נולדתי ב־1966 למשפחה ממוצעת בשכונה בתל אביב. הוריי ומשפחתי המורחבת הם אנשים שומרי חוק, ואינם קשורים בשום דרך לעולם הפשע, למרות שהשכונה בה נולדו וגדלו נחשבה בשנות הששים עד השמונים למקום בה גדלו בכירי הפשע המאורגן דאז. כתלמידה, נחשבתי למצטיינת, נטולת בעיות משמעת ומקובלת בחברה. כילדה קטנה לא הבנתי, מדוע איני זוכה בתשומת לבם של הוריי, שהיו עסוקים כל הזמן בפרנסת הבית.

אהבה עיוורת

כשהגעתי לחטיבת הביניים כבר לא נחשבתי כלל לתלמידה, משום  שהפסקתי ללמוד ונעדרתי המון מבית הספר, מבלי שהוריי הרגישו בכך. כשהרגישו, כבר היה מאוחר מדי. כשרצו להבין מה קרה ולנסות להחזיר אותי למסלול, כבר לא הייתי זקוקה לתשומת לבם, משום שמצאתי את האדם שאהב אותי ועטף אותי בהמון תשומת לב.
כשהייתי בת חמש עשרה בלבד התעוורו עיניי מגודל האהבה ותשומת הלב לה זכיתי. לא עזרו האזהרות שבאו, לא רק ממשפחתי, שאני מסכנת את עצמי, שהאדם שהתאהבתי בו רע מיסודו, מכור לסמים ולאלכוהול, ובעבר היה גם רועה זונות וריצה מאסרים בבית הסוהר בגין עבירות אלימות קשות. כשהגיע זמני להתגייס לצה"ל, פחדתי מאוד שאפסיד את אהובי. אבי ז"ל, שהיה אדם מאוד חכם, החליט לשנות את עמדתו וקיבל את אהובי, בחירתי הכל כך שנואה עליו, הכל כדי שאתגייס לצה"ל בתקווה, שבצבא אשכח את הצרה והגזירה שנפלה על משפחתנו.
ב־1985 התגייסתי לצה"ל. שירתתי שנתיים מלאות, ושום חייל לא הצליח להשכיח ממני את אהובי. כחצי שנה לפני שהשתחררתי מצה"ל נפטר אבי מדום לב. אבי, שכל כך אהבתי והערצתי מהיום שם אני זוכרת את עצמי – הלך לעולמו. אבל כבד ירד על משפחתנו. בדרכו של עולם, כל אחד מאחיי הגדולים שהיו כבר נשואים מצא ניחומים במשפחתו הקטנה, ואני, כמובן, חיפשתי ניחומים בזרועות אהובי, אותן זרועות שכבר אחרי מות אבי הכו אותי קשות הרבה פעמים ללא סיבה.

החיים במלכודת

כשהשתחררתי מצה"ל עברתי לגור אתו בדירה שקיבל במתנה מאביו. מתנה שקיבל לא בזכות היותו בן נפלא וראוי. אביו ז"ל, שהיה גם הוא אדם מאוד חכם, ראה את האוצר שנפל בידיו. בחורה כמוני, מבית טוב, עם מוסר עבודה גבוה, האוהבת כל כך את בנו הסדיסט והנרקומן, שכל חייו רק פרנסו אותו. באמצעותי הצליח אביו להרחיק אותו מדרכו ומביתו, להיפטר ממנו לתמיד.
עברתי לגור אתו למורת רוחם של אמי ואחיי, שהיו שבורים גם כך ממות אבי. כבר בימים הראשונים כשגרנו יחד הרגשתי שנכנסתי למלכודת שפחדתי לצאת ממנה, כי אהבתי אותו מאוד, והאמנתי, שרק הסמים והאלכוהול הם שפוגעים בי, ולא הוא. מצאתי את עצמי בהריון. לא נישאנו, וטוב שכך. בתי הבכורה, כיום בת חמש עשרה, נולדה לבית אלים מאוד. את עיניי, שהיו עיוורות מאהבה, לא יכולתי לעצום לילות שלמים. פעמים רבות לא יכולתי לפתוח אותן בימים מנחת אגרופיו שניפחו את פרצופי עד כדי כך שאני עצמי לא זיהיתי אותי. במשך היום הייתי חייבת להיות ערנית ומלאת כוחות כדי לפרנס את בתי הקטנה ולדאוג לכלכלת הבית ולבן זוגי, שהיה רגיל לרמת חיים מאוד גבוהה.

האשמה עצמית

כשהרגשתי שהמכות האלה לא ייגמרו ב'פנסים' בעיניים ואף שבור, ובנוסף לכל, כאשר בתי החלה לסבול מהתקפי אסטמה קשים, שהיו כרוכים באשפוזים, עקב האווירה הקשה ששררה בבית, עזבתי את הבית לבית אמי. ביקשתי עזרה מלשכת הרווחה. פניתי למי שהייתה אז יו"ר נעמת, גברת בן ארי, והיא עזרה לי דרך סיוע משפטי להשיג צו הרחקה לבן זוגי מבית אמי. אפילו הצלחתי באותה התקופה להתקבל לקיבוץ לתקופת ניסיון עם בתי. אבל חזרתי אליו. מדוע? כי עוד אהבתי אותו, והאמנתי שאולי ישתנה. בנוסף האמנתי, שאולי מגיעות לי המכות שאני מקבלת, שאני אשמה. על התקופה הזו יש עוד הרבה לספר, אבל אני מעדיפה לשכוח ככל האפשר. מה שלא אשכח לעולם זה את לידת בני הקטן, דור, כיום בו תשע – ילד מקסים ועדין נפש, מנומס וממושמע, שלא זכה לכך שאגדל אותו.

האומנם רצחתי?

מאשימים אותי שרצחתי את אבי ילדיי יחד עם עוד בחור שהכרתי רק שלושה חודשים לפני הרצח. הבחור, עובד זר, הודה בתחילה שהרג אותו כהגנה עצמית, ואחר כך טען שההודאה נגבתה ממנו בכוח. לבסוף החליט בית המשפט המחוזי, במשפט זוטא, על קבילות הודאתו הראשונה. בהודאתו, הוא לא מערב אותי ברצח, אבל מספר שביקשתי ממנו. בית המשפט החליט שאני שותפה, וגזר עלי מאסר עולם. בית המשפט טעה, ולא בפעם הראשונה. אני לא רצחתי, ובטח שלא ביקשתי שירצחו. בית המשפט טעה אולי בגלל שלא ביקשתי את רחמיו, בגלל שלא גוללתי את סבלי וחיי הקשים, בגלל שלא סיפרתי על ההתעללות הקשה שהתעלל בי הנרצח, בגלל שאזרתי את שארית כוחותיי כדי להיראות חזקה ויציבה מול בני משפחתי שישבו יום יום באולם בית המשפט, מרוסקים מהגזירה הקשה שנפלה עליהם.
בית המשפט ראה בחוזק שהפגנתי קור רוח. הוא כינה אותי מניפולטיבית בעקבות השקרים ששיקרתי במשטרה, למרות שהודיתי בבית המשפט ששיקרתי מפחד. חשבתי, שהשקרים יעזרו לי להיחלץ מהאשמה הכבדה ולהגשים את רצוני – לחזור לילדיי כמה שיותר מהר. בית המשפט כתב בגזר הדין, ש'כמעט בצער' הם גוזרים עליי מאסר עולם. כנראה, שכמעט הצליחו לרחם עליי ועל ילדיי. מעניין, אם בית המשפט, שמזכה רוצחים מחמת הספק, כותב גם בגזר דינם, ש'כמעט בצער' הוא משחרר רוצחים מחמת הספק, או בכלל לא עוצר אותם עד תום ההליכים.

כאן, בבית הסוהר, מזה כשש שנים, אני משתדלת להמשיך להיות אמא לילדיי. כוח ואמצעים להוכיח את חפותי אין לי. בית המשפט העליון דחה את ערעורי על הסף. אהבתם של ילדיי ומשפחתי מחזקת אותי. בסיוע חם ואוהב של צוות העובדות הסוציאליות בבית הסוהר אני שומרת אתם על קשר, ולומדת איך להתמודד עם מציאות כל כך קשה.