הגעתי לראש-העין בשנת 1949 עם ילד בגיל שנה. החבאתי אותו כשבוע ימים באוהל, שלא יקחו לי אותו. הם באו ואני ברחתי. בסוף תפסו אותי ולקחו את הילד לבית התינוקות במחנה. הוא היה שם בערך שבועיים, שלושה. הייתי הולכת ומאכילה אותו, מחליפה לו. הילד טוב ויפה, אין לו כלום. לא חלה בדרך ולא באוהל ולא התקרר, אפילו שירדו הרבה גשמים. בסוף אמרו לי – תשמעי, אנחנו לוקחים את ישראל לבית חולים הדסה בראש-העין. שאלתי – למה? אמרו: יש לו פצעים על השפתיים, אנחנו חייבים לקחת אותו. שאלתי אם אני יכולה ללכת אתו. אמרו כן.
הלכנו, נשאר כמה ימים שמה. יום אחד הלכתי מוקדם בבוקר. נכנסתי לבית חולים, החלפתי לו, האכלתי אותו, שיחקתי אתו, עד שבע וחצי. הייתי חייבת ללכת להביא אוכל לגדולים. אז שאלתי מתי לבוא לתת לו שוב אוכל. האחות אמרה תבואי בשעה תשע. באתי בתשע פתאום מגן-דוד על יד הבית-חולים. פתחתי את הדלת. שאלתי את האחות – לאן את לוקחת את הילד שלי? אמרה תכנסי לרופא, הוא יגיד לך. אמרתי – אני לא רוצה לתת לך לזוז. אני רוצה את הילד. אמרה – לא, לא, הרופא יסביר לך.
בדיוק עמד הרופא בכניסה לחדר שלו. נכנסתי אליו, אני בוכה, הוא שואל אותי – מה קרה? שאלתי – למה היא לקחה את הילד שלי? אני מסתכלת – כבר אין מגן-דוד. אמר – יש לו פצעים על השפתיים, אנחנו לוקחים אותו לבית חולים תל-השומר, לשלושה ימים, אבל אם את לא שקטה, תקחי את המכתב הזה ותלכי למשרד. לקחתי את המכתב, הלכתי למשרד, אמרתי שעכשיו לקחו את הילד שלי לתל-השומר, ואני רוצה ללכת לבקר אותו. אמרו – תבואי מחר, יום שלישי בבוקר, יש לכם הסעה לבית חולים, תלכו ותבקרו אותו.
כל הלילה לא ישנתי. הלכתי בבוקר, ישבתי על יד המשרד, עד שכולם התאספו, ונסענו לתל-השומר. שם אמרו – הילד הזה לא נמצא אצלנו. אמרתי – מה לא נמצא, הוא נשלח אתמול ואמרו לי שהוא נשלח לכאן? אמרו – אנחנו לא ראינו ילד כזה, אנחנו לא יודעים, תיסעו לבית חולים דג'אני, תסעו לצריפין, אולי הוא שם.
המשכנו בנסיעה לדג'אני, שם אמרו אותו דבר – לא היה לנו ילד כזה. נסענו לצריפין – אותו דבר. חזרנו למחנה בשעה תשע בלילה, סוערים, בוכים. שאלתי שם – מה עם הילד? אמרו – אם לא מצאת אותו היום, תיסעי ביום חמישי. נסעתי ביום חמישי, אותו סיפור, לא מצאתי את הילד. אמרו לי – לא ראינו אותו.
חזרתי למחנה, הלכתי לבית התינוקות, אמרתי – הילד שלי היה פה, אני רוצה אותו. היו גם תימניות שמה, דיברנו אתן. שאלו אותי – למי הבאת את הילד? אמרתי – אחות לקחה אותו, לא יודעת. אמרו – גברת, אנחנו לא יודעות. אמרתי – אני מסרתי אותו לפה, אני רוצה לקחת אותו. תמצאו לי אותו, תביאו לי אותו. אמרו – האחות שלקחה אותו תתבעי אותה, אנחנו לא יודעות. הלכתי לבית התינוקות עוד הפעם, שוב אמרו – אנחנו לא יודעות.
בסוף אמרו לי ללכת לסעד. הלכתי לסעד, זו הייתה יהודית ז"ל, אמרתי לה – הבן שלי נחטף, אני מבקשת שתעזרי לי למצוא אותו. אמרה לי – תבואי ביום שלישי, יש לי חברה שעובדת עם הילדים של העולים, אני אבקש אותה. באתי. צלצלה אליה. אמרה – אני מבקשת ממך להגיד לי – בזמן שעבדת, מה קרה עם הילד הזה, אשואל ישראל, בגיל שנה? אמרה – אני אגיד לך את האמת, הילד הזה נחטף לנו, אבל תלכו לצריפין, שם אולי יגידו לכם. הלכנו לצריפין, אמרו – יכול להיות שהוא מת, תלכו לירושלים לחברה קדישא.
הגענו לירושלים, הילד שלי לא היה שם, מה אני אעשה? אמרו – תלכי למגן-דוד. הלכתי למגן-דוד, אמרו לי – אנחנו לא יודעים. הלכתי לחברה קדישא פתח-תקוה, אמרו – אנחנו לא יודעים, תלכי למשרד הרישום. הלכתי למשרד הרישום, אמרו – זה לא העניין שלנו, אנחנו לא בעניין הזה.
חיפשנו. עבדתי והרווחתי כסף וגם לקחתי הלוואה, והמשכתי לחפש. הלכתי למשרד בראש-העין. היו שם אברהם יועץ ובדיחי. אמרתי להם – תנו לי פתק שיתנו לי רשות לחפש אותו. אמרו לי – תיקחי את המכתב הזה, כתבנו שיתנו לך חלוק ללבוש ולחפש בכל המחלקות איפה הילד שלך. עשיתי את זה. אין קול ואין עונה. חזרתי אליהם, אמרתי – לא עזר כלום. אמרו – תלכי עוד פעם. הלכתי עוד הפעם, לא היה הילד.
אבל, כשהגיע זמן הגיוס, שלחו לו צו גיוס. לא ענינו להם. שלחו עוד פעם. הלכתי עם בעלי. אמרנו להם שהילד הזה נחטף בזמן העלייה, אין לנו אותו, אנחנו בוכים עליו יומם ולילה, ואתם שופכים על הפצע עוד מלח? מה אתם שלחתם, מה אתם לא יודעים? אמרו – באמת לא ידענו, תלכו לקריה. הלכנו לקריה, עשו לנו חקירה במשטרה, אמרו – תלכו לקריית שאול, יכול להיות שהוא נפטר ואתם לא ידעתם. הלכנו לשם. אמרו – לא היה לנו ילד בשם כזה. שאלנו – מה יהיה? אמרו – תלכו למשרד הרישום. אמרנו שהלכנו כבר לשם, ואמרו לנו שזה לא העניין שלהם. אז בסוף הלכנו לירושלים כמה פעמים, חקרו אותנו, לא עוזר החקירה, לא עוזר שום דבר, לא עוזר להתאסף, לא עוזר לנו לדבר.
הילדים שלנו חטפו אותם, ואנחנו נתנו בהם אמון. חשבנו שיהודים לא עושים דבר כזה. איזה יהודי יכול לחטוף ילד של יהודי? אם אלה שלקחו אותם יגלו את האמת, ונדע מה קרה לילדים שלנו, זה יעזור לנו. אם לא, זה רע מאוד.
