היום של בית הספר. "תוצאת חוסר הדיאלוג היא שתיקה, הגוזרת אלם על השותפים למעשה החינוך בבית הספר. כאשר נשללה יכולת הניסוי והמימוש האישי באמצעים לגיסימיים, מתפרץ הצורך לביטוי באמצעים אלימים… אנו רואים זאת למשל בוונדליזם מצד הלומדים נגד רכוש בית הספר" (זאב דגני, מתוך מאמרו ב'בית, ספר'). כלומר, האלימות בבית הספר היא תוצר של האלם שנכפה על השותפים.

כלי מנגנוני המייצר חוסר שוויון

בתי ספר הם כלי בידי המדינה ומנגנוניה לשם יצירה של סדר חברתי-פוליטי, הדרוש להם ולשם השלטתו. למרות ההצהרות והסיסמאות השונות בעד שוויון, מערכת החינוך היא אחד הגורמים המרכזיים המייצרים את אי השוויון. ככלי מרכזי של מדינת הלאום היהודי, אחראית מערכת החינוך ליצירת האתוס והנרטיב הציוני-אשכנזי כהגמוניים במרחב הישראלי ובהחלשת הזהות הלא יהודית. האפליה כלפי האוכלוסייה הערבית, תרבותה ושפתה, מובנית בתוך המערכת. הפרמטרים של המערכת נתפרים באופן, שהמבנה החברתי יישמר וימוחזר. לדוגמה: תכני הלימוד והבחינות עוצבו על פי ידע ותרבות מערבית, כך שליהודים, יוצאי מדינות המערב, יש יתרון מובנה. מערכת החינוך היא זו המייצרת את רף הבגרות, שדרכו יכולים לעבור רק 40% מהתלמידים, שהם אלה השייכים למעמדות אתניים וכלכליים הגמוניים. 60% הנותרים אינם זוכים לבגרות. הם אינם עוברים בשער הכניסה הנותן סיכוי לחיים טובים יותר, ואינם נהנים מחינוך המפתח את היכולות, הזהות והעוצמה החברתית שלהם, אלא עוזבים את בית הספר בתחושת כישלון שתלווה אותם לכל אורך דרכם. כלומר, בית הספר אינו פועל להעצמתם כשותפים לדיאלוג החברתי והכלכלי ולמימוש האזרחות שלהם כשותפים פעילים.

בית הספר כמנציח פערים

מבנה בית הספר מדמה את היחסים החברתיים במקום העבודה, ובכך עוזר לאנשים צעירים לאמץ את החלוקה המעמדית הנהוגה בעולם העבודה ולהסתגל אליה. הכנה אידיאלית לתעסוקות של בני המעמד הנמוך מדגישה משמעת, קבלת מרות ורכישת מיומנויות מקצועיות לתחומים המקנים לבעליהם שכר נמוך. לעומתם, בתי הספר של המעמדות הגבוהים מאפשרים יותר בחירה ויותר עבודה עצמאית. כלומר, בני המעמדות השולטים מקבלים חינוך שמכין אותם יותר טוב לדרגות ניהול גבוהות. גם הקצאת המשאבים משקפת את הריבוד בחברה ויחסי הכוחות בחברה. בתי ספר בקהילות מוחלשות זוכים להרבה פחות משאבים מבחינת ציוד, איכות מורים, ופעילויות שמחוץ לקוריקולום. תלמידות מהפריפריה ומקבוצות מוחלשות מנותבות מלכתחילה למסלולים ולבתי ספר מקצועיים שבהם הסיכויים לבגרות עיונית המקובלת על ידי האוניברסיטאות הם מועטים בהרבה, ואיכות החינוך בהם נמוכה מאלה שבבתי הספר העיוניים, הסכנה המרכזית בחינוך מערכתי זה היא הסוואת העובדה, שהידע והסדר החברתי המועבר לתלמידים משקפים אינטרסים של קבוצות שולטות. אלה מוצגים כאמת אוניברסלית, במציאות. הידע והסדר החברתי הנלמדים אינם מסומנים כמייצגים נקודות מבט של בעלי אינטרסים מסוימים, אלא מוצגים במציאות שיש להסתגל אליה ולקבלה. בכך נמנעת ומוחנקת האפשרות להתנגדות ולמאבק בחוסר הצדק ובאי השוויון.
כדברי פאולו פריירה: "הסוואת המציאות פירושה, לגרום לאנשים להאמין שהמציאות היא ישות קבועה, שניתן רק לתארה – במקום שיבינו כי כל ישות היא התרחשות בהיסטוריה, והיא יכולה להשתנות כתוצאה מפעילות, בתוך ההיסטוריה המתהווה."

יכול להיות אחרת

אם בית הספר יאפשר מקום של דיאלוג קשוב בין השותפים – הורים, תלמידים ומורים, וקהילה, הוא יוכל להיות חלק מתהליך של שינוי חברתי. "כדי שאפשר יהיה להתמיד בתהליך הדיאלוגי יש לטפח יחסי כבוד הדדיים, אמון, דאגה זה לזה, לגבש כללי יסוד ולתחזק אותם בכל עת" – זאב דגני (בית, ספר 2002).
אלישבע סדן מציעה במאמרה בספר בית ספר קהילתי, שיהווה מקור העצמה עבור התלמידים, המשפחות, המורים והמקום שבתוכו הוא ממוקם.
"להעצמה, כעיקרון מנחה, יש שליחות כפולה, אישית וקהילתית: לפתח את היכולות וההשפעה הבין אישית של היחיד בחברה, לפתח את הערך העצמי שלו, ולדאוג ליצירת קהילה אנושית, שהאנשים בה דואגים לסביבתם, מעצבים אותה, משפיעים עליה למען איכות חייהם, ולמען הדורות הבאים. הגשמת שליחות זו תקבע את עתידה של האזרחות בחברה דמוקרטית שנה תלוי עתיד החברה שלנו."
"מעבר לתפקידיו החיוניים של בית הספר – השכלה וחיברות – עלינו לחשוב גם על תפקידם של בית הספר בפרויקט הגדול הקרוי יצירת חברה אזרחית. בחברה אזרחית משתתפים האזרחים באופן פעיל ביצירת המשק הכלכלי, המדיניות החברתית ואיכות החיים של הכלל. מעורבותם של אנשים רבים ככל האפשר בחיי הכלל, לובשת בדרך כלל צורה של פעילות בארגונים מקומיים… יצירת חברה אזרחית, היא פרויקט של פרויקטים, לא פתרון אחד. עלינו להיות שותפים לפרויקטים השונים, שמתוכם יכולה לצמוח חברה מזינה ותומכת באזרחיה, ואלה משקיעים בה את זמנם, מרצם ויצירותיהם… בית הספר הוא ללא ספק אחד הפרויקטים, אבל העיקר בו הוא היותו מעודד העצמה – יצירה של אנשים פעילים, מעורבים ואחראים, הקשורים זה לזה וערבים זה לזה" (בית, ספר 2002).

אסנת בר אור היא ראש המחלקה לצילום בקמרה אובסקורה ובוגרת בית הספר למנהיגות חינוכית