אילו חיינו בתנאי ההשתקה והדיכוי, שהיו מנת חלקן של האמהות שעלו מתימן וחיו במעברות בשנות החמישים, ספק רב אם היינו מצליחות להתמודד טוב יותר עם הממסד הקולט. במובן זה כולנו אמהות של הילדים הנעדרים – אומרת יעל צדוק, המתייחסת ל'פרשת ילדי תימן' כאל החלק המוכחש ביותר בהיסטוריה הישראלית. הרבה אומץ נדרש כדי לנקות פרשה זו, ולא תהיה סליחה עד שכל האמת תיאמר.

פרשת ילדי תימן מושתקת על ידי המדינה, ורוב הציבור הישראלי נותן ידו להשתקה זו. היא מושתקת על ידי השותפים לפרשה עצמם, רבים מהם – נשים. הנשים השותפות לפרשה נחלקות לשתי קבוצות מרכזיות: האחת – הנשים שעסקו בקליטת עלייה – אחיות, מטפלות ועובדות סוציאליות, והשנייה – האמהות של הילדים שנעלמו.

קבוצת הקולטות

מובן שהנשים שעסקו בקליטת העלייה לא היו עשויות מקשה אחת. אולם, העמדה הרווחת שאפיינה את גישתן הייתה, שהעולות מתימן הן אמהות שאינן ראויות. בראיונות שהתפרסמו בעיתונות של אותה התקופה נטען, שלעולות מתימן אין כל ידע בהיגיינה ובתזונה, שהן אינן מטפלות כראוי בילדים שלהן, ושהן אינן נותנות להם לאכול. הלוך הרוח של גורמי הקליטה באותם הימים היה, שלתימנים יש הרבה ילדים, אבל לא אכפת להם מהם.
על כן אין פלא, שכאשר האחיות והמטפלות הפרידו בין התינוקות לאמהות שלהן בנימוק שבבית התינוקות או בבית החולים יקבלו הילדים טיפול טוב יותר, לא הייתה זו רק הפרדה פיזית לצורך טיפול, אלא הפקעת הילדים מרשות הוריהם. האחות לקחה לעצמה את הזכות לקבוע כמה פעמים ביום תיניק האם את בנה, באילו זמנים, אם בכלל, תהיה רשאית להיות אתו, מתי יישלח לבדיקות, אילו בדיקות ייעשו לו וכדומה. האמהות התימניות הורחקו והושתקו. התינוקות, לעומת זאת, נתפסו כבעלי ערך, משום שניתן היה 'לעצבם מחדש' ואפשר היה באמצעותם להיטיב עם נשים שאין להן ילדים. אנחנו יודעים, שבאותה העת היה ביקוש רב לתינוקות לאימוץ. מאירופה הגיעו זוגות ללא ילדים שהשתוקקו לילד, והם נחשבו 'ראויים יותר' לגדל ילדים. אגב, במדינות אחרות בעולם התרחשו פרשות דומות, שבכולן נטלה לעצמה קבוצה בעלת כוח את הסמכות לקבוע מי ראוי להורות ומי לא. ברור, שלא כל האחיות, לא כל המטפלות ולא כל העובדות הסוציאליות היו שותפות להיעלמם של הילדים. אבל כולן היו חלק מהמנגנון הכוחני, שלקח לעצמו את השליטה על חייהן של נשים אחרות.
רמז להלוך הרוח של הנשים שטיפלו במשפחות העולים אפשר ללמוד מדברים שאמרו שתיים מהן בשנים האחרונות. סנטה יוספטל, שהייתה חברת כנסת, העידה בוועדת החקירה (ועדת כהן-קדמי) בזו הלשון: "עולי תימן היו רגילים לתמותה תינוקות… מות תינוק לא היה איזה הלם גדול במשפחה; זה היה כל כך רגיל". מאשה קפלן, שהייתה האחות הראשית במחנה תאשר, והייתה מעורבת, כנראה, בהיעלמות בתה התינוקת של חמאמה חוברה, אמרה לה לפני כמה שנים: "לא נורא, היא בטח גדלה במשפחה טובה".
למרות שהעדויות האלה נשמעות קשוחות מאוד, מתנשאות וחסרות חמלה, אני סבורה שהאחיות והמטפלות האלה נמצאות היום במצוקה. קודם כל, מפני שהן, בלי ספק, חוששות שתישפטנה – לא על ידי בית משפט, אלא על ידי הציבור. ושנית – משום שהן מאוימות, כפי שדיווחו אחדות מהן לוועדת החקירה.
אם כן, הנשים האלה – בעלות הכוח והשררה לשעבר – הן היום נשים מושתקות – השתקה פנימית והשתקה חיצונית.

קבוצת האמהות

האמהות של הילדים הנעדרים משתייכות לקבוצה שגורלה היה טרגי ביותר. עוד בטרם נלקחו ילדיהן עברו אמהות אלה תהליך, ששלל מהן את כוחן וזהותן. לקיחת הילדים הייתה שיא של תהליך דיכוי מתמשך בכל התחומים. מיד כשהגיעו האמהות למחנות העולים הן הושמו במסגרות של שליטה ושל פיקוח של המערכת. מחנות העולים היו ברובם מגודרים, וחשוב לציין זאת, משום שהגדר הייתה ממשית וסמלית כאחת. משמעות הגדר הייתה: מעכשיו אינכם אדונים לגורלכם. אנחנו קובעים איך יתנהלו חייכם. וכך אמנם היה. מרגע שנכנסו למחנות העלייה קבעו גורמי הקליטה עבור הנשים מה תאכלנה, מה תלבשנה, איך תגדלנה את הילדים. בין אם הסכימו לכך ובין אם לאו נלקחו ילדיהן לבתי ילדים. מי שסירבה לציית – הופעלו עליה, לחצים. אם זה לא עזר – איימו עליה שישללו מבני משפחתה את תלושי המזון, ואם גם זה לא עזר לקחו ממנה את התינוק בכוח. כשהתינוקות שלהן היו כבר בבית התינוקות, הורו להן מתי להניק אותם, קבעו בשבילן מתי יוכלו להיות אתם ומתי לא ולקחו אותם לטיפולים בלי לשאול אותן. כלומר, הן הוכנסו לתוך מערכת שפעלה כלפיהן באלימות מילולית, שכללה לחצים ואיומים ובאלימות פיזית.
בנוסף, צריך לזכור שהן לא ידעו עברית (בניגוד לגברים שכן ידעו עברית). היעדר האפשרות לתקשר ולבטא את עצמן מול מקורות הסמכות החליש את מעמדן עוד יותר. אם כך, אפשר לראות שכל כוחן ניטל מהן, כולל סמכותן ההורית. מערכת הקליטה השתיקה אותן ואילצה אותן לציית להוראות. הן היו המומות, מותשות, חסרות יכולת להגן על עצמן. הכוח היה בידי מנהלי המחנה, הרופאים, האחיות, המטפלות, העובדות הסוציאליות, וכמובן- גורמים פוליטיים בדרגים גבוהים יותר. גיורא יוספטל, למשל, שהיה מנהל מחלקת הקליטה בסוכנות, הוא שנתן את ההוראה, לקחת ילדים חולים בכוח מאמהותיהן. אחת הנשים ילדה תאומים בבית החולים רוטשילד בחיפה. היא ראתה אותם כשנולדו, ואז הם נלקחו ממנה בטענה שהם חולים. עם זאת, היא התבקשה לחלוב מעצמה חלב בעבורם. הדבר נמשך כחודש ימים, עד שאמרו לה שהם מתים ושתלך הביתה. גוף האם היה, במקרה זה, מכשיר לאספקת חלב לתינוקות.

המדינה ממשיכה להכחיש

"היינו תמימות" אומרות עכשיו האמהות שילדיהן נעלמו. אני לא חושבת שהתמימות היא העניין, אלא היעדר כוח מול גורמים רבי כוח. עד היום נשים אלה אינן מודעות לכך שנמחצו בידי המערכת שהשליטה עצמה עליהן. כשאני חושבת איך היינו אנו נוהגות במקומן, באותם תנאים של השתקה ושל דיכוי, אני בספק אם אנחנו היינו נוהגות אחרת. במובן זה כולנו האמהות של הילדים הנעדרים.
האמהות של הילדים הנעדרים כואבות את אבדן הילדים עד עצם היום הזה. האבל שלהן הוא אבל מיוחד במינו. זהו אבל על ילד נעדר. לכן, לכאב על היעדרו נוספת אי הוודאות ונוסף הכאב המענה שיש בידיעה, שהוא או היא גדלים במשפחה אחרת, שיש אשה אחרת שהם קוראים לה אמא. החברה הישראלית אינה מכירה בכאב האמהות להיפך, המדינה ממשיכה להכחיש שהפרשה הזאת התרחשה בכלל. כלומר, לא זו בלבד שהן חוו את היעלמות ילדיהן, אלא שהחוויה הזאת מוכחשת כלומר, הן ממשיכות להיות מושתקות גם היום, וזה, כך נראה לי, הקשה מכל.
מדוע המדינה אינה אומרת את האמת? לדעתי, משום שיש כאן פחד רב מפני מה שיתגלה. פחד שכל מה שחשבנו שאנחנו יתרסק לעינינו. הרבה אומץ נדרש כאן כדי לנקות את הפרשה הזאת ולעבור תהליך לא פשוט של סליחה. אבל לא תהיה סליחה עד שכל האמת תיאמר. זה מה שהמשפחות צריכות לדרוש עכשיו. זו איננה פרשה של 'תימנים' זו פרשה ישראלית. היא חלק מן ההיסטוריה של מדינת ישראל – החלק המוכחש והמושתק ביותר בהיסטוריה שלנו.

יעל צדוק היא עיתונאית בקול ישראל